שבוע של מוזיקה טורקית

מהתפאורה בהופעה, לחצו להגדלה

 Crossing the Bridge: Sound of Istanbul
אני צופה אובססיבית בסרטי תעודה על מוזיקה ואת 2012 פתחתי עם "לחצות את הגשר" של פאטי אקין מ-2005 הניתן לצפייה מלאה ברשת בתרגום לעברית. בסרט יוצא אלכסנדר האקה, בסיסט הלהקה הגרמנית האחת והיחידה Einsturzende Neubauten, למסע שחוקר את המוזיקה בעיר איסטנבול.

החיבור מזרח-מערב והרב-תרבותיות בתוך החברה הטורקית עצמה יזכירו לכם גם את הסצנה המוזיקלית אצלנו, אבל רק עד נקודה מסוימת. סלחו לי על הקלישאה אך בטח גם תשימו לב שבכל סוג מוזיקה שהם צילמו עולה וצף לו הכאב. אפשר להיטרף מזה לאורך כל הסרט - גם כשהצעירים שרים, גם בשירי אהבה, גם כשמנגנים במסיבה, בכל מנגינה שמחה מכניסים גם עצב או געגוע. למה זה ככה? למומחי מוזיקה טורקית הפתרונים.

למחרת!
רצה הגורל וכשמוחי עדיין נתון תחת השפעת הסרט, הופיע בטוויטר ציוץ קצת מסתורי לגבי הופעה קטנה ביפו של סדנה ללימוד מוזיקה טורקית. אתחיל מהסוף: זה היה אחד הערבים מלאי הקסם שהייתי בהם לאחרונה, אולי דוקא בגלל שמדובר בהרכב צעיר וסקרן.
לפני 9 חודשים יזם וארגן עודד אלוני את קבוצת המוזיקאים המתאמנים בבתי החברים תחת הדרכתו של הראל שחל, הפועל כבר עשור עם ההרכב אניסטאר.

לחצו להגדלה

בתמונה מימין לשמאל:
ירדן ארז – עוד; רוני גנאור – יילי טנבור (מהנגנים הבודדים בארץ בכלי); בנון מטלון – גיטרה ללא שריגים (כנראה היחיד בקבוצה שמשפחתו ממוצא טורקי); הראל שחל – קלרינט טורקי; לי – קמנצ'ה / שירה; לילה בטרמן – תופי מסגרת / כפות עץ / שירה; אודי רז – טרומבון; יואב ביירך – קונטרה באס; עודד אלוני – דרבוקה; יואב אלקיים – ריק (דומה לתוף מרים)

חלק מחברי הקבוצה למדו מוזיקה פרסית או מכירים מוזיקה ערבית, אבל לרובם זו הפעם הראשונה ללמוד בצורה מסודרת מקמאת טורקי. שלשום אזרו אומץ להופיע בפני קהל מכרים מצומצם בבית אחת מחברות הקבוצה.
הקטעים שנוגנו בהופעה היו פופולריים וכמעט נחשבים שירי פולקלור. זו כנראה הסיבה שאמי לקחה מאד ברצינות את הערב ולסירוגין הזילה דמעות ומלמלה לעצמה תיקוני הגייה...
הנה הביצוע שלהם לשיר טורקי מפורסם - Soyleymem Derdimi. אם תשוו לביצועים אחרים ביוטיוב תגלו שזו גרסה ארוכה במיוחד... שימו לב ששתי הזמרות בהרכב לא דוברות טורקית ולמדו רק משמיעה וקריאה (במהלך הערב תרגמו והסבירו לנו את משמעות המילים)



אף פעם לא האזנתי ממש למוזיקה טורקית אבל היה קל להתמסר לאירוע גם בגלל התפאורה. האפקט הויזואלי של המקום התכתב עם המוזיקה באוזניים: בית יפואי עם קשתות ומרצפות צבעוניות, מרפסת מוקפת עמודים ומזרקת אבן בחצר, והמארחים הכניסו עוד לאווירה החל מהנרות בשביל הכניסה, דרך שולחן הכיבוד עמוס קלמנטינות מעצי הפרי שבגינה והמון עארק.

בלי שנסונים – מיקסטייפ שירים בצרפתית

התלבטתי הרבה אם להעלות כאן אוסף שירים בצרפתית. לא רציתי להתנצל על זה וגם לא רציתי לשכנע אף אחד לתת צ'אנס, אבל הנה זה בכל זאת קורה...

אני שומעת די הרבה צרפתית - שירי ילדים, פסקולים של סרטים אהובים ועוד כל מיני דברים אלבומים שמזכירים לי תקופות וחוויות מהחיים.

ערכתי לכם 9 שירים שאני אוהבת במיוחד מז'אנרים שונים, מחציתם אפילו מושרים על ידי דוברי אנגלית במקור. גם בלי להבין לגמרי את הטקסט וגם אם המבטא מזעזע, הצרפתית בשירים עושה מהם משהו אחר, משהו טוב לדעתי.

באלבום ההופעה של מוריסי Beethoven Was Deaf , יש קטע בו הוא פונה לקהל באולם Zenith בפריס ואומר: I still cannot speak French, I am very lazy. מאיזושהי סיבה בחודשים האחרונים לשהותי בפריס המשפט הזה שימש כהודעת פתיחה במשיבון שלי. לא יכולתי להתאפק ונתתי לו לפתוח גם כאן. האזנה מהנה

להורדת המיקסטייפ לחצו כאן עם סמן ימני (save as, 43 MB)

להאזנה לחצו כאן (46 דק')

מילון צרפתית ראשון שאבא קנה לי

* Morrissey, 1993 – I still cannot speak French

1. Placebo, 1999 – Burger Queen

2. Noir Desir, 2001 – L'Enfant Roi

3. Visage, 1980 – Fade To Grey

4. Nina Simone, 1965 – Ne Me Quitte Pas

5. David Bowie, 1977 – Heroes

6. Tindersticks, 1995 - Plus Des Liaisons

7. Indochine, 1987 – Les Tzars

8. Mylene Farmer, 1995 – California

9. Leo Ferre, 1970 – Le Chien

מחשבות על בזבוז מזון

היום מציינים ברחבי העולם את Blog Action Day (#BAD11) המוקדש לנושא מזון. אלפי בלוגרים יכתבו פוסט שיציג היבטים שונים בנושא, אתם מוזמנים להירשם ולהצטרף.

השפיץ של הנקניק בסופרמרקט

שאלתי במחלקת נקניקים אם אני יכולה לקבל את שפיץ הנקניק עבור הכלבה ששמרתי עליה. ראיתי שהמוכרת מתכוונת לזרוק לפח את קצה גליל הנקניק וחשבתי שאוכל לפנק בו את הכלבה. המוכרת סירבה בתוקף ונשבעה שאוסרים עליה לתת את הנתח הזה, הראתה לי פח מלא בקצוות נקניקים. הבשר לא מקולקל, הוא בסדר גמור, פשוט בשוליים כבר קשה לחתוך פרוסות בגודל שישביע את רצון הלקוחות, זה מובן. אבל אם ניקח שני שפיצים כאלה בכל נקניק, נכפיל בכמות הנקניקים שנמכרים בכל חודש, בכל סופרמרקט, אפשר להבין שיש פה פרות שלמות ועופות לא מעטים שהופכים אשפה.
איזה נזק נגרם אם השאריות ניתנות ללקוחות המבקשים זאת כצ'ופרים לחיות המחמד שלהם? האם רשתות המזון חוששות שנעביר את שאריות המזון הטרי הזה לאנשים עניים, חס וחלילה, ונגרום לירידה במכירות המזון?

נימוסי שולחן שפג תוקפם

אנשים שחיים בהזיה וחושבים שמה שיעשה אותם ליידי או ג'נטלמן זה תמיד להשאיר קצת אוכל בצלחת או שלא יאכלו את הביס האחרון, אויש נו.

שום ופטרוזיליה

לפני שלוש שנים דיברתי עם חבר שעבר לאוסטרליה על מחירי ירקות ופירות שם ובישראל. נפל לנו האסימון שראש שום וצרור פטרוזיליה, מזונות בריאות שלא יסולאו בפז, נערמים בחנויות בלי יותר מדי תשומת לב ונתפסים לא יקרים במיוחד, איך בעוד כמה שנים ייחשבו חומרי גלם יקרים ומבוקשים כמו היחס בהווה לנפט. אני חותכת שום ופטרוזיליה בהכרת תודה שיש לי אותם בכלל ובטוחה שמעצמות אמיתיות בעוד שלושה עשורים לא יהיו אלה שרודפות אחרי נפט אלא כאלה שיהיה להן שום ופטרוזיליה. תגידו שאני מגזימה אבל פעם גם לא חשבו שמים יעלו כל כך הרבה כסף.

אירועים שמחים יכולים להיות עוד יותר משמחים

חתונה בחודש קיצי. מוכר לרובכם, מספר המוזמנים ידוע מראש ועדיין כמויות המזון לא פרופורציונליות, מספר המנות גדול מדי והמלצרים מפנים צלחות גדושות בירקות, דגים ובשרים. במיוחד זוכרת מאות צלחות גלידות עשויות פירות שנמסו, שולחנות ענקיים עם אגמי חלב שצפים בהם קילוגרמים של פירות טריים. הכל יורד לטמיון. מובן שלאורחים חשוב לארח ברוחב לב ובשפע ואני האחרונה להטיף לאחרים לאכול מעט, רק מקווה שכבר יקומו בתי המלון וגני אירועים שיסכימו ויידעו איך לטפל בעודפים של אוכל ולהעביר אותם הלאה למי שצריך.

ללמוד מאמא

אמא שלי גדלה בבית שבו מקליפות אבטיח ופרחים עושים ריבות, כשפירות "עייפים" עושים מהם מיצים או עוגות, מגרעיני מלון שנאספו כל הקיץ מכינים משקה אלוהי, ממיץ הבשר לאחר בישול הצלי מכינים ציר למרק, לא נותנים לחלב להתקלקל – כמה ימים לפני כבר מרתיחים אותו ומכינים דייסת אורז. הכל נשמע כאילו חינני וגורמה אלא שהחיים היו כל כך קשים שלא עושה שום חשק להתרפק על הזמנים האלה. אבל אולי יש דברים שכדאי ללמוד כי גם לנו, או לילדים, הולכים להיות חיים קשים בכל הקשור למזון, ואולי בעצם עכשיו זה כבר קורה.

כרטיס זוגי מתנה: פסטיבל הטייפים השביעי

תמיד מרגש וכיף לי להכריז כאן על פסטיבל טייפים נוסף שמתקיים במועדון "הצימר" בת"א. הנה זה קורה שוב בשבוע הבא (תזמון מושלם של סופ"ש ראש-השנה) בפעם השביעית!

שלושה ימים בהם יופיעו אמנים ומוזיקאים כאשר המשותף לכולם הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר.

כמיטב המסורת, האתר קסטה ומועדון הצימר נותנים לכם במתנה כרטיס זוגי לפסטיבל (פרטים בהמשך)

ערב פתיחה חגיגי בהשתתפות הקהל

אני מתרגשת לספר שאת הפסטיבל אפתח בהרצאה קצרה על טייפים וסלילים בקולנוע. זו למעשה תהיה הפעם הראשונה שאציג את מאגר הסצנות שאני מלקטת בפינצטה בשנים האחרונות על מנת לקבל הצעות ורעיונות כיצד לפתח אותו.

האירוע העיקרי בערב הפתיחה יהיה תצוגה פעילה של מכשירי סלילים מ-60 השנים האחרונות. לכבוד המאורע יוסי מרחיים ושמיל פרנקל ייצרו קומפוזיציה חיה אשר תעשה שימוש במכשירים השונים. הם גם מזמינים אתכם הציבור שיש לו עוד סלילים בבית להביאם לערב הפתיחה ולקחת חלק ביצירה/חגיגה.

 חמישי / 29.9 / 20:00

פני ברסימנטוב
Real To Reel - יוסי מרחיים, שמיל פרנקל, רון קציר, גיא דוביוס

שישי / 30.9 / 17:00

יואל שגיב
בר פאבר
רפי בלבירסקי + ענבל מילגרום - Rutan Ahaz
דוד גורדון
עדי קום + רן נחמיאס
RVCA + Mites
תזמורת הצימר

שבת / 1.10/ 17:00

Troinin & Schetter
ליאור אשכנזי + Mongusss
דניאל דוידובסקי
Sinister Sveta
אסף סטי
בחמוצקי
דוד אופ

מחיר כניסה ליום בודד 20 ₪

כדאי ושווה - כרטיס לשלושת ימי הפסטיבל 50 ₪ - הכולל גם "מנוי" לכל ההופעות שיתקיימו בחודש אוקטובר במועדון "הצימר"!

כתובת: הגדוד העברי 5 פינת צ'לנוב, ת"א (כל קו תחבורה שמגיע לאזור תחנה מרכזית ישנה)

איך משתתפים בהגרלת כרטיס זוגי לפסטיבל?*

כותבים תגובה לפוסט זה בשם מלא או כינוי מזהה.
כרגיל, תמיד אשמח לשמוע מתי בפעם האחרונה האזנתם למוזיקה מקסטות או סלילים.

ההשתתפות פתוחה עד יום ד' בצהריים, אז גם תיערך ההגרלה ויפורסם כאן למטה שם הזוכה.

*הכרטיס רק לאחד מימי הפסטיבל לבחירתכם

יש לכם אומץ לאינדי אמיתי? מיקסטייפ בוי ג'ורג' חגיגי

בוי ג'ורג', 1962

אתמול בהופעה של רונסון ראיתי את בוי ג'ורג' שר ומופיע אחרי המתנה של 25 שנים. הייתי בהופעה של מועדון תרבות ב-1985 אבל בתור ילדה קטנה שלא קלטה עוד כמה שנים היא תמשיך לאהוב את הזמר שעל הבמה, שגם בקושי הצליחה לראות.
גם אחרי שהתבגרתי התאפשרה לי פעם יחידה להגיע להופעה בחו"ל, אך ברגע שהגעתי לתחנת הרכבת בלונדון התבשרתי על ביטול ההופעה בגלל טרגדיה במשפחתו של ג'ורג'.

הרבה אנשים מרימים גבה כשמוצאים בין אלף התקליטים והדיסקים שלי את כל הדיסקוגרפיה של בוי ג'ורג'. דמיינו מישהו עובר על ספרייה מוזיקלית מסודרת אלפביתית ורואה באותC  את הדיסקוגרפיה של הקלאש, אח"כ את כל הדיסקוגרפיה של הקיור, סדרת American של ג'וני קאש ואז...Culture Club

לפעמים קשה להתחבר למוזיקה של ג'ורג' (שלא לדבר על כמויות הדאנס) אבל ברור לי שזה הזמר היחיד שכל פעם שקולו נשמע באוזניי, כאילו נטלתי חופן כדורי וואליום, או במילים של אילת יגיל "מצליח להעניק בעשר דקות מספיק חום להאיר את רמת גן".

אם לא די בכך, יחד עם זה מגיע בונוס שלא נגמר: בוי ג'ורג', לטוב ולרע, הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בעולם המוזיקה ולפעמים גם מחוצה לו. האוטוביוגרפיה המעולה שלו, היא מסמך מרתק על לונדון של שנות ה-70 וה-80 (פוסט-פאנק, מועדונים, מהפכת ג'נדר), והכי כיף שבתוך כל החרא של ילדות נוראית, סמים, כלא וקרובים מתים האיש מפוצץ הומור עצמי וממשיך להתאפר על אפכם וחמתכם.

רשימת השירים

להאזנה לחצו כאן (60 דק')
להורדת המיקסטייפ לחצו כאן עם סמן ימני (save as, 55 MB)

רוב הקטעים באוסף הזה הם דואטים או שיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים והוקלטו בלייבלים עצמאיים, ואני בטוחה שעבורכם מהווים אלטרנטיבה (בלשון המעטה) למה שאתם בדרך כלל שומעים. אם אתם יכולים לפתוח את הראש ולהתרגש בלי להיות ציניים תזכו לשעה עם זמר ש"מראה למצחיקים האחרים איך נשמע זמר".

1. Ich Bin Kunst  -  מתוך המחזמר Taboo המבוסס על האוטוביוגרפיה של ג'ורג', 2002
   
2. The Crying Game – גרסה מחודשת לשיר בהפקת Pet Shop Boys (שגם עושים קולות רקע). שיר הנושא בסרט "משחק הדמעות" 1992
   
3. Losing Control - גרסת אנפלאגד מ-2002 לאחד השירים הוותיקים מקריירת הסולו של ג'ורג'. הביצוע המקורי מ-1992 נקרא Am I Losing Control והרבה יותר איטי
   
4. La Barque – שיר הנושא מהסרט הצרפתי Le Libertin (2000) המתאר את מאבקו של Diderot הפרוע לכתוב את האנציקלופדיה הראשונה. הבמאי הזמין את ג'ורג' לשיר את שיר הנושא כמחווה לאנשים שלא הולכים בתלם...
   
5. More Than Likely – דואט עם PM Dawn, 1993
   
6. Time Machine – דואט עם החברה הוותיקה Amanda Ghost, 2007
   
7. St. Christopher – מתוך האלבום U Can Never Be 2 Straight - 2002
   
8. American Heart – Bliss מארחים את ג'ורג' לדואט עם Alexandra Hamnede, 2009
   
9. The Deal – שיר וטקסט טיפוסי של ג'ורג' עם הגיטרה של השותף הקבוע John Themis, 2009 אבל התגלגל בהופעות הרבה קודם
   
10. Sweet Toxic Love – רוח התקופה בה ג'ורג' היה עמוק בתוך ענייני הודו והארי קרישנה, 1992
    
11. I specialize in Loneliness – מההרכב שנקרא Jesus Loves You, 1992
    
12. You Are My Sister – דואט עם Antony & the Johnsons, אנתוני כתב את השיר פחות או יותר לג'ורג', 2004
    
13. Pentonville Blues  – שיר רגאיי, אולי הז'אנר שג'ורג' יודע לעשות הכי טוב,  Glide & Swerve מארחים את ג'ורג'
    
14. That's the Way – השיר היחיד מאלבום של מועדון תרבות. דואט עם הזמרת המדהימה Helen Terry שליוותה הרבה את הלהקה, 1983
    
15. Somebody To Love Me – מארק רונסון מארח את ג'ורג' לדואט עם Andrew Wyatt באלבום שכולו מחווה לשנות ה-80, 2010

הצילום האהוב עליי בכל הזמנים – לו ריד, דייויד בואי, איגי פופ / סבא, בן, נכד

לאחרונה כותבים הרבה על הביוגרפיה החדשה של דייויד בואי וזו הזדמנות לדבר על צילום הרוק הכי אהוב עליי בהיסטוריה של הרוק, צילום שחור לבן פשוט בלי אפקטים ובלי זוויות אומנותיות מיוחדות אבל הייתי שמחה לתלות אותו בענק בסלון.

איגי פופ נתלה על לו ריד ודייויד בואי תרתי משמע. כיוון שידוע מי היה הסנדק האומנותי של כל אחד, אנו למעשה רואים בצילום סבא חכם עם משקפיים (ריד), בן מתוסבך (בואי), נכד מופרע (איגי) ואב קדמון (מארק בולן  על החולצה של איגי).

נדיר לתפוס את שלושת המצולמים ביחד. הם עומדים במלון Dorchester המפואר בלונדון, והשנה היא 1972. בשנה זו כמות הסמים שהנ"ל צרכו מפלצתית וגובלת בנס רפואי.

צילום: Mick Rock, 1972

התמונה הזאת מרגשת אותי בגלל שאני חושבת כמה ז'אנרים מוזיקליים התפתחו מאוד בזכות החבורה הזאת או לפחות הושפעו עמוקות, בלתי נתפס ממש. וזה לא נגמר במוזיקה – חשבו כמה נוכחות היתה לסגנון שלהם ולפועלם בכל הקשור להופעות חיות, קליפים, אופנה, מגדר...
הצלם הוא Mick Rock ועותקים של הצילום ההיסטורי בחתימתו עדיין נמכרים באתר המכירות היוקרתי של Christie’s ומוערכים בין 1500-2000 דולר.

יש גרסה נוספת של התמונה ללא המראה, הנברשת והאיש ברקע, אבל היא מסתירה את הלק השחור על ציפורניו של לו ריד והמבט של איגי פופ בה פחות שובב...

קיץ 2011 – הודעה

לא משנה באיזה צד אתם ומה עמדותיכם בנוגע לאירועי המחאה של קיץ 2011, אתם חלק ממנו.
דוקא יש הרבה מה לכתוב על מוזיקה בהקשר של המחאה. כשעוקבים ברשת אחרי כתבות, ציוצים והפוסטים בנושא, מגלים הרבה עיסוק במוזיקאים מקומיים, בהפניות לשירים מכל התקופות עם טקסטים רלבנטיים, חיפוש הימנונים ויצירת קליפים.
 

הדיון כל כך משתלט ומסיבי ואיני מוצאת זמן וטעם לכתוב כאן טור חדש. המון אנרגיה ותשומת לב שלי ושל רוב האנשים, כך נדמה לי, מוקדשת בתקופה הנוכחית לתכנים אחרים. ועדיין, במעגלים קרובים אליי, אני רואה יותר מדי אנשים עייפים ואדישים, אפילו כדי להיכנס לאיזשהו שיח פעיל בנושא, תהא עמדתם אשר תהא.
לכן אני בוחרת למסור הודעה כללית מאוד, ומבליטה בפניכם שיר אחד שהצגתי בעבר, אך הפעם אני מקווה שיזכה ליותר השמעות וצפיות:

היום שהיה אתמול

כך עבר עליי יום חמישי, עם קצת תמונות וחצי פואנטה בסוף:

13:00 – האוזן השלישית ת"א. שיחה קצרה עם קובי אור על הפוסט החדש שכתב לכבוד השקת האלבום החדש של יעל לוי. מפנה את תשומת לבי לגיטריסט המצוין Chris Spedding שמגיע עכשיו עם בריאן פרי להופעה. למדתי משהו.

צילום: עופר היכל

 13:10 - לורי אנדרסון מגיעה לחנות. כולם מאוד מנומסים אבל בלי קשר היא ממש נחמדה. חותמת לי על Home of the Brave. בלי שיזמתי או פניתי היא זו ששאלה לשמי, הושיטה יד ללחיצה, הסתדרה לצילום משותף. בחיי שלא ביקשתי, באתי רק להחתים וזהו, אבל היא באמת רוצה לדעת מי עומד מולה ואף עשתה סקר קטן וביקשה מכולם להצביע מי מאיתנו מוזיקאי, מי סופר, מי משורר...

במפגש מעריצים סטנדרטי, אמן מחו"ל שזמנו יקר בדרך כלל נפרד לשלום אחרי הקטע הפורמלי. אבל אנדרסון באה לספר ולהקשיב. היא פשוט החלה לדבר, לשתף ולענות על שאלות ואפשר להגיד שדפקה לנו הרצאה: על הפרויקט Delusion, המופע, על הצורך והדרך לספר סיפור, גסיסתה ומותה של אמה, למה היא בעד אמנות רב-תחומית, העיסוק שלה בכישלונות, על בריאן אינו... באיזשהו שלב קיבלה מיקרופון ודלת החנות נסגרה כדי שיהיה יותר שקט ואתה צובט את עצמך לבדוק האם זה אשכרה קורה פה ככה סתם בצהריים מדוע נפל בחלקך לשוחח עם לורי אנדרסון.
וכך המשיכה לדבר על ההבדל בין being sad / feeling sad, נתנה טיפים לחיים של עשייה וכמה המלצות קריאה (אני זוכרת רק את The Waiting Place). בגדול כל פיסקה שהיא מוציאה מהפה גורמת לך לחשוב, או משעשעת, או "סתם" מעניינת.

 14:10 – יצאתי לרחוב וקיבלתי את סמס השנה. ההופעה שכמעט עשור אני מתפללת לראות בדרך לכאן, אינטרפול באים באוגוסט.

18:00 – מתפנה לעבור על אימיילים אחרונים שהצטברו ומגלה בהם קישור האזנה לשירים החדשים של מוריסי (BBC sessions)

19:00 – מקבלת מייל עם תמונה של מתנה בדרך אליי: תקליט הויניל של דודו טסה והכוויתים.

לכאורה זה נראה יום מושלם, אלא שבשעות האחרות של היום הזה גם היו שפע עבודות וסידורים מתישים, כאבים פיזיים לא פשוטים, מכות מצרים כספיות ובשורות מעצבנות ומדאיגות. לכן בעצם מה שקורה בכל הקשור למוזיקה זה רגעי הנחת והדלק לעבור ביניהם. נקודות אור בכל מיני רגעים שעושות מעניין ושמח ומרגש.
נזכרתי במשפט של הסופר ס.יזהר "...הספרות והאומנות והמוסיקה והתאטרון או הפילוסופיה אינם תבלין לעיקר, אלא הם עצם התוכן ההכרחי והטעם לחיים". זו לא אמירה כל כך חדשה ומקורית אך עדיין מסביבי הרבה מאוד אנשים מתייחסים לזה רק כבידור או "פנאי" והופכים את כל התפיסה של אומנות ותרבות כאן למותרות.