דוט music. – סיומת דומיין לאתרי מוזיקה

בשנים האחרונות מתנהל קמפיין להוספת המילה music כסיומת גנרית רשמית לאתרי אינטרנט שעוסקים במוזיקה. (כמו הסיומות org .com. וכו')
היוזמה נקראת בפשטות "דוט מיוזיק" (music.) ובשנה האחרונה תפסה תאוצה בזכות קמפיין ברשתות מייספייס, פייסבוק, וטוויטר (שם נמצאים רוב העדכונים בנושא) ויש אפילו ערך בויקיפדיה וגם שיר נושא (כן, בפזמון ממש שרים "dot music yeah")
המטרה - לגייס תמיכה ציבורית רחבה ככל האפשר שתפעיל לחץ להשקת הדומיין החדש. העצומה המקוונת נמצאת באתר הראשי של היוזמה (עד כה נאספו מעל 2 מיליון חתימות), שנמצא בבעלות Constantine Roussos.

כמה זמן שאני מנסה להבין מיהו קונסטנטין רוסוס, מוביל היוזמה והדובר הראשי שלה. הוא מנהל מסע הסברה למען הסיומת music כולל הופעות בכנסים מרכזיים של תעשיית המוזיקה, והציג לפני כמה שנים תכנית עסקית עבור קהילת המוזיקה שזכתה להערכה רבה. האתר music.us בבעלותו משמש כארגון הגג של כל הפרויקט.
מהדרך בה רוסוס מתאר את עצמו, נראה שידו בכל. למרות שמגדיר עצמו גם כמוזיקאי הוא ללא ספק יותר בצד של הביזנס המקוון מה שאולי מסביר את המטרות מאחורי music.
חוץ מהעובדה שמדובר בסיומת ברורה ומובחנת לאתרי מוזיקה, שתסייע בשיווק ומיתוג של מוזיקאים ברשת, הכוונה היא גם לתת דרך הדומיין פלטפורמה שמסייעת להסדיר את הפעילות המקוונת והתגמולים של האמנים. אם הבנתי נכון, אמן שרושם עצמו עם דומיין music יוכל לקבל, תחת הגג של music.us, סל אפשרויות לניהול שירותי מוזיקה מקוונים לרבות רישוי, הורדות, סטרימינג, מכירות ועוד.

כיוון שאיני מוזיקאית קשה לי לשפוט עד כמה זה נחוץ ומועיל והאם באמת כל המערכת תפעל לטובת האמנים. בסך הכל הביקורות טובות והרוח אופטימית. מצד שני עוד לא ברור מתי יצא לפועל, מה יהיה מחירו של דומיין music. וכיצד מוכיחים שראויים לקבל אותו? את סיומת edu. למשל יכולים לקבל רק מוסדות חינוך בארה"ב, את זה קל להוכיח. אבל מה יקרה במוזיקה? האם בלוגים יוכלו להיכלל בקטגוריה החדשה?

סביר להניח שרשימת 15 אתרי המוזיקה הפופולריים בעולם לא תושפע באופן דרסטי מהדומיין החדש, אבל מוזיקאים אינדיבידואלים בכל העולם יצטרכו לקחת אותו בחשבון כיוון שגם לגולשים הדבר בהחלט יכול להיות נוח.
Derek Sivers כתב טור שקצת קשור לסוגיה הזאת. Musician's own website as definitive source of all info. הוא מציע למוזיקאי ללכת על כתובת אחת (com. למשל) ולא לעבוד עם כמה אתרים במקביל. לדעתו צריך להיות אתר מרכזי שהוא המקום האולטימטיבי והשלם ביותר לכל המידע והתוצרים של להקה/זמר/ת. העלאת שיר, הוספת תאריך הופעה או פוסט בבלוג צריכים להתבצע פעם אחת. עם עדכון התכנים בין כל הרשתות החברתיות ושאר האתרים צריכות להתעסק הספקיות. הדוגמא הקרובה ביותר לכך הוא השירות של ArtistData.

ולסיום אנקדוטה. באתר codeorgan תוכלו לשמוע איך אתר מתנגן.
הכניסו כתובת url כלשהי והמתינו בסבלנות. Codeorgan מבצע סריקה של התכנים בעמוד הבית של אותו אתר ואז מתרגם את האותיות A עד G לתווים (לכן הכי טוב לבדוק על אתרים בשפות לטיניות). על פי פרמטרים נוספים ייקבעו צליל הסינתיסייזר ולופ התופים. כך למשל "נשמעים" התכנים באתר Youtube.
אז אם התוכן הוא המלך, למי אכפת מהדומיין :-)

ניהול מעריצים ושיווק מוזיקה / נמרוד דוויק

טור אורח
בימים אלו העיסוק המרכזי שלי הוא בדייס מרקטינג, המשרד שהקמתי לפני מספר שנים עם אופיר קינדלר. אנחנו עוסקים בשיווק אונליין, ובלב העסק שלנו עומדת תעשיית התרבות רבתי, ומוזיקה בפרט. מלבד נוכחות, הוצאת מסרים וניהול תוכן מתמיד, אנחנו עוסקים בדבר הכי חשוב היום בתעשיית המוזיקה והוא המעריצים. כל הדיבור על שיווק ברשתות חברתיות, מומחי מדיה חברתית וכו' – סלחו לי, אבל לפני שהייתה טכנולוגיה, היו בני אדם. בשורה התחתונה, בבסיס של הבסיס, מוזיקה הייתה מוצר שאנשים יוצרים למען אנשים אחרים, בלב כל הסיפור הזה נמצאים המעריצים. ואם לצטט את הסרט האהוב עלי Almost Famous:

They don't even know what it is to be a fan. Y'know? To truly love some silly little piece of music, or some band, so much that it hurts

אם נחשוב על זה, באמת המעריצים זה הדבר הכי זנוח למצער. במשך שנים תעשיית המוזיקה התבססה על מודל Retail להכנסות. חברות התקליטים עסקו במכירת תקליטים, סוכני ההופעות עסקו במכירת הופעות, והמעריצים נתפסו כקהל צרכנים שלא ממש אפשר לתקשר איתו, אלא רק להשליך עליו את החזון שלך כאיש שיווק ולראות מה הלאה. אבל אז הגיע האינטרנט, טוב... כולנו יודעים שהתעשייה השתנתה מאז. כמות הדיסקים שהקהל הרחב החל לרכוש הידלדלה, הופעות הפכו למקור ההכנסה העיקרי, חברות התקליטים לא הצליחו להתמודד עם השינוי ורבות מהן חוו טלטלות קשות מהן יש כאלו שלא התאוששו ונרכשו על ידי המתחרות שלהן.


בתוך כל ההמולה הייתה תמיד קבוצה שנשארה נאמנה למוזיקאים, אלו המעריצים. האינטרנט הפך את הקשר של מעריצים עם האמנים להדוק יותר ובעל עוצמה רבה יותר. הערצה תמיד הייתה אלמנט בעל משמעות רגשית. היום ערוצי המידע האינטרנטיים פופולריים מתמיד, ובמובן מסוים הם מביעים את האישיות שלנו. מכאן שההצהרה על אילו אמנים אנו אוהבים היא משמעותית יותר. מי שמעריצים אמן, רוצים להיות בקשר עם אנשים הדומים להם. הם מרגישים נוח יותר לעזור לאמן אותו הם מעריצים בגלל שבמקום מסוים הוא נוגע במקומות אינטימיים באישיות שלהם. צריך רק להעריך ולאהוב את זה. אחרי הכל – כולנו היינו מעריצים. בתקופות מסוימות יותר ובתקופות אחרות פחות. מוזיקה נגעה לכולנו בנימים בשלב כזה או אחר. שקרן מי שיגיד שלא הזיל דמעה לפחות פעם אחת כאשר האזין לשיר או אלבום כלשהו.

לכן כל התחום שנקרא ניהול מעריצים הפך בשנים האחרונות לרגיש וחשוב יותר. בתקופה שבה אמנים יכולים להיות עצמאיים, וכל הלקוחות שלנו הם אמנים עצמאיים, הופכים המעריצים לקהילת הצרכנים הנאמנה ביותר. אלו האנשים שהולכים לכל הופעה, שיקנו ראשונים את האלבום, או יורידו את השיר. הם יפיצו לחברים שלהם ויעזרו לדחוף את האמנים. הם שגרירי הפה-לאוזן הטובים ביותר שיש, וחשוב לשמר איתם את היחסים.

מה זה אומר בעצם?
אני חושב שאת הדוגמא הכי טובה לתוצאות של עבודה נכונה עם מעריצים אני יכול להביא מבית – הלהקה הישנה שלי (פרברים רפיוג'יז) לא זכתה מעולם לתהילת העולם שלהקות אחרות זכו לה, אבל בזכות שנים של שימור יחסים טוב עם הקהל והמעריצים שלנו, הגענו בשקט לכמות נאה של כמה מאות אנשים בהופעה בשגרה. זה אפשר לנו לנהל כלכלת להקה נכונה ונוחה. את רוב הקשר עשינו דרך הפורום והאתר שלנו, במפגשים בעולם האמיתי עם המעריצים היותר מסורים שעזרו לנו לקדם את ההופעות. את רוב הקהל להופעות הבאנו בזכות המעריצים. כשהאלבום יצא מכרנו כמות סבירה ממנו, לא מדהימה במיוחד, אבל מי שקנו היו המעריצים המסורים שלנו. לא "סתם" אנשים מהרחוב.

בשביל לעבוד נכון עם המעריצים, צריך להיות איפה שהם נמצאים. האמן צריך להיות נוכח איפה שהם מדברים, לתת להם פלטפורמה נכונה לשיחה, להיות אורגני לחיים שלהם. הוא צריך לתקשר אליהם, לדבר בגובה העיניים ולשמר את הדיאלוג איתם.
אנחנו עובדים עם האמנים בשביל לפתח את התחומים הללו, עוזרים להם לייצר תוכן רלוונטי ומעניין שמתקשר עם התדמית והמוזיקה שלהם. אנחנו משמרים את הקשר עם הקהל, קשובים להלכי הרוח אצלו, ומפיצים עדכונים ותגובות מהאמן לקהל וההיפך. אנחנו מכוונים את הפעילות של המעריצים סביב שיאים – הופעות, סינגלים, אלבומים, פעילות אחרת.

האם זה עובד? כן. אנחנו מרגישים שינוי. אנחנו מרגישים אותו בקהל שמגיע להופעות, מרגישים אותו בדחיפה של שירים חדשים.
האם זה מזויף? לא. אני חושב שיש כבר הבנה אצל הקהל שלא תמיד זה דווקא האמן באופן ישיר שדוחף להם את המידע. המשווק גם לעולם לא מזדהה בתור האמן עצמו. הכנות היא הדבר החשוב ביותר בעולם של ניהול מעריצים. המעריצים צריכים לדעת שחושבים עליהם, שמכבדים אותם ולא מוכרים להם לוקשים. פישלת עם המעריצים – איבדת את בני הברית הכי חשובים שיש לך.


נמרוד דוויק – איש שיווק, יח"צ, מנהל אמנים ומפיק. מנהל ומקים חברת השיווק Dice Marketing, מנהל ומקים הלייבל High Fiber. מבקר מוזיקה במקומון העיר מודיעין ומנהל פורום מוזיקה שחורה באתר "תפוז". בעל תואר שני בפילוסופיה של המדע והיסטוריה של הרעיונות. כותב את הבלוג סימני דרך.

"נוער מיוזיקלי" – מבצע התרמה ארצי

בשבוע שעבר נפרדתי מפרויקט ערים בלילה של עמותת עלם הפועלת למען נוער במצבי סיכון. אחרי 6 שנים של התנדבות כרכזת מחקר עשו לי מעין ערב פרידה. לא אכחיש שהתרגשתי והשווצתי בתעודת ההוקרה שקיבלתי, אבל בשיא הרצינות ובלי ציניות אפשר להגיד שאני ממש מודה ושמחה שיצא לי להכיר את הפרויקט הזה וסליחה על הקלישאה אבל אין שום ספק שקיבלתי המון.

בין שאר התובנות שזכיתי ללמוד מהשנים ב"ערים בלילה" זו חשיבותה ועוצמתה של גישת "הפחתת נזקים". נוער בסיכון לא יכול בבת אחת להתגבר על קשיים ובטח לא לשנות את תנאי המחיה והסביבה. עד כמה שאנחנו אוהבים סיפורי סינדרלה הוליוודיים לא תמיד ניתן לתקן לגמרי בעיות עמוקות או מתמשכות. ועל כן חשוב לזכור שיש משמעות אדירה להאט החמרה, למנוע הידרדרות וכל שיפור או סיוע שיעשו את החיים יותר טובים ונסבלים. יש משמעות לשיפור איכותם בכל שלב ובכל רמה. את כל זה אני מספרת כדי שלא יהיה ספק מדוע גם מוזיקה יכולה להואיל המון לנוער בסיכון.
בהצטרפות מקרים הגיע אליי מייל המבשר על מיזם שקשור בבני נוער ומוזיקה. מיותר לציין שאורו עייני כי באמת מה יכול להיות יותר טוב מזה? מדובר בעמותה חדשה שעוד אין לה אתר באינטרנט ושמה (הלא סופי) הוא "נוער מיוזיקלי" והיא מבקשת מכולכם תרומה של כלי נגינה, ציוד הקלטה והגברה, חומרי האזנה וקריאה.
אני מקווה לדבר בקרוב עם מנכ"ל העמותה כדי לחזור ולכתוב בהרחבה על כל העניין כי אין לי הרבה מידע מעבר לאותו מייל שאפרסם כלשונו (להלן). אז בינתיים אנא העבירו את התוכן לכמה שיותר אנשים, פרסמו ברשתות חברתיות ופורומים רלבנטיים והעיקר שיהיה בהצלחה.
מוזיקה אינה פתרון קסם לנוער חסר בית או לקשיי קליטה של נוער עולה. כלי הנגינה והדיסקים שלכם לא יחסלו את העוני או יתקנו את מעמד בני הנוער של העובדים הזרים. אבל אין ספק שמוזיקה היא אמצעי אדיר לשדרוג איכות החיים.

------------------------------------------------------

יש לך כלי נגינה זרוק במחסן? יש לנו מטרה טובה עבורו

עשרות אלפי בני נוער בישראל מוגדרים כ"נוער בסיכון": נערים שנשרו ממסגרות לימוד פורמאליות; בני נוער המכורים לסמים או אלכוהול; בנים ובנות המגיעים מרקע של אלימות או ניצול מיני; נוער עולה, שטרם מצא את דרכו להשתלבות בחברה הישראלית, כמו גם ילדי עובדים זרים; נערים ונערות חסרי בית, או 'סתם' כאלה שחיים עמוק מתחת לקו העוני.

בתחום אחד, לכל הפחות, בני הנוער "בסיכון" אינם שונים מן הנוער ה"נורמטיבי": האהבה למוזיקה והכישרון לעסוק בה. אך בניגוד לנער הממוצע, שבאפשרותם של הוריו לדאוג לו לכלי נגינה ולפתח את תחביבו המוזיקלי, בני הנוער בסיכון אינם נהנים מאפשרויות אלה.

"נוער מיוזיקלי" הוא מיזם שנועד לשנות מציאות זו. מטרתו היא להקים ולהפעיל ברחבי הארץ מרכזי מוזיקה, שיאפשרו לבני נוער בסיכון למצוא מפלט מוזיקלי: לנגן, לשיר, להאזין, לכתוב, ליצור, לחבור להרכבים מוזיקליים, להקליט, להופיע, ובאמצעים אלה – למצוא מוקד עניין ועיסוק יצירתי, כלים לביטוי אישי, פורקן תסכולים, העלאת הדימוי העצמי, יצירת תחושות שייכות וגאווה וקשירת קשרים חברתיים.

כל אחד ממרכזי הנוער המיוזיקלי ימוקם במקלט או מבנה שיועמד למטרה זו ע"י רשות מקומית. המבנה יותאם אקוסטית כחדר חזרות, יצויד בכלי נגינה וציוד נלווה, והנערים הבאים בשעריו יונחו ע"י צוות מקצועי, סטודנטים למוזיקה ומתנדבים בשנת שירות ו/או שירות לאומי. הפעילות כולה היא פרי יוזמתה של "העמותה לקידום יצירה מוזיקלית מקורית" (ע"ר), המשתפת פעולה לצורך זה עם "Muzik – בית ספר גבוה ליצירה והפקת מוזיקה".
מרכזי "נוער מיוזיקלי" ראשונים עומדים להיפתח בקרוב בנתניה, באַזוֹר ובגבעת אולגה.

על מנת לצייד את מרכזי הנוער המיוזיקלי פותחת העמותה במבצע התרמה ארצי של כלי נגינה משומשים וציוד נלווה:
כלי נגינה - פסנתר / אורגן / גיטרה / גיטרה בס / מגברי גיטרה ובס / תופים / כלי הקשה / כלי נשיפה / כלי קשת / אקורדיון / ציוד dj.
ציוד הגברה – מגברים / רמקולים / פרוססורים / קונסולה / מיקרופונים / כבלים / סטנדים.
ציוד אולפני - מחשב מוזיקה / תוכנות ליצירה והפקה / כרטיס קול / מכשירי אפקטים ומעבדי צליל / מקלדת שליטה / סינטיסייזר / מיקסר / אוזניות / מוניטורים / מיקרופונים / חומרים אקוסטיים.
חומרי קריאה והאזנה – דיסקים, תקליטים, ספרי מוזיקה ומגזינים.

כל כלי ו/או פריט ציוד במצב פעיל יתקבל בתודה ובברכה, יזכה את התורם בתעודת הוקרה ויהפוך אותו לשותף פעיל בדרך המוזיקלית לקידומם של בני הנוער בסיכון בישראל.
המעוניינים לתרום מתבקשים ליצור קשר ישיר עם מנכ"ל העמותה, גדעון אבן ארי: ea.gidon (at) gmail.com

ויקיפדיה ומוזיקה

Wikipedia העברית ציינה השבוע אבן דרך כאשר היגיעה ל-100 אלף ערכים. לרגל האירוע ולכבוד אחד המיזמים החשובים ביותר שיש ברשת הנה כמה דברים שכדאי לדעת על ויקיפדיה בהקשר של מוזיקה:

למוזיקאים - כלי הכרחי עבור נוכחות מקוונת
ישנה חשיבות אדירה לכל אמן ויוצר להופיע בויקיפדיה. זה נשמע טריוויאלי אבל אני עדיין (לא) רואה לייבלים שבהחלט מקדישים משאבים להראות נוכחות בפייסבוק למשל אבל משום מה ויקיפדיה לא נראית להם מספיק חשובה, וזו טעות.
ב-2008 פורסמה כתבה ברויטרס תחת כותרת שהפתיעה אותי - Music fans prefer Wikipedia to MySpace. בכתבה הוסבר מדוע ויקיפדיה פוספסה מבחינת אנשי המוזיקה שלא מיצו את הפוטנציאל שלה. למרות שחלפה שנה נדמה לי שבישראל הטקסט הזה עדיין רלבנטי.

מלבד העובדה שויקיפדיה הוא אתר עם תעבורה עולמית אדירה, Andrew Dubber מזכיר שמוזיקאים צריכים להיות בויקיפדיה כיוון שבמקרים רבים תוצאות במנועי חיפוש מדרגים את ויקיפדיה במקומות הראשונים והיא מהווה סוג של קריאת default והיכרות ראשונית. אם תרצו כמעט כמו הסיסמה אם אתה לא שם אתה לא קיים.
אלא שלאחרונה נוכחות של מוזיקאים בויקיפדיה הפכה חשובה יותר מאי פעם. הסיבה היא גוגל. לפני כמה חודשים הושק Google Music Search (פוסט נפרד בעתיד) שבין השאר נשען על אתר המוזיקה Lala בו כל ביוגרפיות האומנים והלהקות נשלפות מויקיפדיה. המשמעות היא שמעכשיו גם חיפוש המוזיקה של גוגל ידחוף למעלה וייתן רייטינג גבוה לתוצאות שמגיעות מויקיפדיה.
זה עוד לא הכל. "שרשרת המזון" של תוצאות חיפוש מוזיקה מויקיפדיה ממשיכה הלאה – אתרי המוזיקה הענקיים Pandora ו-Rhapsody מקושרים ישירות לתוצאות החיפוש של Google Music Search הנ"ל! בקיצור מעכשיו חיפוש ביוגרפיות מוזיקליות ברשת נשען בעיקר על הטקסטים המופיעים בויקיפדיה.
רק זכרו שצריך לעשות זאת נכון – כלומר להקפיד על מילות מפתח, הפניות לקישורים חיצוניים וכו'. הכתבה Wikipedia - a Music Portal? תאיר את עינכם.

לקהל – לא רק אנציקלופדיה
מהחלק הראשון משתמע שהאחריות להופיע בויקיפדיה מוטלת על המוזיקאים או נציגיהם. לדעתי הם אכן צריכים לתת דחיפה ולפתוח ערך בפעם הראשונה ולמלא בו פרטים בסיסיים. אבל יותר הגיוני שאחרים יכתבו עליך ולא תכתוב על עצמך. ויקיפדיה היא הכלי שלכם/שלנו הקהל לשיתוף בידע (ולתרום בחזרה למוזיקאים). מה יותר שלם מידע שיש לכמה אנשים על להקה? לפעמים יודעים עליה יותר ממה שחבריה זוכרים על עצמם! זכור לי מקרה לדוגמא שבו הלייבל Hiss פנה לקהל עם יוזמה ברוכה לכתוב את הערך של נדב אזואלי. אין לי מושג מדוע לא היה שיתוף פעולה?

בכל מקרה ויקיפדיה זה לא רק ביוגרפיות. זו הרי אנציקלופדיה עם ערכים על ז'אנרים, כלי נגינה, נתונים על תעשיית המוזיקה, היסטוריה, תווים ומה לא.
אגב מנוע wiki.com יסייע לכם להגביל את החיפוש שלכם רק לויקיפדיה או לאתרים עצמאיים שיושבים על פלטפורמה/תוכנת ויקי כדוגמת האתר Wiki Music Guide.
באופן אירוני שני הדברים שאני משתמשת בהם הכי הרבה בויקיפדיה אינם טקסטים.
הראשון הוא חלק הקישורים וההפניות לאתרים חיצוניים רלבנטיים, המופיע בדרך כלל בסוף כל ערך כקריאה משלימה.
הדבר השני הוא כל מיני סוגים של lists. יש לי חיבה מיוחדת לרשימות שעוזרות לעשות מיפוי. כמו למשל רשימות של להקות ואומנים העושות שימוש קלאסי ויעיל בויקיפדיה, ובמידה רבה מדובר גם על דיסקוגרפיות.
חפשו בגוגל Radiohead discography או Beatles discography ותיווכחו שהתוצאות הראשונות מפנות לויקיפדיה ולא לאתרים הרשמיים של הלהקות. פלטפורמת הויקי איכשהו מכתיבה סדר ואחידות ואין פלא שהדיסקוגרפיות בויקיפדיה הן רשימות נוחות מאוד לעיון.

אנשי העשור במוזיקה

לא אתרים, לא שירים ולא אלבומים.
שלושת אנשי העשור שלי במוזיקה בעצם נבחרו בגלל טקסטים -

קורטני לאב – רוקרית אמריקאית, כולל סמים וסנסציות. ידועה לטוב ולרע כאלמנתו של קורט קוביין המנוח מלהקת נירוונה וכנראה חבה לו את הונה הכספי. אולי המאפיינים האלה אפשרו לה לשאת בשנת 2000 הרצאה חשובה שהתפרסמה תחת הכותרת Courtney Love does the math.
בכנס שהתקיים בהוליווד לאב העבירה ביקורת נוקבת על חברות התקליטים הגדולות בארה"ב. לאנשי התעשייה היא לא צריכה לגלות מה שהם ממילא יודעים ולמוזיקאים היא לא צריכה לספר מה שהם חווים על בשרם. לאב פנתה אלינו, הקהל. היא הבינה שמתחיל עשור של עידן האינטרנט ותחילתו של ויכוח לגבי פיראטיות ולמי הולך הכסף של צרכני המוזיקה.
בהרצאה היא חשפה בצורה מפורטת כיצד מתנהל חוזה מול מוזיקאי, מי מרוויח ואיך כל העניין מתגלגל מבחינה כספית תוך כדי שימוש בדוגמאות מספריות. היא דיברה על טכנולוגיות ועל מודלים חדשים הרבה לפני מוזיקאים אחרים. לפחות לי היא הסבירה פעם אחת ולתמיד למה ארגון RIAA ודומיו לא מייצגים אומנים אלא חברות תקליטים.
לא ידעתי שככה זה עובד. שמענו שחברות תקליטים עושות מיליונים, ידענו על אמרגנים נצלנים שהשאירו אומנים חסרי כל, ראינו פה ושם שימוש ציני ויחצ"ני באומן. אבל משהו בהרצאה הזאת פתח לי את העיניים, עד אז לא ידעתי שזו שיטה ולא הבנתי עד כמה המוזיקאי מנוצל.
חשוב שאמריקאית מוכרת דיברה על זה ולא מישהו מהשוליים, חשוב שמישהי מפוצצת בכסף דיברה על זה ולא מוזיקאי הנאבק על האפשרות ליצור, חשוב שהדברים נישאו בהוליווד.
הרבה שנים לפני מייספייס או פייסבוק, במסקנה שמגיעה בסוף ההרצאה קורטני לאב מנבאת את התהליך של העשור – דמוקרטיזציה ויחסים ישירים בין המעריצים למוזיקאים.

Courtney Love
שנת לידה: 1964
ציטוט:
Piracy is the act of stealing an artist's work without any intention of paying for it…I'm talking about major label recording contracts


בלוגרים – יותר ממבקרים באתרי מוזיקה, יותר מחברים, קרובי משפחה או קולגות בעבודה, יותר מעיתונאים או מוכרים בחנויות מוזיקה, יותר משדרני רדיו או מוזיקאים מוערכים. מי שת'כלס נתן לי הכי הרבה מוזיקה להאזנה, מי שהכי השפיע עליי לקנות דיסק או לשקול ללכת להופעה, מי שהכי הרבה הכיר לי מוזיקה חדשה, ומי שאת הסקירות והביקורות שלו לקחתי הכי ברצינות היה בלוגר/ית.
נכון שלפעמים הם גם כותבים בעיתון או משדרים ברדיו, נכון שחלקם מוזיקאים או מתפרנסים ממוזיקה. אבל מה שקבע היא הכתיבה (והקבצים) בבלוגים האישיים שלהם.
בעשור הזה כתבו עליהם ספרים ומחקרים. היללו אותם כמי שמקדמים מכירות ומשפיעים על מצעדים וגם תבעו אותם. מה יהיה איתם בעשור הבא?

The music blogger
שנת לידה: 2003 לפי ויקיפדיה
ציטוט:
Right-click here to download zip file and don't forget to buy the music



לורנס לסיג – אקטיביסט אמריקאי, פרופסור משפטן מאוניברסיטת הארווארד.
מהמייסדים וההוגים של שיטת זכויות יוצרים המכונה Creative Commons המותאמת לעידן הדיגיטלי ומציגה אלטרנטיבה ראויה והגיונית לשיטות copyrights קיימות. עם עשרות הרצאות מבריקות שהועברו בכנסים מובילים לאורך העשור ועל ידי כתיבת טורים וספרים מעולים, לסיג נותן תוקף אקדמי למודלים אלטרנטיביים מתבקשים של צריכה והפצת תכנים, לרבות מוזיקה. הוא משפטן שחושב על שגשוג תרבותי של חברה, ולא עורך דין שפועל לשגשוג כלכלי של עסק. בספריו Free Culture ו-Remix לורנס לסיג מאבחן ומתאר את התרבות הדיגיטלית בצורה בהירה ומדויקת, תמיד מסתכל קדימה ונותן אינסוף רעיונות וחומר למחשבה לגבי מוזיקה. דבריו תמיד מבוססים מחקר, עם רפרנסים, דוגמאות וניתוח מעמיק. אף אחד לא עשה את זה כמוהו בעשור הזה.

Lawrence Lessig
שנת לידה: 1961
ציטוט:
If the Internet teaches us anything, it is that great value comes from leaving core resources in a commons, where they're free for people to build upon as they see fit


מה שהנ"ל כתבו או אמרו היה ציון דרך עבורי, כמי שאינה מוזיקאית. אני צרכנית של מוזיקה, מאזינה, אוספת, גולשת באינטרנט, חלק מהקהל. שלוש הדמויות האלה שינו ועיצבו לי את החוויות האלה בעשור שעבר.

לכל קוראי קסטה אני מאחלת שנת 2010 טובה ומוצלחת.
מוזיקה משנה חיים, לפעמים מצילה אותם. בעשור החדש נקווה שיתנו לה לזרום ולהגיע בחופשיות לאוזניים של כמה שיותר אנשים.
למרות נתוני (אי)מכירת דיסקים, זכרו שמתגלגל הרבה כסף בעולם המוזיקה. בעשור הבא קיימת הזדמנות יותר מאי פעם לפעול כך שרובו יגיע ליוצרים.

ובכל זאת...
מי איש העשור מבחינת תעשיית המוזיקה והמוזיקאים?
לדעתי גבוה מעל כולם – שון פנינג. סטודנט אמריקאי שנתן לעולם תוכנת שיתוף קבצים חלוצית בשם Napster ובין הראשונים שנאלצו להתמודד מול מערכת החוק בסוגיות עקרוניות של מוזיקה בעידן הדיגיטלי.
ידענו מה זה MP3 ויכולנו איכשהו לשתף קבצים לפני נאפסטר, אבל היא היתה פופולרית ופתחה לנו את העשור. נאפסטר נסגרה בשנת 2001 ומאותו רגע אי אפשר היה לחזור אחורה וכולם יצאו לדרך עם תעשיית מוזיקה חדשה ושונה, ולא רק בגלל תוכנות ואתרים שבאו במקומה. מאז לא נחו אנשי חברות תקליטים, מוזיקאים, עורכי דין וחובבי מוזיקה בכל העולם. נאפסטר הצית דיון גלובלי על תפיסת המוצר והצורך הקרוי מוזיקה. המהות והפעילות של נאפסטר חידדה, ואולי סללה את הדרך, לתפיסות תרבותיות וחברתיות של מושגים כמו קהילה מקוונת, שיתוף, בחירה, תיווך, ו"קניין רוחני". במישרין ובעקיפין, בעשור הזה שון פנינג טלטל את תעשיית המוזיקה, השפיע על שיווק, חשיפה ומכירות של מוזיקאים והפעיל שעות נוספות את מערכת המשפט.

Shawn Fanning
שנת לידה: 1980
ציטוט:
Napster works because people who love music share and participate

ספיישל ניק קייב וכמה בקשות

אתמול נסגר מעגל. הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי את שמו של ניק קייב או שיר בביצועו היתה בספיישל של מיכל ניב ז"ל, תכנית רדיו לילית בגל"צ. נדמה לי שהייתי בכתה ח', ישבתי בחדר עם אוזניות והייתי בהלם.
אתמול שודר ב-88FM שוב ספיישל ניק קייב, שוב תכנית רדיו לילית, שוב אני עם אוזניות, אבל הפעם יושבת באולפן עם בועז כהן ומביאה איתי תיק מלא חומרים.
כשבועז שם את Tupelo דעו לכם שהוא הגדיל לעשות והשמיע את השיר מתוך תקליט שקניתי לפני 20 שנה. את האלבום The Firstborn Is Dead נסעתי לקנות בחנות בית התקליט ברח' פינסקר מיד אחרי התכנית של ניב.
באותה שנה לא מצאתי שום אלבום של קייב בחולון. הייתי צריכה לקחת אוטובוס לת"א ובדרך חזרה בקו 1 הצפוף פחדתי שהתקליט ינזק. אתמול בין כל הדיסקים, בועז הרים את מכסה הפטיפון ועשה לו כבוד. לא הייתי בהלם אבל כן התרגשתי.
את התכנית אפשר להוריד מכאן. (85 מגה)

----------------------------------------------

1. TICP – Tapes In Cinema Project
מכירים סרטים שמראים בהם טייפים, סלילים או קסטות? הכוונה לסצנות בנות 30 שניות לפחות מסרטי קולנוע בלבד (לא תעודה, אנימציה או טלוויזיה).
בכל פעם שאתם נתקלים בסרט כזה אנא כתבו לי את שמו! לחצו כאן לראות דוגמא.

2. פעם סיפרתי שאני אוספת כל שיר מולחן של יונה וולך (כמו השירים שהלחינו ערן צור או אילן וירצברג).
חסרים לי מעט שירים ואם תוכלו לעזור לי למצוא אותם תבוא עליכם הברכה. הרשימה כאן.

3. לרשימת הבלוגים הישראלים על מוזיקה נוסף טור חדש – עמוד הטוויטר של הבלוגר/ית. (כרגע בערך לשליש מהם).
אודה לכם אם תעדכנו את הפרטים החסרים כדי שהרשימה תהיה הכי מלאה. משתמשים בה הרבה והיא סוג של "דפי זהב" של בלוגים על מוזיקה, אז בבקשה תציצו בה כאן.
הרשימה מתעדכנת כבר כמה שנים באופן שוטף ואני כל פעם מגלה שלפתוח בלוג זה קל אבל להחזיק אותו מעל שנה זה סיפור אחר. זו גם הסיבה שאני לא ממהרת להכניס לרשימה כל בלוג מוזיקה חדש. תודה לכל מי ששולח קישורים, אבל הם שמורים אצלי לפחות כמה חודשים לפני פרסום.

4. שנת 2010 בפתח ובחו"ל כבר החלו לפרסם תאריכים של כנסים גדולים על מוזיקה. מה מתוכנן בישראל בשנה הקרובה? אם יש לכם מידע על ימי עיון, פאנלים או אפילו הרצאות בודדות אנא שלחו פרטים (חובה גם אתר) ואשמח לעדכן את לוח כנסים והרצאות. שימו לב לקריטריונים!

5. לפני כמה חודשים כתבתי שחשבון הטוויטר שלי שומם. הוא כבר לא. יש בו עדכונים על הבלוג, מחשבות על מוזיקה ולפעמים על דברים אחרים. בניגוד למקובל אני מוחקת ממנו תכנים ש"פג תוקפם".
אני כל הזמן שומעת מאנשים סביבי שהם לא יודעים מה זה טוויטר או לא רוצים להירשם לשום רשת חברתית וזה לגמרי מובן. לכן זכרו גם שזה בסך הכל עמוד אינטרנט עם כתובת רגילה שאפשר לקרוא בו באופן חופשי בלי שום הרשמה, או להתעדכן באמצעות RSS מבלי להיות "עוקבים" או "חברים".
כתובת עמוד הטוויטר שלי
פיד RSS לטוויטר שלי

שלוש הערות על מיקסטייפ

I'd rather hear The Beatles' Getting Better on a mix tape than on Sgt. Pepper any day.

המשפט הפותח, וכל הקטעים באנגלית בהמשך, מצוטטים מהספר Love Is A Mix Tape מאת Rob Sheffield.

1.

Most mix tapes are CDs now, yet people still call them mix tapes. The technology changes, but the spirit is the same…It's a fundamental human need to pass music around, and however the technology evolves, the music keeps moving.

העובדה שעד היום משתמשים במילה מיקסטייפ, למרות שאין סלילים ואין קסטות, גורמת לי לחייך לפעמים. שפה היא תודעה, והמילה מיקסטייפ לא רק ממשיכה לצוף, היא הולכת ומתקבעת בשמות של תוכניות רדיו, בלוגים, אתרי שיתוף, והתגלית האחרונה שלי היא Cassette From My Ex. אתר שאוסף מכם הגולשים "סיפורי מיקסטייפ" על רקע רומנטי. מיקסטייפים שליוו דייטים, התאהבות, זוגיות, בגידות, פרידות – הכל שם! לפני חודש נערכו מיטב הטקסטים לספר זיכרונות אמיתי הנושא את שם האתר:



2.

There are all kinds of mix tapes. There is always a reason to make one.
There are millions of songs in the world, and millions of ways to connect them into mixes. Making the connections is part of the fun of being a fan.
I believe that when you're making a mix, you're making history.
…A mix tape steals these moments from all over the musical cosmos, and splices them into a whole new groove.

היום כתב יובל דרור פוסט המתאר כיצד אתר MTV השתמש במיקסטייפ שערך אורי זר אביב עם יצירות של סול וויליאמס, מבלי לתת לזר אביב שום קרדיט.
לדעתי הפוסט מפוספס כיוון שהוא שואל האם על עריכת מיקסטייפ חל חוק זכויות יוצרים, בעוד שזו אינה הפואנטה. מבחינה משפטית כרגע התשובה לשאלה היא לא. (קראו את התגובות). זר אביב בכלל לא היה בכיוון של "קניין רוחני" ואפילו הגדיר, כראוי ובצדק, את המיקסטייפ כניתן לשיתוף והורדה. זר אביב רק ביקש קרדיט שמגיע לו ועוד איך. זו לא סוגיה משפטית, זו סוגיה אתית. אבל חברה מסחרית חצופה כמו MTV רחוקה מלהבין את המורכבות של אהבת מוזיקה והשקעת הרגש, הזמן והמאמץ הנדרשים בעריכת מיקסטייפ.

3.

The times you lived through, the people you shared those times with – nothing brings it all to life like an old mix tape. It does a better job of storing up memories than actual brain tissue can do.
Every mix tape tells a story. Put them together, and they add up to the story of a life.

טרם סיימתי לקרוא את Love Is A Mix Tape אבל אני מקווה שהפיסקה האחרונה הבהירה שהוא חובה לכל מי שעשה מיקסטייפים בחייו ולכל מי שאוהב וקשור למוזיקה בנימי נפשו. כל פרק מוקדש לאוסף שירים אחר שליווה את חייו של המחבר, רוב שפילד, בדגש על שנות ה-90 בהן הכיר וחי עם אשתו שמתה בפתאומיות.
יש בספר קטעים שיגרמו לכם לצחוק בקול רם, ויש קטעים שיחנקו לכם את הגרון. הספר יצא ב-2007 וזכה לשבחים רבים ואף הופיע ברשימת הספרים הטובים ביותר של העשור בנושא מוזיקה של מגזין Paste. שפילד הוא עיתונאי מוזיקה אמריקאי ותיק המפורסם כעורך במגזין Rolling Stone. הספר שלכם ב-43 שקלים (כולל משלוח!)

דיון פתוח של עיתונאי רוק ב"לבונטין"

לפני כמה שעות חזרתי מלבונטין שאירחו באדיבותם דיון ראשון מסוגו על רוק בהנחיית קובי אור. לדעתי היה מעניין ואני מצטרפת למשאלה שהובעה בסיומו שיזכה להמשך וקביעות. יצאתי עם תחושה טובה שבזכותו דברים יתפתחו בעתיד (בצד המעשי). לא יודעת בדיוק מה, איך ומתי אבל אולי בעוד כמה שנים באיזה ראיון מישהו יאמר "הכל התחיל להתגלגל ב-2009 בצהרי יום ששי במועדון לבונטין שבו נאספו כמה עיתונאי רוק ומוזיקאים..."
המיני - כנס ארך כשעתיים ונפתח בהופעה קצרה של אדם קומן. אחריו הגיעה חבילה קובי-אורית שענתה על כל הציפיות: דברי פתיחה ארוכים, מעוררי השראה, מחנכים ומחכימים. בסופם הקריא קטע פרי עטו על Judee Sill שהיה נקודת המוצא לדיון על ביקורת ומבקרי רוק. זה בהחלט היה הנושא המרכזי אבל היו עוד הרבה כיוונים בשיחה.


קובי אור בלבונטין, המארגן והמנחה. צילום: מיכאל רורברגר

פרופ' נסים קלדרון היה ראשון הדוברים והיחיד שלא בא מעולם העיתונות וביקורת מוזיקה. הוא סיפר על מה שהוביל לכתיבת ספרו והצורך הקריטי שלו בטקסטים כדי להתוודע אל הרוק. הוא דיבר על הצורך החד משמעי בקטלוג מלא מסודר למוזיקת רוק ישראלית ועל הבעיה החמורה בהיעדרה של ספרית מוזיקת רוק מקיפה ושלמה - "ספריה היא דרך שבה תרבות מכירה את עצמה". אמן.
קלדרון דורש סוג מסוים של מימון ציבורי. בניגוד לכל אומנות או ז'אנר מוזיקלי אחר המקבלים כמה פרוטות מהתקציב, הרוק יוצא דופן ולראיה אין לו אפילו כתב עת.
לדבריו של קלדרון ולשאלות של אור לגבי סגנון ומהות של ביקורת רוק ענו: שרון מולדבי שדוקא הצדיק עצמאות ממימון והזכיר שיצירות גדולות נעשו גם בכלא; בן שלו כנציג סגנון הכתיבה המאורגנת והבהירה; מיכאל רורברגר סיפר על המגזין ווליום ז"ל; קליה מור על השיקולים המאוד אישיים בכתיבת הביקורות שלה; עינב שיף על התמקצעות והביקורת כעבודה; ניב הדס ייצג את המוזיקאי שהוא גם מבקר; בועז גולדברג סיפר על עצמו כעיתונאי שהתגלגל לכתיבה על מוזיקה בשלב מאוחר; בועז כהן שמחפש בכתיבה יופי, תשוקה ואהבה; דוד פרץ על תפקיד המבקר כמתווך ושומר-סף; לסיום אורן אדר-בורלא קרא להצית את כל מערכות העיתונים "כי תעמולה כבר יש מספיק".
קובי אור התנהג כמארח אבהי והיה במצברוח מרומם. לכל אחד מהכותבים חילק מחמאות ושבחים ברצינות ובדייקנות האופיינית לו וראית על פניהם המסמיקות של המבקרים שעבורם זה סוג של פרס נובל!
לא היו פיזית אך בהחלט הוזכרו ונידונו: האינטרנט, רון מיברג, עמית שהם, אהד פישוף, וכמובן כותבים מחו"ל כמו גרייל מרקוס, ניק קנט ואלן ויליס. שלצערי אני בורה גמורה וחוששת לרשום את שמם עם שגיאות, אשמח אם מישהו ישלים את המידע החסר.

האם להסיר את "פיצוחים" מיוטיוב?

עדכון 18.2.2010
אתמול גבי טרטקובסקי, מעריץ פיצוחים שאף הזמין אותי לטורניר בלתי נשכח של המשחק בביתו (גרסת הקופסה), רשם פה תגובה כי התכנית המדוברת בפוסט הזה למעשה עלתה לאוויר באתר הטלוויזיה החינוכית (פרק 367). בשלב זה מדובר רק בפרק האחרון בסדרת "פיצוחידע" אך בכל מקרה ניר נאמן מופיע לכל אורכו. לאור הדברים הקליפ המקורי שהועלה ליוטיוב שוחרר מחדש לצפייה חופשית. מדובר בקטע ערוך ומקוצר שהרי המטרה מלכתחילה היתה נוסטלגיה משפחתית, אבל עדיין תוכלו לראות את יואב צפיר הצעיר ושוש עטרי במיטבה.
-----------------------------------------------

לאחרונה גיליתי קלטות וידאו עם תכניות עתיקות ובאחת מהן היה פרק של השעשועון ההיסטורי פיצוחים מ-1993. הפרק התמקד בנושא ספרות בקולנוע. מנסח השאלות (הלא פשוטות) ויועץ התכנית היה יאיר רווה המפורסם, שהיה אז סטודנט שנה ג' לקולנוע באוניברסיטה. המשתתפים היו חובבים לצד סטודנטים לקולנוע נוספים שחלקם הפכו מוכרים - ניר נאמן, צחי שפיגל, יואב צפיר.
העליתי קטע של 10 דקות מתוך הפרק ליוטיוב מתוך כוונה לשתף במשהו נוסטלגי ותמים במובן הטוב של המילה, למעשה זו חוויה נדירה בימינו אשכרה להשכיל מחידון טלוויזיוני.
אין דקה בתכנית שמישהו מאפיל או מושך תשומת לב מיוחדת על חשבונה של הכוכבת האמיתית – המנחה שוש עטרי ז"ל, ולמרות זאת להפתעתי שנייה אחרי שפרסמתי בטוויטר את הקישור בדקתי אימיילים וגיליתי שאותו ניר נאמן דורש ממני "להוריד את הקטע מיד". הוא לא דיבר כלל על זכויות יוצרים ולא פנה בשם הטלוויזיה. הסיבה הרשמית היא "התחשבות בפרטיותו".


אבל למה?!
ניר נאמן מתעלם מהעובדה שבאינטרנט העניינים רצים מהר ומתגלגלים בלי שהוא או אני יכולים לגמרי לשלוט בהם. למעשה אפילו חשבון היוטיוב הנ"ל אינו שלי. אם זה כל כך קריטי האם היה בא בדרישות דומות לטלוויזיה לא לשדר את התכנית בשידור חוזר? כנראה שלא. אני "מטרה" קלה ונגישה למי שפשוט "לא מתאים לו".

גם אני לא אוהבת להופיע באינטרנט. ההבדל הוא שאני מבקשת עד כמה שניתן מראש שלא יצלמו אותי, ואם בכל זאת צילמו אני פונה לצלמים באופן אישי בבקשה להסיר תמונה (וגם משתדלת להתנסח טיפה פחות בוטה...)
אדם משכיל ובוגר מעל גיל 18 שמצטלם לתכנית טלוויזיה (אי אפשר להאשים הורים שדחפו אותו) למעשה נותן את רשותו שיצפו בו ברבים. אין פה שום סוגיה של פרטיות. אם כיום לא מתאים לו לצפות בזה ההצעה הטובה ביותר היא שלא יסתכל.
קיבלתי תגובות ממשתתף ומשתתפת שמופיעים בתכנית שהקליפ דווקא שעשע אותם. הרי מיותר לציין שההופעה בתכנית החינוכית הזאת מכובדת והולמת ואינה פוגעת בשמו הטוב. למרות חולצה ותסרוקת שהפסיקו להיות אופנתיים, אין חשיפה אישית או שאלות חודרניות מצד המנחה, אין מצלמה נסתרת, בטח שאין עירום או שום עניין מיני, אין עוקצנות וביקורת על אף אחד ולמעשה ניר נאמן עצמו הפגין ידע מרשים וגם הוביל לניצחון שבזכותו שוש עטרי מסיימת בסוף עם המשפט האלמותי "ויש לנו פיצוח!"

ת'כלס
לא הכל זה הכרעה לבית משפט וחוק זה לא תמיד מוסר. בושה ו/או חוסר הומור עצמי הן תחושות מצערות, אך מה לעשות, אנושיות ולגיטימיות. בינתיים הלב שלי הולך איתן ופחות עם הפדיחה שנכנעתי ל"צנזורה" לא מוצדקת.
אפשר היה לטשטש את פניו של ניר נאמן ולהעלות את הקליפ מחדש אבל זה היה מושך יותר תשומת לב מי האדם המסתורי ולכן בסופו של דבר הקליפ הוסר משידור פומבי בתקווה שבעתיד ניר נאמן ישנה דעתו.
מי שירצה לצפות בתכנית פיצוחים (יש לי עוד פרקים) כנראה יוזמן באופן אישי לצפייה ביתית פרטית ולא מסחרית.
ביוטיוב הקליפ הועבר לצפייה private ובכך גם טופלו ענייני זכויות יוצרים לכאורה.
עדיין אשמח לשמוע עוד דעות כיצד יש לפעול באופן עקרוני במקרים כאלה.

FLOW - סרט תעודה על מים (Blog Action Day 2009)

גם השנה נרשמתי לפרויקט Blog Action Day שחל היום והפעם מוקדש לשינוי האקלים. בניגוד לפוסטים בשנים קודמות לא השקעתי בחיפוש נושאים מקשרים בין שינוי אקלים למוזיקה כי בחרתי להציג את הנושא דרך סרט תעודה משובח מ-2008 בנושא מים.
הסרט, שזכה בפרסים, נקרא FLOW – for the love of water והוא למעשה בודק למי שייכים המים, מה המשמעות של בעלות על מים והאם לגיטימי שבכלל תהיה שאלה כזו. בעלות פרטית על מים הולכת ומתפשטת ברחבי העולם (גם בישראל). השאיבה המרובה, הקמת סכרים, הטיות של מקורות– גורמים לייבוש או ניתוק מוחלט ממים באזורים שונים, זיהום מקורות, שינוי מרקם החיים של בעלי חיים ובני אדם ובסופו של דבר משפיעים גם על האקלים (בצורות, צמחייה וכו').
אני מודה שהסרט לא דן בעיקר על שינוי האקלים, אבל הוא בהחלט מציין אותו כסיבה משמעותית למחסור הקשה במים ומדגים יפה שגם בבעיה שעל פי כל קנה מידה נראית ענקית המשפט המפורסם של Margaret Mead בתוקף יותר מתמיד:

Never doubt that a small group of thoughtful, committed citizens can change the world
Indeed, it is the only thing that ever has

אני צורכת סרטי תעודה בכמויות מסחריות ומי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לחשוד בי שאני "מחבקת עצים" (כינוי לאנשים ירוקים במיוחד :-), לכן אולי תעריכו יותר את העובדה ש-FLOW מלווה אותי הרבה מאוד זמן ונשאר בזיכרון.
יוצרת הסרט, Irena Salina, מבהירה היטב כיצד מים הופכים לסוגיה הפוליטית והסביבתית העיקרית במאה ה-21. היא מראה את המצב בארה"ב, אסיה, דרום אמריקה ועוד. הסרט מאוד מעניין ובחלקים מסוימים ממש מדהים, האנשים "הפשוטים" שמופיעים בו מעוררים השראה ומצליחים לרגש.
זה סרט מדאיג אבל לא מדכא. זה לא עוד סרט שמזהיר שאין מים וזה לא עוד סרט שמאשים תאגידים. העוצמה שלו היא בהצגת פתרונות טכניים מגוונים וגם פן מעשי לכל אחד (למשל סוגית מים מינרלים). אורך הסרט כ-80 דקות והלוואי שמישהו ירים את הכפפה ויזום תרגום לעברית.
אתר רשמי – רכישת הדיוידי, טריילר, ביקורות, חתימה על עצומה
צפייה ביוטיוב - אנגלית, 8 חלקים (הסרט נמצא גם ברשתות שיתוף קבצים)

נ.ב - שמתי לב בכל שנה שאין הרבה בלוגים מישראל השותפים לפרויקט Blog Action Day. נכון שזה לא תמיד מתאים לרוח הבלוג שלך אבל לדעתי שווה לעשות מאמץ ולהצטרף לעוד אלפים ברחבי העולם ולשתף פעולה עם ההתארגנות.
כדאי להירשם לרשימת התפוצה של הפרויקט ולקראת התאריך המיועד בשנה הבאה תקבלו סקר לגבי נושא מועדף. לאחר שיהיה רוב לנושא מסוים יקבע תאריך סופי ואז תקבלו הנחיות לא מסובכות כיצד לשלב באנר בבלוג, פרסום בטוויטר וכיו"ב.