שלוש הערות על מיקסטייפ

I'd rather hear The Beatles' Getting Better on a mix tape than on Sgt. Pepper any day.

המשפט הפותח, וכל הקטעים באנגלית בהמשך, מצוטטים מהספר Love Is A Mix Tape מאת Rob Sheffield.

1.

Most mix tapes are CDs now, yet people still call them mix tapes. The technology changes, but the spirit is the same…It's a fundamental human need to pass music around, and however the technology evolves, the music keeps moving.

העובדה שעד היום משתמשים במילה מיקסטייפ, למרות שאין סלילים ואין קסטות, גורמת לי לחייך לפעמים. שפה היא תודעה, והמילה מיקסטייפ לא רק ממשיכה לצוף, היא הולכת ומתקבעת בשמות של תוכניות רדיו, בלוגים, אתרי שיתוף, והתגלית האחרונה שלי היא Cassette From My Ex. אתר שאוסף מכם הגולשים "סיפורי מיקסטייפ" על רקע רומנטי. מיקסטייפים שליוו דייטים, התאהבות, זוגיות, בגידות, פרידות – הכל שם! לפני חודש נערכו מיטב הטקסטים לספר זיכרונות אמיתי הנושא את שם האתר:



2.

There are all kinds of mix tapes. There is always a reason to make one.
There are millions of songs in the world, and millions of ways to connect them into mixes. Making the connections is part of the fun of being a fan.
I believe that when you're making a mix, you're making history.
…A mix tape steals these moments from all over the musical cosmos, and splices them into a whole new groove.

היום כתב יובל דרור פוסט המתאר כיצד אתר MTV השתמש במיקסטייפ שערך אורי זר אביב עם יצירות של סול וויליאמס, מבלי לתת לזר אביב שום קרדיט.
לדעתי הפוסט מפוספס כיוון שהוא שואל האם על עריכת מיקסטייפ חל חוק זכויות יוצרים, בעוד שזו אינה הפואנטה. מבחינה משפטית כרגע התשובה לשאלה היא לא. (קראו את התגובות). זר אביב בכלל לא היה בכיוון של "קניין רוחני" ואפילו הגדיר, כראוי ובצדק, את המיקסטייפ כניתן לשיתוף והורדה. זר אביב רק ביקש קרדיט שמגיע לו ועוד איך. זו לא סוגיה משפטית, זו סוגיה אתית. אבל חברה מסחרית חצופה כמו MTV רחוקה מלהבין את המורכבות של אהבת מוזיקה והשקעת הרגש, הזמן והמאמץ הנדרשים בעריכת מיקסטייפ.

3.

The times you lived through, the people you shared those times with – nothing brings it all to life like an old mix tape. It does a better job of storing up memories than actual brain tissue can do.
Every mix tape tells a story. Put them together, and they add up to the story of a life.

טרם סיימתי לקרוא את Love Is A Mix Tape אבל אני מקווה שהפיסקה האחרונה הבהירה שהוא חובה לכל מי שעשה מיקסטייפים בחייו ולכל מי שאוהב וקשור למוזיקה בנימי נפשו. כל פרק מוקדש לאוסף שירים אחר שליווה את חייו של המחבר, רוב שפילד, בדגש על שנות ה-90 בהן הכיר וחי עם אשתו שמתה בפתאומיות.
יש בספר קטעים שיגרמו לכם לצחוק בקול רם, ויש קטעים שיחנקו לכם את הגרון. הספר יצא ב-2007 וזכה לשבחים רבים ואף הופיע ברשימת הספרים הטובים ביותר של העשור בנושא מוזיקה של מגזין Paste. שפילד הוא עיתונאי מוזיקה אמריקאי ותיק המפורסם כעורך במגזין Rolling Stone. הספר שלכם ב-43 שקלים (כולל משלוח!)

דיון פתוח של עיתונאי רוק ב"לבונטין"

לפני כמה שעות חזרתי מלבונטין שאירחו באדיבותם דיון ראשון מסוגו על רוק בהנחיית קובי אור. לדעתי היה מעניין ואני מצטרפת למשאלה שהובעה בסיומו שיזכה להמשך וקביעות. יצאתי עם תחושה טובה שבזכותו דברים יתפתחו בעתיד (בצד המעשי). לא יודעת בדיוק מה, איך ומתי אבל אולי בעוד כמה שנים באיזה ראיון מישהו יאמר "הכל התחיל להתגלגל ב-2009 בצהרי יום ששי במועדון לבונטין שבו נאספו כמה עיתונאי רוק ומוזיקאים..."
המיני - כנס ארך כשעתיים ונפתח בהופעה קצרה של אדם קומן. אחריו הגיעה חבילה קובי-אורית שענתה על כל הציפיות: דברי פתיחה ארוכים, מעוררי השראה, מחנכים ומחכימים. בסופם הקריא קטע פרי עטו על Judee Sill שהיה נקודת המוצא לדיון על ביקורת ומבקרי רוק. זה בהחלט היה הנושא המרכזי אבל היו עוד הרבה כיוונים בשיחה.


קובי אור בלבונטין, המארגן והמנחה. צילום: מיכאל רורברגר

פרופ' נסים קלדרון היה ראשון הדוברים והיחיד שלא בא מעולם העיתונות וביקורת מוזיקה. הוא סיפר על מה שהוביל לכתיבת ספרו והצורך הקריטי שלו בטקסטים כדי להתוודע אל הרוק. הוא דיבר על הצורך החד משמעי בקטלוג מלא מסודר למוזיקת רוק ישראלית ועל הבעיה החמורה בהיעדרה של ספרית מוזיקת רוק מקיפה ושלמה - "ספריה היא דרך שבה תרבות מכירה את עצמה". אמן.
קלדרון דורש סוג מסוים של מימון ציבורי. בניגוד לכל אומנות או ז'אנר מוזיקלי אחר המקבלים כמה פרוטות מהתקציב, הרוק יוצא דופן ולראיה אין לו אפילו כתב עת.
לדבריו של קלדרון ולשאלות של אור לגבי סגנון ומהות של ביקורת רוק ענו: שרון מולדבי שדוקא הצדיק עצמאות ממימון והזכיר שיצירות גדולות נעשו גם בכלא; בן שלו כנציג סגנון הכתיבה המאורגנת והבהירה; מיכאל רורברגר סיפר על המגזין ווליום ז"ל; קליה מור על השיקולים המאוד אישיים בכתיבת הביקורות שלה; עינב שיף על התמקצעות והביקורת כעבודה; ניב הדס ייצג את המוזיקאי שהוא גם מבקר; בועז גולדברג סיפר על עצמו כעיתונאי שהתגלגל לכתיבה על מוזיקה בשלב מאוחר; בועז כהן שמחפש בכתיבה יופי, תשוקה ואהבה; דוד פרץ על תפקיד המבקר כמתווך ושומר-סף; לסיום אורן אדר-בורלא קרא להצית את כל מערכות העיתונים "כי תעמולה כבר יש מספיק".
קובי אור התנהג כמארח אבהי והיה במצברוח מרומם. לכל אחד מהכותבים חילק מחמאות ושבחים ברצינות ובדייקנות האופיינית לו וראית על פניהם המסמיקות של המבקרים שעבורם זה סוג של פרס נובל!
לא היו פיזית אך בהחלט הוזכרו ונידונו: האינטרנט, רון מיברג, עמית שהם, אהד פישוף, וכמובן כותבים מחו"ל כמו גרייל מרקוס, ניק קנט ואלן ויליס. שלצערי אני בורה גמורה וחוששת לרשום את שמם עם שגיאות, אשמח אם מישהו ישלים את המידע החסר.

האם להסיר את "פיצוחים" מיוטיוב?

לאחרונה גיליתי קלטות וידאו עם תכניות עתיקות ובאחת מהן היה פרק של השעשועון ההיסטורי פיצוחים מ-1993. הפרק התמקד בנושא ספרות בקולנוע. מנסח השאלות (הלא פשוטות) ויועץ התכנית היה יאיר רווה המפורסם, שהיה אז סטודנט שנה ג' לקולנוע באוניברסיטה. המשתתפים היו חובבים לצד סטודנטים לקולנוע נוספים שחלקם הפכו מוכרים - ניר נאמן, צחי שפיגל, יואב צפיר.
העליתי קטע של 10 דקות מתוך הפרק ליוטיוב מתוך כוונה לשתף במשהו נוסטלגי ותמים במובן הטוב של המילה, למעשה זו חוויה נדירה בימינו אשכרה להשכיל מחידון טלוויזיוני.
אין דקה בתכנית שמישהו מאפיל או מושך תשומת לב מיוחדת על חשבונה של הכוכבת האמיתית – המנחה שוש עטרי ז"ל, ולמרות זאת להפתעתי שנייה אחרי שפרסמתי בטוויטר את הקישור בדקתי אימיילים וגיליתי שאותו ניר נאמן דורש ממני "להוריד את הקטע מיד". הוא לא דיבר כלל על זכויות יוצרים ולא פנה בשם הטלוויזיה. הסיבה הרשמית היא "התחשבות בפרטיותו".


אבל למה?!
ניר נאמן מתעלם מהעובדה שבאינטרנט העניינים רצים מהר ומתגלגלים בלי שהוא או אני יכולים לגמרי לשלוט בהם. למעשה אפילו חשבון היוטיוב הנ"ל אינו שלי. אם זה כל כך קריטי האם היה בא בדרישות דומות לטלוויזיה לא לשדר את התכנית בשידור חוזר? כנראה שלא. אני "מטרה" קלה ונגישה למי שפשוט "לא מתאים לו".

גם אני לא אוהבת להופיע באינטרנט. ההבדל הוא שאני מבקשת עד כמה שניתן מראש שלא יצלמו אותי, ואם בכל זאת צילמו אני פונה לצלמים באופן אישי בבקשה להסיר תמונה (וגם משתדלת להתנסח טיפה פחות בוטה...)
אדם משכיל ובוגר מעל גיל 18 שמצטלם לתכנית טלוויזיה (אי אפשר להאשים הורים שדחפו אותו) למעשה נותן את רשותו שיצפו בו ברבים. אין פה שום סוגיה של פרטיות. אם כיום לא מתאים לו לצפות בזה ההצעה הטובה ביותר היא שלא יסתכל.
קיבלתי תגובות ממשתתף ומשתתפת שמופיעים בתכנית שהקליפ דווקא שעשע אותם. הרי מיותר לציין שההופעה בתכנית החינוכית הזאת מכובדת והולמת ואינה פוגעת בשמו הטוב. למרות חולצה ותסרוקת שהפסיקו להיות אופנתיים, אין חשיפה אישית או שאלות חודרניות מצד המנחה, אין מצלמה נסתרת, בטח שאין עירום או שום עניין מיני, אין עוקצנות וביקורת על אף אחד ולמעשה ניר נאמן עצמו הפגין ידע מרשים וגם הוביל לניצחון שבזכותו שוש עטרי מסיימת בסוף עם המשפט האלמותי "ויש לנו פיצוח!"

ת'כלס
לא הכל זה הכרעה לבית משפט וחוק זה לא תמיד מוסר. בושה ו/או חוסר הומור עצמי הן תחושות מצערות, אך מה לעשות, אנושיות ולגיטימיות. בינתיים הלב שלי הולך איתן ופחות עם הפדיחה שנכנעתי ל"צנזורה" לא מוצדקת.
אפשר היה לטשטש את פניו של ניר נאמן ולהעלות את הקליפ מחדש אבל זה היה מושך יותר תשומת לב מי האדם המסתורי ולכן בסופו של דבר הקליפ הוסר משידור פומבי בתקווה שבעתיד ניר נאמן ישנה דעתו.
מי שירצה לצפות בתכנית פיצוחים (יש לי עוד פרקים) כנראה יוזמן באופן אישי לצפייה ביתית פרטית ולא מסחרית. ביוטיוב הקליפ הועבר לצפייה private ובכך גם טופלו ענייני זכויות יוצרים לכאורה.
עדיין אשמח לשמוע עוד דעות כיצד יש לפעול באופן עקרוני במקרים כאלה.

FLOW - סרט תעודה על מים (Blog Action Day 2009)

גם השנה נרשמתי לפרויקט Blog Action Day שחל היום והפעם מוקדש לשינוי האקלים. בניגוד לפוסטים בשנים קודמות לא השקעתי בחיפוש נושאים מקשרים בין שינוי אקלים למוזיקה כי בחרתי להציג את הנושא דרך סרט תעודה משובח מ-2008 בנושא מים.
הסרט, שזכה בפרסים, נקרא FLOW – for the love of water והוא למעשה בודק למי שייכים המים, מה המשמעות של בעלות על מים והאם לגיטימי שבכלל תהיה שאלה כזו. בעלות פרטית על מים הולכת ומתפשטת ברחבי העולם (גם בישראל). השאיבה המרובה, הקמת סכרים, הטיות של מקורות– גורמים לייבוש או ניתוק מוחלט ממים באזורים שונים, זיהום מקורות, שינוי מרקם החיים של בעלי חיים ובני אדם ובסופו של דבר משפיעים גם על האקלים (בצורות, צמחייה וכו').
אני מודה שהסרט לא דן בעיקר על שינוי האקלים, אבל הוא בהחלט מציין אותו כסיבה משמעותית למחסור הקשה במים ומדגים יפה שגם בבעיה שעל פי כל קנה מידה נראית ענקית המשפט המפורסם של Margaret Mead בתוקף יותר מתמיד:

Never doubt that a small group of thoughtful, committed citizens can change the world
Indeed, it is the only thing that ever has

אני צורכת סרטי תעודה בכמויות מסחריות ומי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לחשוד בי שאני "מחבקת עצים" (כינוי לאנשים ירוקים במיוחד :-), לכן אולי תעריכו יותר את העובדה ש-FLOW מלווה אותי הרבה מאוד זמן ונשאר בזיכרון.
יוצרת הסרט, Irena Salina, מבהירה היטב כיצד מים הופכים לסוגיה הפוליטית והסביבתית העיקרית במאה ה-21. היא מראה את המצב בארה"ב, אסיה, דרום אמריקה ועוד. הסרט מאוד מעניין ובחלקים מסוימים ממש מדהים, האנשים "הפשוטים" שמופיעים בו מעוררים השראה ומצליחים לרגש.
זה סרט מדאיג אבל לא מדכא. זה לא עוד סרט שמזהיר שאין מים וזה לא עוד סרט שמאשים תאגידים. העוצמה שלו היא בהצגת פתרונות טכניים מגוונים וגם פן מעשי לכל אחד (למשל סוגית מים מינרלים). אורך הסרט כ-80 דקות והלוואי שמישהו ירים את הכפפה ויזום תרגום לעברית.
אתר רשמי – רכישת הדיוידי, טריילר, ביקורות, חתימה על עצומה
צפייה ביוטיוב - אנגלית, 8 חלקים (הסרט נמצא גם ברשתות שיתוף קבצים)

נ.ב - שמתי לב בכל שנה שאין הרבה בלוגים מישראל השותפים לפרויקט Blog Action Day. נכון שזה לא תמיד מתאים לרוח הבלוג שלך אבל לדעתי שווה לעשות מאמץ ולהצטרף לעוד אלפים ברחבי העולם ולשתף פעולה עם ההתארגנות.
כדאי להירשם לרשימת התפוצה של הפרויקט ולקראת התאריך המיועד בשנה הבאה תקבלו סקר לגבי נושא מועדף. לאחר שיהיה רוב לנושא מסוים יקבע תאריך סופי ואז תקבלו הנחיות לא מסובכות כיצד לשלב באנר בבלוג, פרסום בטוויטר וכיו"ב.

על פורום מוזיקה אלטרנטיבית / דודו המנחם

תקופה ארוכה אני עוקבת בהנאה גדולה אחרי השיחות והמלצות המוזיקה בפורום המוצלח תחת שרביטו של דודו המנחם (davecom), שהחודש זכיתי לפגוש פנים אל פנים בפעם הראשונה בועידת המוזיקה של היינקן. ביקשתי ממנו לכתוב על התכנים, המשתתפים ואיך בעצם מנהלים קהילת מוזיקה. לכבוד ראש השנה, טור אורח חגיגי שמספר על כל אלה וקצת על מאחורי הקלעים של הפורום המיוחד הזה.


טור אורח
לכתיבה באינטרנט הגעתי בתקופה די מאוחרת. הכתיבה שלי בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet התחילה בסביבות שנת 2005. לפני זה ניסיתי לייסד פורום עלום בשם "אלטרנטיבה" בהייד פארק. הסתובבתי קצת בפורום מטאל באותו אתר אבל מעבר לזה לא הרבה. בטח לא כתיבה רציפה ומודעת לאורך זמן.
מה שאומר שכנראה אני מייצג איזשהו דור יד שלישית של כתיבה אינטרנטית. לטוב ולרע. דווקא כשמסביב מספרים על ירידה בפעילות של הפורומים, שזה "לא מה שהיה פעם", אני כרגיל טומן את הראש בחול ולא כל כך מבין על מה המהומה. זה היה יכול להיות פתטי אם לא הייתי נהנה מזה.

פורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet
למה התחלתי לכתוב בפורום? חיפשתי דרכים לקדם את "אסכולת רוק", תכנית הרדיו שלי ברדיו הר הצופים, שמשדר בתדר 106fm בירושלים וגם באינטרנט. גיששתי אצל כמה מהשדרנים איפה הכי כדאי לפרסם ברשת, ויחד עם חיפושים עצמאיים הבנתי שזה הפורום הכי רציני בשביל הצרכים שלי, שכותבים בו אנשים לרוחי ושהפוסטים בו זוכים למספיק תשומת לב בקהילה שקרובה לליבי בתחום המוזיקה. באותה תקופה ניהלו אותו תמי avha ודני לוזון, אחרי שאושיות כמו דוד פרץ, אורלי "הארגו" ובדלידרוןאבא היתוו את האופי והכיוון של הפורום.

המטרה העיקרית היתה להכנס לתודעה של קהילה רחבה יותר מזאת הירושלמית שהייתי חלק ממנה. גם מבחינת התכנית, ובואו נודה על האמת, גם של עצמי, דרך אותו כינוי שמצאתי ממצה ויעיל: davecom - בגלל שאני דודו (dave) וכאילו com בשביל הרשת. היה לי עדיף להיות מעורב גם בכתיבה שוטפת, בשיתוף של הגולשים בדברים שמעניינים אותי במוזיקה, בהבעת דעה על דברים שקורים בתחום וכדומה, ולא להשאר סתם בגדר מפרסם של תכנית שמי יודע מי יתעניין בה. התחביב הזה הביא אותי מהר יחסית גם לנהל את הפורום, בסביבות המחצית הראשונה של 2008.
זהו אחד ממספר פורומים שמאכלסים את קהילת המוזיקה באתר Ynet. אין לי מושג לגבי נסיבות הקמת הקהילה והפורום, אבל מבחינתי משמעותו היא בריכוז מידע שמסופק ע"י הגולשים לגבי דברים שאפשר להכיל תחת ההגדרה של "מוזיקה אלטרנטיבית". הגדרה זאת אכן בעייתית והנושא עולה בדיונים מחוץ לפורום וגם בתוכו. החל מהשאלה עד כמה הפורום הזה באמת "אלטרנטיבי" או מה זאת מוזיקה "אלטרנטיבית" בכלל, ועד התהיה למה אין בעצם פורום של "מוזיקה" ב-Ynet. יש פורום רוק, ישנו פורום למוזיקה ישראלית ועוד פרומים מפולחים יותר מבחינה של תרבות מוזיקלית.

אני רק יכול לציין שכהגדרה ראשונית הפורום בעיני נועד לעסוק בתחום רחב של יצירה מוזיקלית שעל פניו לא מיוצגת בצורה מלאה בתקשורת הממוסדת בארץ, ב"מיינסטרים" אם תרצו. אמנים, הופעות ואלבומים בתחום כן זולגים לתודעת הקהל הרחב לפעמים, כמו למשל ההופעה של להקת Faith No More האמריקאית בארץ במקביל להופעה של מדונה, וכמובן שאתר Ynet עצמו לא בדיוק מייצג תרבות שוליים במפת התקשורת בארץ. בפורום עצמו עולים לדיון גם נושאים מתחום המיינסטרים באופן די קבוע ללא בושה. ההופעה של לאונרד כהן או זאת של פול מקארטני שהיתה כאן בארץ זכו להתייחסות בפורום בהווה ובעבר. לכן לגיטימיים לגמרי דיונים שמעלים את השאלות מהם גבולות הדיון של הפורום, במה הוא עוסק ומה עושה אותו "אלטרנטיבי".

הגולשים בפורום
בעיני הגולשים באמת הופכים את הפורום למה שהוא. הסיבה שהפורום משך אותי מלכתחילה, היתה העובדה שכותבים בו מוזיקאים מהתחום, אנשי תקשורת וכאלה שגם נוכחים מחוץ לרשת בפעילות בתעשיית המוזיקה, בכתיבה על מוזיקה או תמיכה בפעילות מוזיקלית בארץ בהרבה היבטים. בגלל זה החשיבות של כתיבה בפורום הפכה בעיני באמת להיות כחלק מקהילה של אנשים שאני סומך על דעתם, שיש להם דעה בוגרת ומוצקה על מוזיקה ועל מה זה אומר לאהוב מוזיקה. לקח לי זמן להבין שגם אם אין הרבה תגובות לפוסטים שנכתבים בפורום, כנראה שיש מספר די גדול של אנשים שנכנסים וקוראים את מה שמתפרסם שם.

בניגוד למספר פורומים אחרים שיוצא לי לפקוד אחת לכמה זמן, נראה לי שהכח של הפורום הוא בעובדה שלא מסתובבים בו בהכרח ילדים שזה עתה נחשפו לדבר הבא בערוץ MTV2 ומתים לשפוך כמה מילים על האמן שהדליק אותם. וכל זה בלי להעליב. הגולשים הבולטים בפורום, לפחות נכון לעכשיו ובטח נכון לתקופות מוקדמות יותר של קיומו, הם מבוגרים יחסית, אנשים שמנהלים בלוגים עצמאיים, שחוו הופעות של אמנים בחו"ל ואפילו היו או נמצאים בקשר עם אמנים כאלה. במודע או שלא במודע הפורום עוסק יותר במוזיקה לועזית ועכשווית יחסית בתחום הרוק, פולק וגם קצת מוזיקה ניסיונית, אלקטרוניקה וסגנונות דומים.
יש נטייה לתפוס את הפורום כביקורתי יחסית, סרקסטי אפילו, משהו שאני בהחלט לא חושב שהוא דבר רע. לכן בסופו של דבר פורום, מעצם הוויתו, מוגדר כ"תוכן גולשים". זאת השורה התחתונה מבחינת מנהלי האתר, וכנראה גם הגדרה ממצה.

קיים מתח בין התפקיד של מנהל הפורום לבין התפקיד שלו עצמו כגולש. בינינו, זאת חלקת אלוהים קטנה מאוד וכפויית טובה לרוב. העניין הוא שהאיזון הרגיש בין הפנים השונות של מנהל פורום הוא חיוני ודי מורכב. מצד אחד יצירה של אווירה רצינית ועניינית, אבל מהצד השני גם קלילות וכנות, הבעת דעה אישית והתנהגות ככל גולש אחר.
הניסיון גם לימד אותי שאין טעם ויכולת למנוע ויכוחים קשים בפורום. למעשה, בעיני פורום שדברים מתנהלים בו על אי מנוחות, הגולשים מחניפים זה לזה, המנהל טופח לכל גולש על השכם והכל לכאורה נעים ומנומס, הוא כמעט פורום מת.

ומה זה בכלל "אלטרנטיבי"?
לכל אורך תקופת הפעילות שלי בפורום, ליוותה אותי התפיסה המנחה שעיסוק במוזיקה אלטרנטיבית הוא בראש ובראשונה עיסוק ביקורתי במוזיקה. לכן גם פוסטים על ניל יאנג רצים בפורום ללא הפרעה, אבל בעיני עצם העובדה שהכותבים הם אנשים שחשופים גם לסוגים אחרים של מוזיקה מעניקה לפוסטים האלה ערך מוסף ביקורתי. אני עדיין מאמין שמה שעושה "פורום מוזיקה אלטרנטיבית" לכזה, הוא עצם העובדה שכותבים בו אנשים "אלטרנטיביים", אם תרצו, יותר מאשר אנשים שכותבים על "מוזיקה אלטרנטיבית".

בנימה אופטימית אני יכול לציין את היתרון הגדול מבחינתי של פורום על מדור מוזיקה רשמי שמספק אותו אתר. ההודעות הן מיידיות, לרוב חורגות מהמסגרת של "האם יצא אלבום חדש" או האם הנושא רלוונטי או לא. החסרון מבחינת הכותבים הוא כמובן שאין משכורת, ומבחינה רחבה יותר גם חוסר מקצועיות של הכותבים ולעיתים מחסור במימד ביקורתי מנומק ומושכל. אבל לטעמי, ובסופו של דבר, הרבה מהגולשים הבולטים בפורום שאני מנהל מנצלים בדיוק את אותו חופש שאינו קיים בביקורת מוזיקה ממוסדת, ומספקים אבחנות חדות שקשה למצוא תחת המגבלות של כתיבה "מקצועית" על מוזיקה. לצד זאת צריך לצלוח לעיתים ריבים וקללות, טרולים, התקפות אישיות וכאבי לב. ההיבט האבולוציוני של הכתיבה, בהיערמות של תגובות אחת על השניה, בתגובות על תגובות, בחזרה על דיונים קודמים וויכוחים ישנים, מזכירים את החיים יותר מכל דבר אחר. בעיני אלה בכל זאת הרגעים ששווים הכל. אבל לא הייתי מתנגד לקבל על זה גם כסף.

דודו המנחם (davecom) - מנהל מעל שנה וחצי את פורום מוזיקה אלטרנטיבית באתר Ynet. משדר ברדיו הר הצופים בירושלים (106fm). סטודנט ללימודי תרבות. מוסיקאי חובב. כותב את בלוג אסכולת רוק.

מדונה ופסטיבל הטייפים – אין יותר הפוך מזה

שני אירועי קצה בשבוע אחד שאני חייבת לכתוב עליהם יחד.

אתמול הייתי בסיור מאחורי הקלעים במתחם ההופעה של מדונה בפארק הירקון.*
נשלחה הזמנה חגיגית ומעוצבת במייל, והמוזמנים נתבקשו לשמור בסוד על המפגש כיוון שנערך לקבוצה קטנה של בלוגרים וטוויטריסטים, כלומר Tweetup.
אתה יודע שזה הולך להיות מכבש יחצ"ני ועדיין מרגיש מוחמא וסקרן. התייצבתי במתחם שמתפקד כבסיס צבאי סגור. לא פגשתי בלוגרים שמוכרים לי מתחום המוזיקה, אלא בעיקר משתמשי טוויטר שנראו חבורה מגובשת מאוד. האירוח היה נעים ובסך הכל חוויה מעניינת והזדמנות ראשונה עבורי. הרשת עושה שעות נוספות בהפקה הזאת:
1. ראשית החסות של ספקית האינטרנט 013 נטוויז'ן על אירוע ענק כזה. היא לא פסיבית (יחסית) כמו למשל זו של בנק דיסקונט במופע של לאונרד כהן. 013 נטוויז'ן עושה את זה טוב מאוד, כמשהו לכאורה טבעי לתחום העיסוק והקהל שלה.
2. אתר מכירת הכרטיסים של 013 נטוויז'ן למופע של מדונה הוא למעשה האתר היחיד שמוכר כרטיסים למופע. זה המקרה הראשון בישראל שיותר ממחצית כרטיסים להופעה נמכרו באינטרנט.
3. החלטה מודעת ומוצהרת להשתמש בבלוגרים ומשתמשי טוויטר כבדים ולא בעיתונאים כדי להגביר את היחצ"נות. בנוסף יוקם מתחם מיוחד עבור משתמשי טוויטר בזמן ההופעה, על מנת שיעבירו את האירועים וההתרחשויות בזמן אמת. כמובן שכל אחד יכול להזין את הטוויטר שלו מחוץ למתחם אבל שם הכוונה להעצים את תחושת החשיבות של השימוש בטוויטר, לקיים מקום מפגש למשתמשים ויש רמז כי טוויטריסט-העל גיא עוזרי (העוזר האישי של מדונה) יגיע לבקר במקום. נאמר שזו פעם ראשונה בעולם שהוחלט להקים מתחם כזה בהופעות, אבל אני חושבת שאפשר למצוא השראה מאירועים אחרים שכתבתי עליהם כאן. בכל מקרה זה בהחלט יזום ומאורגן.


מנש מצוות ההפקה מסביר על העיר המוקמת מאחורי הבמה של מדונה

אם נושא הרשת לא היה עולה בסיור הזה, לא הייתי כותבת עליו כאן. באותה מידה צריכה לשאול האם נושא שאינו קשור למוזיקה אמור להיות מסוקר כאן?
המילים "הכי" ו"הפקה" נאמרו הרבה מאוד. הוסבר על מעליות ומכונית באזור הבמה, אבל לא על נושא הנגנים. נאמר שהמטרה היא חד משמעית "לרגש" אבל לא בהקשר של "שירים". שמעתי ש"מדונה היא מותג", לא הוסיפו גם את התואר "זמרת". דובר על גובה מסך הוידאו, אבל המילה "מוזיקה" לא נאמרה אפילו פעם אחת. הופתעתי. אני לא תמימה ויודעת לאן הגעתי, ברור לי שמדונה זה בעיקר שואו ובידור מסוג מסוים ואני באמת חושבת שלחוות ערב עם טונות "וואו!" זה לגמרי אחלה, אבל עדיין הרגשתי שגם למוזיקת פופ מגיע רספקט ואפילו הוא נעלם. הפקה לא פחות גרנדיוזית מזו של מדונה כרגע היא ההופעה של להקת U2 והיא מוכיחה שאינה סותרת את העובדה שהמוזיקה היא זו שצריכה איכשהו להיות בפרונט.

לעומת שלוש השעות של מדונה, פסטיבל הטייפים השלישי יימשך שלושה ימים.*
גם ההזמנה אליו נשלחה במייל אבל היא אותו פלייר מהפעם הקודמת וההודעה לעיתונות היא מסמך וורד הכי לא מעוצב אבל מלא בתוכן. לעומת הפארק, הצימר הוא מהמקומות הכי קטנים שאי פעם ראיתי בהם הופעה. אם ממש מתעקשים על השוואות אפשר להגיד ששטחו זהה למסך וידאו אחד בהופעה של מדונה, כלומר בקושי יש איפה לשבת ולא נדיר לראות את הקהל גולש למדרכה. כאן המארגנים והמשתתפים מתנדבים והכניסה לקהל חופשית. השנה מחיר כניסה ליום בודד 20 ש"ח, וכרטיס לשלושת ימי הפסטיבל 50 ש"ח.


המשותף לכל היוצרים הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר. רובם אינם מוכרים, לא בגלל שטרם הגיעה שעתם להתפרסם אלא כיוון שמדובר ביוצרים שהעשייה שלהם היא מה שהמיינסטרים מכנה שוליים.
באירוע הזה מקבלים הרבה מוזיקה, צלילים וסאונד. באמת שיש לי בלב מלא חששות על כך שאני חוטאת לרוח הפסטיבל, נדמה לי שאני המשתתפת היחידה שאינה מוזיקאית ומגיעה כדי לדבר... הנה התוכנית המלאה:

חמישי / 03.09 / 20:00
יוסי מר-חיים - אורח קבוע של הפסטיבל עם היצירה 12 פילים
פני ברסימנטוב - הרצאה על הקסטה בתרבות הפופולרית
Valerio Tricoli - לראשונה יארח הפסטיבל מוזיקאי סלילים מברלין. יצירותיו משלבות מוזיקה קונקרטית עם צורות קונספטואליות של סאונד: מוזיקה, כצלילים מוקלטים או כצלילים הנוצרים באופן סינתטי
אלכס דרול - סולו

שישי / 04.09 / 17:00
אופיר בחמוצקי
עומר גל - בננות לנשרים – הופעה שתשלב טייפ ילדים, מצלמה וקלידים
מאיה דנון – דר' ס. - עבודת סאונד על בסיס קלטת הדרכה של היפנוזה עצמית
רובוקופ – הרכב נסיוני שישרשר מכשירים
ליאור גקלר - ליאור ואני
תזמורת הצימר + עלמה בן-יוסף - רון קציר יעשה מניפולציות על VHS יחד איתו ינגנו שמיל פרנקל בסלילים, יעל ברולסקי בכינור, גיא דוביוס ועלמה בן-יוסף בטייפים

שבת / 05.09 / 17:00
Black Persian + איתי מטוס
Mites - שישה טייפים ושני מיקסרים ליצירת drone אינטנסיבי ומעודן
Cassexxe Vibrato - הצמד זהר ניקוטין ואולה, עושות פופ הזוי וחולמני או נויז עצבני
Brain Holes - יציג טייפים אשר נותחו וחוברו מחדש ליצירות סייבר מרעישות
אורי דרומר - טקסטים חלומות והזיות
Valerio Tricoli + Eran Sachs + Alex Drool

אם נושא המוזיקה לא היה דומיננטי באירוע הזה, לא הייתי כותבת עליו כאן. באותה מידה צריכה לשאול האם נושא כה אנלוגי אמור להיות מסוקר כאן? הרי הפסטיבל הזה לא ממש סופר את האינטרנט והמשתתפים בו בעצם בוחרים בטייפ ככלי מוזיקלי. משום מה הפעם לא היתה התלבטות :-)


* גילוי נאות:
בסיור של מדונה הייתי אורחת של החברות מיקרוסופט ישראל, 013 נטוויז'ן, Blink
בפסטיבל הטייפים אני משתתפת כמרצה ביומו הראשון

טוויטר ומוזיקה

תודה לגל מור שמארח את הפוסט הזה בחורים ברשת

אתמול פורסמה המלצה על "קסטה" באתר מעריב. זה תמיד נעים ומשום מה גם תמיד מדרבן אותי לכתוב מיד פוסט עדכני המייצג את מהות הבלוג, ולי היה ברור שהיגיע הזמן להגיד כמה דברים על Twitter בהקשר של מוזיקה כיוון שמספר המשתמשים בטוויטר ורמת ההתעניינות בשירות זינקו פנומנלית בשנה האחרונה. (למתחילים - מה זה טוויטר?)

משתמשי טוויטר כצרכני מוזיקה
בחודש שעבר פורסם מחקר על משתמשי טוויטר כצרכני מוזיקה והתוצאות מעניינות. מסתבר שהם "אקטיבים מוזיקלית" יחסית לגולשים אחרים באינטרנט שלא נמצאים בטוויטר.
משתמשי טוויטר רוכשים מוזיקה בסכום הגבוה ב-77% מאשר גולשים אחרים באינטרנט. 33% מהם קנו דיסק בשלושת החודשים האחרונים, 34% קנו מוזיקה ברשת. הם מעורבים הרבה יותר בפעולות מקוונות הקשורות במוזיקה – 33% חברים ברשתות חברתיות מוזיקליות, למשתמש טוויטר סיכוי כפול לבקר באתר מייספייס או רדיו פנדורה, 39% צופים בקליפים ברשת (לעומת 25% מכלל הגולשים). מה לדעתכם הסיבות לכך?

טוויטר כמאגר מוזיקה
נראה שבעתיד טוויטר עשוי להיות סוג של מאגר מוזיקה. אם אתם רוצים להעלות קבצי סאונד ולשתף מוזיקה בטוויטר יש לפחות 10 שירותים המאפשרים לעשות זאת. בין הדרכים המוצעות המוכר והפופולרי הוא Twt.fm.
עם שמות השירותים הנ"ל אפשר גם לחפש מוזיקה בתוך טוויטר, הנה השיטות כיצד לעשות זאת.
לדעתי בעתיד הלא רחוק מתבקש שיהיה מנוע חיפוש ייעודי חיצוני לאיתור מוזיקה בטוויטר. לתמונות זה כבר קרה.
אגב, יש בטוויטר "תחנת רדיו" הזויה הנקראת Twadio. היא שקטה לגמרי (!) ולמעשה רק מציגה רשימת שירים וכך "משתילה" אותם בתודעה כדי שיתנגנו בראש. ליתר ביטחון כל שיר מקבל קישור ישיר לרכישה מקוונת באמאזון...



טוויטר כמאגר מידע על מוזיקה
אפשר לנסות להשתמש בטוויטר כמעין מאגר מידע על מוזיקה. הכירו אפליקציה שנקראת MuZoid שנמצאת בתוך טוויטר ויושבת על יכולות כריית הנתונים של MusicMetric.
ברגע שתשלחו טוויט ל-MuZoid עם שם של זמר או להקה, תקבלו מיד קישור עם רשימת הופעות, דיסקוגרפיה, אמנים דומים ומידע נוסף על האמן.
מלבד זאת זכרו שיש לטוויטר חיפוש מתקדם, וככל שכמות משתמשי טוויטר העוסקים במוזיקה גדלה, ניתן לנצל את היותו "גוגל אנושי" על מנת לחפש בו תכנים הקשורים במוזיקה המתעדכנים בזמן אמת.

כלי חשוב למוזיקאים
גילוי נאות: חשבון הטוויטר שלי שומם. בחיי שאני לא יודעת בדיוק למה. אבל אם הייתי מוזיקאית אין לי ספק שהוא היה פעיל.
באופן טבעי יוצרים ומוזיקאים משתמשים בשירות טוויטר כערוץ לנוכחות מקוונת ויש דעות שהוא בדרך להיות MySpace, והמחמירים גם רואים בו את הקברן של מייספייס...
למרות, ואולי בגלל העיסוק האינטנסיבי שלי במוזיקה ברשת, אני דווקא לא מתלהבת מיד מכל דרך המאפשרת נוכחות מקוונת עבור מוזיקאים (כנראה לא יהיה כאן פוסט על פייסבוק בעתיד הקרוב...) אך במקרה של טוויטר אני חושבת שמדובר בסוג פלטפורמה אידיאלית למוזיקאים.
זה חינם, זה פשוט, ומושלם לאמנים שאין להם משאבי זמן או כסף לתחזק אתר או בלוג. רק זכרו שחשוב לפרסם את העובדה שיש לכם כתובת טוויטר ומומלץ להירשם באינדקסים מתאימים למוזיקאים כמו זה או זה כדי שימצאו אתכם.

אל תסתמכו רק על הדעה שלי, הנה המלצות מגוונות ומעניינות של מומחים בתעשייה:
* 10 סיבות מדוע מוזיקאי צריך טוויטר, טריוויאלי אבל בסיסי
* Andrew Dubber חושב שטוויטר הוא חובה למוזיקאים ומראיין את המוזיקאי והבלוגר Steve Lawson בנושא (אגב דמיון מדהים למאור כהן...)
* מקרה מבחן – 19 אלף דולר רווח נקי לזמרת אמנדה פלמר באמצעות טוויטר
* מדוע טוויטר הכרחי למוזיקאים למרות מייספייס, פייסבוק, לאסט.פמ וכו'

איך לעשות את זה הכי טוב?
* טיפים למוזיקאים לשימוש בטוויטר מאת Lawson הנ"ל
* הדרך המהפכנית של טוויטר בהבניית קהילה של מוזיקאי – מפורט ומומלץ
* מדריך לתכנים המומלצים לפרסום עבור מוזיקאים
* מדריך שפורסם ע"י טוויטר עבור ארגונים מסחריים אבל נאמר עליו שהוא
must read for all musicians and artists
* טיפ לגבי פרסום הופעות – לדעתי קצת היסחפות, גם אם מדובר על ארה"ב

הופעות חיות? - הכירו את TwitterCamp

Greg Rollett ממליץ להכניס את טוויטר גם להופעות חיות באמצעות TwitterCamp, אפליקציה חינמית להצגת טוויטים ממשתמשים מרובים (פועלת בסביבת Adobe Air). מנקודת מבט של איש שיווק, Rollett ממליץ להצטייד במחשב נייד ומקרן וממש בזמן ההופעה להקרין טוויטים על מסך גדול.
הוא מציין שני יתרונות לעניין: ראשית יצירת אינטראקציה עם הקהל ומעורבות שלו בזמן ההופעה. הוא מעיד שזה עבד נהדר במופע צדקה שבו הלהקות כתבו מאחורי הקלעים וענו לשאלות מעריצים.
שנית, מדובר בכלי שמרחיב את גבולות ההופעה בזמן אמת גם עבור מעריצים שאינם נוכחים בה וגם לקהל פוטנציאלי שעוקב אחרי משתמשים שנוכחים בהופעה.
לא הייתי נסחפת ושמה טוויטר ממש על הבמה כדי שיגנוב את ההצגה, אבל בהחלט אפשר לאמץ את זה כתוספת לאירועים גדולים ופסטיבלים (להורדת TwitterCamp ומידע נוסף ראו כאן)

והחסרונות? המוזיקאי טרנט רזנור (NIN), מי שבשנים האחרונות דווקא מהווה מופת ומודל למוזיקאי בעידן הדיגיטלי בהתנהלות העסקית שלו וביחסיו עם הקהל, החליט לאחרונה לסגור את חשבון הטוויטר שלו. רזנור נוטה לקחת הכל מאוד אישי, התעייף ונכנס למסלול חיים אחר לאחרונה. יש סיכוי שחלק מכם יזדהה איתו.

תגיות: טוויטר, חיפוש, twitter, TwitterCamp, MuZoid, TWADIO, Twt.fm

תוצאות מוזיקליות במנוע החיפוש Wolfram Alpha

לפני שלושה חודשים הושק מנוע חיפוש חדש שנקרא Wolfram Alpha (ע"ש ממציאו). הוא לא מחליף את מנועי החיפוש המוכרים ובטח לא מתחרה של גוגל. מדוע הוא חדשני? כיוון שכל תוצאותיו עוברות סוג של "חישוב" ומוצגות כתשובה מעובדת, הכוללת במקרים רבים תרשימים וטבלאות. למעשה מדובר במסד נתונים ולא במנוע טקסטואלי. עדיין חסרים בו הרבה נתונים והוא מצריך הקפדה על ניסוח. בקיצור הוא רחוק להיות מושלם אבל אני מסכימה עם גל מור שמדובר רק באב-טיפוס והצגת תכלית, ולדעתי היא מרשימה. במקום שאכתוב הרבה מילים שלא יבהירו הרבה אני ממליצה בחום לראות את סרטון ההדגמה לפני שנעבור לדבר על מוזיקה. לדעתי זו צפיית מומלצת כיוון שאחרי הרבה מאמרים רק בזכותו הבנתי באמת מה זה וולפראם אלפא (להלן: WA) ואיך משתמשים בו והשתכנעתי שהוא מסמן מגמה עתידית. הסרטון קצת ארוך (13 דק') אבל שווה לראות עד הסוף.

Wolfram Alpha ומוזיקה
בפוסט הזה החלטתי בפעם הראשונה לצלם קליפ במקום להציג תמונות. מקווה שהצילום שעשיתי לא מהיר מדי וברור. אז במקביל לקריאת ההסברים או אחרי קריאתם, לחצו על התמונה והמתינו דקה לתחילת הקליפ או לחצו כאן להורדה (זה לא סרטון ההדגמה שדיברתי עליו קודם אלא צילום ת'כלס מהמחשב שלי של התוצאות בהקשר המוזיקלי)



כאמור אין טעם לחפש ב-WA טקסטים. החלטתי להקל עליו ולרשום שם של אמן מפורסם, Johnny Cash.
קיבלתי טבלה המציגה את שמו המלא, מקום הולדתו, תאריך לידתו ופטירתו כולל ציר זמן, מה שמאפשר לשאול שאלות כמו לפני כמה זמן/מתי נולד/נפטר קאש. את המידע ניתן לשמור כקובץ PDF.
אם כבר מדגישים נתונים מספריים, ציפיתי לראות מספר אלבומים או שירים שעשה, נתוני מכירות, מיקום במצעדים וכיו"ב. טוב ש-WA מודע לחולשותיו ומצד ימין מראה קישורים רלבנטים לויקיפדיה להשלמת המידע. אגב, מתחת לטבלה יש קישור למקורות המידע מהם נשלפו הנתונים. במקרה של קאש הם נלקחו מאנציקלופדיות וספרי ביבליוגרפיות.

לעומת קאש, כשכתבתי Led Zeppelin המנוע זיהה שמדובר ב- Music Performers אבל הודיע שמדובר בקטגוריה שפיתוחה עדיין נבדק ושאני מוזמנת להצביע בעד פיתוחה! יש אפילו טופס לרשום הערות ובקשות למפתחים ולכן אם חשוב לכם ש-WA ישקיע בכל הקשור לנתונים שקשורים במוזיקה – כתבו והשפיעו.

באופן לא מפתיע בכל הקשור לתווים, אקורדים וסולמות, WA עושה את החיים נוחים. אפשר לרשום את הסולמות והתווים במילים או ע"פ האותיות שמייצגות אותם. התוצאות מציגות את התדר, צורת הכתיבה, השמעת הצליל ועוד. (את ההדגמה בקליפ עשיתי ישירות על עמוד דוגמאות המוזיקה של WA)

בהמלצת WA ניסיתי לרשום שמות של שירים. לאחר כמה ניסיונות כושלים הבנתי שמסד הנתונים אוהב בעיקר להיטים... כשכותבים שם שיר מקבלים טבלה עם שם המבצע, הכותב, המפיקים, חברת התקליטים, שנת יציאה ומיקום במצעד.

כאמור הפרויקט בחיתוליו ומפתחיו מודים שהוא שאפתני. אני לא חושבת שכרגע יעיל לחפש ב-WA אבל כדאי לבדוק ולנסות. אם אתם מגלים אפשרויות חדשות בהקשר של מוזיקה או תעשיית המוזיקה אתם מוזמנים לשתף ולספר לאיזה סוג נתונים הגעתם.
תוכלו לקבל השראה מהפוסט What is music, Wolfram Alpha? בבלוג המוזיקה ChordStrike, בו הכותב הציג ל-WA שאלות מוזיקליות וערך מולו דיאלוג נחמד...

תגיות: חיפוש, wolfram alpha

30 שנה לווקמן - תחיית הקסטה (מס' 6)

ב- 1.7.1979 היגיע לחנויות ה-Walkman הראשון של חברת Sony. הווקמן היה נגן קסטות קטן ונייד שפעל על 4 בטריות אצבע. זו פעם ראשונה שיכולנו לשמוע את המוזיקה שרצינו (כלומר לא רדיו טרנזיסטור) לבד באוזניות ובכל מקום. את שלי קיבלתי ב-1983 מהדוד שהגיע מצרפת. הוא היה מפלסטיק כחול וסחב הרבה שנים. בהארץ כתבו על ההיסטוריה של המכשיר וממציאו אנדראס פאבל משוויץ. למה הפטנט הרשום של סוני הוא על שם אדם אחר בשם Kaoru Sumita?

הטור התקופתי על ענייני טייפים וקסטות יכלול כרגיל תצוגת אביזרים וגם הודעה על תאריך חשוב. אבל לרגל ציון יום המהפכה בתולדות צריכת המוזיקה נתחיל עם אירוע שסוקר השבוע באתרים רבים שגם מעלה חיוך וגם מעורר מחשבה. אני מתכוונת לילד הבריטי בן ה-13 שקיבל לידיו ווקמן למשך שבוע במקום נגן MP3.

"Giving up my iPod for a Walkman"
אנשי BBC Magazine החליטו לעשות ניסויים בבני אדם ולקחו את האייפוד מילד חביב בן 13, Scott Campbell שמו. כתחליף נתנו לו להסתדר במשך שבוע עם הווקמן הראשון של סוני. סקוט לא קיבל הסברים ונתבקש לכתוב חיבור מסכם. מה שהוא כתב מצחיק, מעניין, מעורר נוסטלגיה והרהורים על ההווה. לפניכם קטעים נבחרים בתרגום חופשי מהדיווח שלו, אבל אל תוותרו על הטקסט המקורי והמלא



"אבא שלי אמר לי שזה האייפוד של תקופתו. הוא אמר שזה היה גדול אבל לא תיארתי שהוא התכוון עד כדי כך גדול. זה היה בגודל של ספר קטן.
מנקודת מבט פרקטית, הווקמן די מגושם, ובטח לא מתאים לגודל כיס, אלא אם יש לך כיסים גדולים. הוא מגיע עם תופסן חגורה שימושי המוברג לצידו האחורי, אבל משקל כל היחידה מספיק כדי לסחוב לך למטה את המכנסיים...
כשענדתי אותו תוך כדי הליכה ברחוב או בחניות, קיבלתי מבטים מוזרים, עירוב של הפתעה וסקרנות, שהביכו אותי קצת...כשעליתי לאוטובוס בית הספר זכיתי לקבלת פנים של צחוקים...
החברים שלי לא יכלו לדמיין את הוריהם משתמשים בקופסה המפלצתית הזאת, אך הביעו עניין בה ובאופן הפעלתה...
בחלק מהשיעורים בבית ספר מותר לי להאזין למוזיקה ואחד המורים זיהה את המכשיר ונתקף נוסטלגיה.
לקח לי שלושה ימים לקלוט שיש צד שני לקסטה. זו לא היתה הטעות התמימה היחידה שעשיתי: חשבתי שכפתור הבחירה בין מצב metal / normal על הווקמן הוא סוג של אקולייזר המותאם לז'אנר מוזיקלי, אך מאוחר יותר גיליתי שלמעשה מדובר בבחירת סוג הקסטה.
...הצלחתי ליצור פונקציית shuffle מאולתרת על ידי לחיצה ממושכת על כפתור ה-rewind ושחרורו באופן רנדומלי. אפקטיבי אך מצריך מאמץ.
כשהוא מנגן, המוזיקה הנשמעת בו שונה באופן משמעותי מאשר בנגן MP3, בעיקר בגלל רחשי ה-hiss ברקע ורעשי הסלילים בווקמן... אלה נגרמים קרוב לודאי בגלל חיי הבטריה הקצרים להחריד; הן כמעט גמורות תוך 3 שעות של שימוש רציף.
...הצורך להחליף קסטות מעצבן בפני עצמו. הקסטות, שיכלו להכיל עד 12 שירים כל אחת, מאחסנות חלקיק מנפח האייפוד הקטן ביותר."

בדומה לסקוט, קיבלתי את הנגן הדיגיטלי הנייד הראשון שלי רק לפני 4 חודשים. גם אני חושבת שהמוזיקה נשמעת שונה ולכן מעדיפה להאזין בו לפודקסטים. גם לי לקח כמה ימים לגלות איך להזיז את האצבע כדי לרוץ כמה דקות קדימה. סקוט לא מעריך איזה כיף לעשות STOP לכמה שניות ולהמשיך בדיוק מהמקום בו הפסקת. (ואל תגידו לי לעשות PAUSE, זה הורס את הקסטה... :-) חבל שלא נתנו לסקוט קסטות מקוריות של אלבומים. אז הוא היה מגלה את העטיפות היפות עם התמונות והמילים ובטח לא היה מפספס שיש צד שני לקסטה.
איך היתה הפעם הראשונה שלכם?


שימושי / אופנתי
אולי כבר ראיתם נגן MP3 בצורת קסטה, אבל אחרי הסיפור של סקוט הצעיר ממש מתבקש לתת לו את זה כיוון שטייפים ישנים יכולים לקרוא אותו ולנגן כאילו יש בפנים סליל. למכשיר אין זיכרון פנימי ומוזר לראות כרטיס SD מוכנס לתוך קסטה. אגב, יש גם קסטה שהיא Bluetooth. פשוט מכניסים לטייפ באוטו ויש שיחות טלפון. פרטים נוספים כאן.



אם אתם רוצים כרטיס ביקור מעוצב כמו עטיפת קסטה - DIY! הסברים מפורטים לעיצוב כולל קבצים להורדה תמצאו כאן.
והנה סיכות שנוצרו מתוך סוגים פופולרים של קסטות (המלאי הראשון אזל, מי קונה את זה?!)
וגם שעון יד של Sharp. שני החורים של הקסטה משמשים כשעונים נפרדים לדקות ולשעות. לא בטוח שיא היופי אבל מיוחד.





שריינו ביומן
פסטיבל הטייפים השלישי יתקיים ב-3-5 בספטמבר ויהיה הפעם בסימן בינלאומי. היוזמים והמארגנים הם כרגיל אנשי הצימר, והם מזמינים את הציבור להציע הצעות להשתתפות. אמנים/מוזיקאים שעושים מוזיקה באמצעות סלילים מכל סוג (אפשרי בשילוב עם כלים אחרים, אינסטליישן ועוד) מתבקשים לפנות באימייל עד ה-2 באוגוסט. כאן אפשר לקרוא על האירוע הקודם לפני חצי שנה, הייתי ביום הראשון והיה מפתיע ומעניין. פרטים ומידע נוסף יפורסמו כאן בהמשך.

תגיות: קסטה, ווקמן, טייפ

דפש מוד באיצטדיון ר"ג – ביקורת הופעה ראשונה ואחרונה

למרות שאני נמנעת ומתאפקת להשאיר ביקורות על מוזיקה והופעות מחוץ לתחום הסיקור כאן, היום החלטתי לחרוג משתי סיבות: א.קראתי ביקורות באתרים הגדולים והרגשתי שממש חסר להם מידע על מה שהלך אתמול בערב ב.זו הזדמנות להגיב לנושאים חשובים שגיאחה העלה בשבוע שעבר בפוסט "המון דברים יכולים לקרות ברווח בין הזמר לקהל".

היה בסדר:
*החוויה הכללית כיפית
*פלייליסט בסדר גמור (כן, כולל Flies on the Windscreen!)
*ביצועים טובים
*הופעה מושקעת ולא קצרה, דפש מוד רבתי יודעים את העבודה וזו תחושה חגיגית
*נרשמו כמה רגעים מרגשים לרבות "פאשיזם איצטדיונים" ע"פ הוראות הפעלת הקהל של Never Let Me Down

לא היה בסדר:
*להשמיע (אפילו קצת) מוזיקה של דפש מוד לפני ההופעה (נדמה לי שזה היה דרך הרדיו)
*החרמת בקבוקי מים ע"י משטרת ישראל. לא מדובר בשיקול בטחוני, שהרי מיד בכניסה נמכרים בקבוקי מים במחיר מופקע. כיוון שמדובר בתאוות בצע אני רוצה שחברת האבטחה הפרטית תחרים לי את המים ולא עובדי מדינה לובשי מדים.
*מסכי וידאו קטנים שלא מתאימים לממדי האיטצדיון (צא ולמד מפול מקרתני)
*וידאו ארט קלישאתי וקליפים שבגדול מוצו
*דייב גאהן התעייף או שכח שבאנו לשמוע במיוחד את קולו וחרג עם המינונים של שירת הקהל. Enjoy the Silence אכן המנון אבל רבק תן לנו לשמוע אותך קצת! ומה עם Stripped היפה שהפך לשירה בציבור? באמת שרק פזמון מלא אחד של גאהן היה מספיק.

חמור ובלתי נסלח: לא היה ווליום
הווליום היה כל כך נמוך שלאורך כל ההופעה כולם יכלו לשמוע את השיחות של כולם בטון דיבור רגיל.
כל רשימת "לא בסדר" היתה נסלחת לולא הבעיה המחרידה הזאת.
כל רשימת "היה בסדר" יורדת לטימיון אם אי אפשר לקבל את הדבר הבסיסי בהופעה – לשמוע.

לא ביקשנו רעש מחריש אוזניים ולא ציפינו שהבאסים יקרעו לנו את כלי הדם, אבל לא התקבל על הדעת שבהופעה ברמה כזאת בפירוש שמעו גרוע.
חשדנו שהמצב לא משהו בחימום של ה-Yeah Yeah Yeahs, שנשמע כמו mp3 בנגן אבל קיווינו שהמצב ישתפר. רבים קלטו את הבעיה וניסו לרדת כמה שיותר למטה כדי להתקרב איכשהו לרמקולים, אבל קיבלנו עדויות שזה עדיין לא טוב ומרגיש מקסימום כמו להשתתף במסיבה עם מערכת הגברה משובחת.

היינו ביציע 11 שזה בדיוק אמצע האיצטדיון. על אותה בעיה שמענו גם ממי שישב ביציעים ממול. את מי שישב גבוה או ביציעים רחוקים יותר סביר להניח שאין דרך לנחם... ההופעה בעצם פנתה רק למי שהיה בחצי הקדמי של הדשא. (גם דייב גאהן בעצמו התייחס רק לקהל שהיה ממוקם קרוב אליו לא?)
וכאילו להוסיף חטא על פשע, במסכים לא הראו דבר ממה שקורה על הבמה (לעתים רחוקות, עם אפקטים של נגטיב וכיו"ב). גם לא לראות וגם לא לשמוע זה אכזבה ענקית עם כל הכבוד לגודל המעמד והאירוע שנפל בחלקנו הישראלים שעדיין לא מכירים שירים חדשים של דפש מוד, שההופעה מורכבת מדי עבורם ושלא זוכים לראות הופעות חו"ל (כל קטע במשפט האחרון נכתב בציניות. לצערי זו במידה רבה רוח הדברים בביקורות שקראתי)
אל תאשימו את הקהל שרצה מאוד להשתתף ולהיסחף, כי למחציתו לא באמת נתנו "להיכנס" להופעה והיא לא "היגיעה" אליו.



מדובר למעשה בהתעלמות מרבבות אנשים שישבו ביציעים (ובחלק האחורי של הדשא). אני לא מבינה בסאונד ולא יודעת אם מה שהיה צריך זה להגביר את הווליום, להוסיף רמקולים או להפנותם לצדדים, או אולי להחליט שהאיצטדיון הזה לא מתאים. אימפריה כמו דפש מוד צריכה לשלוח אנשי מקצוע מספיק זמן מראש כדי לבדוק היטב כל איזור ולהחליט על הדברים האלה.

בדרך חזרה תפסנו טרמפ מקרי עם המפיק אלון שפני (תודה :-) ודיברנו על הופעות שיצא לנו לראות בארץ ובחו"ל והאנרגיה שהיתה חסרה בערב הנ"ל. שפני אמר שדפש מוד זו להקת מועדונים ולא רוק ולכן לא מתאימה לאיצטדיונים. אני לא מסכימה איתו. זה היה נכון בעבר אבל כבר הרבה שנים דפש מוד מתיימרת ויודעת להיות גם וגם ויש אינסוף ראיות לכך שהם יכולים להרים איצטדיונים הרבה יותר גדולים מר"ג (חיפוש פשוט ביוטיוב מדגים זאת).

בשנה שעברה גיליתי לתדהמתי בשיחת טלפון עם צחי רולניק שבעיקרון הפסיק ללכת להופעות חיות. לטענתו מיצה את פורמט צריכת והגשת המוזיקה הזה ומבחינתו הבין שהשלמות וההנאה שהוא מחפש במוזיקה נמצאים בדיסקים. זה היה שוק רציני לשמוע כזה דבר ממנו אבל משום מה מאז לא יוצא לי מהראש. אתמול בערב קצת הבנתי אותו.

תגיות: דפש מוד, הופעה, איצטדיון, סאונד