"לאהוב מוסיקה בעידן הדיגיטלי (ועוד עניינים)"? מיד אני שואל את עצמי, איזה עוד עניינים? אולי זה בגלל שאני לא מחשיב את עצמי כמי שבאמת אוהב מוסיקה. אולי זה גם בגלל שעכשיו זה העידן הדיגיטלי, ואני בכלל לא בטוח שאהבתי מוסיקה בעידן האנלוגי.
הקלטת המוסיקה ריגשה אותי, אבל בעיקר מהפן הטכנולוגי. להכניס את הקסטה לטייפ, כשלפני כן דאגת לסובב קצת את הסליל, עד לקטע השחור, כדי שחס וחלילה לא יתפספסו לך בהקלטה כמה מאימרות השפר של שוש עטרי – ואז שבריר שנייה לפני שמתחיל השיר ("מקום ראשון..."), לסנכרן לחיצה כפולה, גם על הרקורד וגם על הפליי, והמשימה יוצאת לדרך. בשלב מאוחר יותר, כשצריך היה להקליט מקסטה לקסטה, הדבר הכי מסובך שצריך היה לדעת, זה לשים את כל האקולייזרים על האמצע, כי ככה זה מקליט באיכות הכי טובה.
בסוף התהליך, לאחר רגעי מתח לא מעטים, אתה צפוי להיות בעליה הגאה של קסטה שממש בתחילתה (וזה פרט חשוב) מוקלט הלהיט הכי חם בשוק. העובדה שבנוסף לכל הוא גם ממש בתחילת הקסטה – זה כבר חתיכת הישג, כי זה אומר שאין שום בעיה לאתר את השיר, במהירות ובכל עת.
אלא שאחרי 20 פעם של האזנה, אתה נותר מדוכא, מעוצבן, מרגיש טיפש (ובצדק) – וכל זה, בלי שאתה בכלל מבין שהסיוט לא נגמר. ובמה דברים אמורים? בשלב זה, אתה בעליה של קסטה עם סוג של בעיה. בדומה למצב של עיקול על רכב – אתה יכול לעשות בו שימוש, אבל משהו כל הזמן מציק ברקע, ואתה בטח לא יכול למכור אותו: יש שם שיר, בפוזיציה מאוד חזקה על הקסטה, עם מוניטין של "מקום ראשון...", השקעת בו מאמץ, מחשבה; נכון, אתה לא מסוגל לחשוב על עצמך מאזין לו עוד פעם אחת בחיים, אבל מי יודע, אולי פתאום יתחשק לך לשמוע אותו שוב באיזו סיטואציה. בקיצור, להתחיל לכוון לאחרי השיר אתה לא יכול, כי פירוש הדבר להיאלץ להאזין לחלק ממנו. מכאן יש רק שתי אפשרויות: לזנוח את הצד הזה של הקסטה לחלוטין, או להריץ קדימה למקום שאתה משוכנע שהשיר הפרובלמטי כבר הסתיים. תוצאות שתי האופציות חמורות.
פתאום אני מקיץ מהחלום בהקיץ - הייתכן שהסמליל של הקסטות בשער הבלוג קסטה (שאגב, נראות כמו קסטות קטנות של חוקר פרטי), או שם הבלוג עצמו, או שניהם גם יחד – חדרו עמוק כל כך אל נבכי נשמתי, גרמו לי לסטות מה"ועוד עניינים", והותירו אותי זרוק בצד הדרך, כאשר כל שבאמתחתי (הרעיונית) היא קסטה מאובקת, מדבקותיה מקולפות, הכתב שעליהן מכוער פחד, וקופסתה סדוקה? וחמור מכך – האם המדובר במהלך מבריק, מחוכם, מפתיע ומעט זדוני של בעלת הבלוג? ואם כן, מהי מטרתו?
לגבי מוסיקה אני לא יודע, אבל קסטה אחת שאשמור עד יום מותי ואצווה לילדיי, היא זאת שעל גביה מוקלט קובץ צלילים נדיר ביופיו, מיוחד מאין כמותו - זה של אבי, בעיצומה של שנת צהריים טובה, נוחר את עצמו לדעת. מיד אחר כך הוא נשמע צועק עליי ועל אחותי (ככל הזכור לי הערנו אותו, בעודנו מצמידים אל פניו את הטייפ, קרוב ככל האפשר), עושה שימוש במשפט האלמותי, "יש גבול!!!" (אין בכך כדי ללמד על השקפותיו הפוליטיות), ואז מגיע הקטע הכי יפה בשיר – אני ואחותי נקרעים מצחוק. להשיג בחנויות התקליטים המובחרות.
הפעם טור אורח קצת שונה, כי לאורח אין מושג איך ומתי דבריו יפורסמו...
טל לירן – איש מצחיק הרבה יותר ממה שהוא חושב, והיום חוגג יומולדת אז נשיקות ומזל-טוב! חוצמזה הוא עו"ד תל אביבי הרוכב כל בוקר על טוסטוס או אופניים אל משרדי לירן-מרום. הוא מאכיל חתולים בשכונה ומגדל אחת בבית. יום אחד יפרסם ספר.
תגיות: קסטה, טייפ, הקלטה
