30 שנה לווקמן - תחיית הקסטה (מס' 6)

ב- 1.7.1979 היגיע לחנויות ה-Walkman הראשון של חברת Sony. הווקמן היה נגן קסטות קטן ונייד שפעל על 4 בטריות אצבע. זו פעם ראשונה שיכולנו לשמוע את המוזיקה שרצינו (כלומר לא רדיו טרנזיסטור) לבד באוזניות ובכל מקום. את שלי קיבלתי ב-1983 מהדוד שהגיע מצרפת. הוא היה מפלסטיק כחול וסחב הרבה שנים. בהארץ כתבו על ההיסטוריה של המכשיר וממציאו אנדראס פאבל משוויץ. למה הפטנט הרשום של סוני הוא על שם אדם אחר בשם Kaoru Sumita?

הטור התקופתי על ענייני טייפים וקסטות יכלול כרגיל תצוגת אביזרים וגם הודעה על תאריך חשוב. אבל לרגל ציון יום המהפכה בתולדות צריכת המוזיקה נתחיל עם אירוע שסוקר השבוע באתרים רבים שגם מעלה חיוך וגם מעורר מחשבה. אני מתכוונת לילד הבריטי בן ה-13 שקיבל לידיו ווקמן למשך שבוע במקום נגן MP3.

"Giving up my iPod for a Walkman"
אנשי BBC Magazine החליטו לעשות ניסויים בבני אדם ולקחו את האייפוד מילד חביב בן 13, Scott Campbell שמו. כתחליף נתנו לו להסתדר במשך שבוע עם הווקמן הראשון של סוני. סקוט לא קיבל הסברים ונתבקש לכתוב חיבור מסכם. מה שהוא כתב מצחיק, מעניין, מעורר נוסטלגיה והרהורים על ההווה. לפניכם קטעים נבחרים בתרגום חופשי מהדיווח שלו, אבל אל תוותרו על הטקסט המקורי והמלא



"אבא שלי אמר לי שזה האייפוד של תקופתו. הוא אמר שזה היה גדול אבל לא תיארתי שהוא התכוון עד כדי כך גדול. זה היה בגודל של ספר קטן.
מנקודת מבט פרקטית, הווקמן די מגושם, ובטח לא מתאים לגודל כיס, אלא אם יש לך כיסים גדולים. הוא מגיע עם תופסן חגורה שימושי המוברג לצידו האחורי, אבל משקל כל היחידה מספיק כדי לסחוב לך למטה את המכנסיים...
כשענדתי אותו תוך כדי הליכה ברחוב או בחניות, קיבלתי מבטים מוזרים, עירוב של הפתעה וסקרנות, שהביכו אותי קצת...כשעליתי לאוטובוס בית הספר זכיתי לקבלת פנים של צחוקים...
החברים שלי לא יכלו לדמיין את הוריהם משתמשים בקופסה המפלצתית הזאת, אך הביעו עניין בה ובאופן הפעלתה...
בחלק מהשיעורים בבית ספר מותר לי להאזין למוזיקה ואחד המורים זיהה את המכשיר ונתקף נוסטלגיה.
לקח לי שלושה ימים לקלוט שיש צד שני לקסטה. זו לא היתה הטעות התמימה היחידה שעשיתי: חשבתי שכפתור הבחירה בין מצב metal / normal על הווקמן הוא סוג של אקולייזר המותאם לז'אנר מוזיקלי, אך מאוחר יותר גיליתי שלמעשה מדובר בבחירת סוג הקסטה.
...הצלחתי ליצור פונקציית shuffle מאולתרת על ידי לחיצה ממושכת על כפתור ה-rewind ושחרורו באופן רנדומלי. אפקטיבי אך מצריך מאמץ.
כשהוא מנגן, המוזיקה הנשמעת בו שונה באופן משמעותי מאשר בנגן MP3, בעיקר בגלל רחשי ה-hiss ברקע ורעשי הסלילים בווקמן... אלה נגרמים קרוב לודאי בגלל חיי הבטריה הקצרים להחריד; הן כמעט גמורות תוך 3 שעות של שימוש רציף.
...הצורך להחליף קסטות מעצבן בפני עצמו. הקסטות, שיכלו להכיל עד 12 שירים כל אחת, מאחסנות חלקיק מנפח האייפוד הקטן ביותר."

בדומה לסקוט, קיבלתי את הנגן הדיגיטלי הנייד הראשון שלי רק לפני 4 חודשים. גם אני חושבת שהמוזיקה נשמעת שונה ולכן מעדיפה להאזין בו לפודקסטים. גם לי לקח כמה ימים לגלות איך להזיז את האצבע כדי לרוץ כמה דקות קדימה. סקוט לא מעריך איזה כיף לעשות STOP לכמה שניות ולהמשיך בדיוק מהמקום בו הפסקת. (ואל תגידו לי לעשות PAUSE, זה הורס את הקסטה... :-) חבל שלא נתנו לסקוט קסטות מקוריות של אלבומים. אז הוא היה מגלה את העטיפות היפות עם התמונות והמילים ובטח לא היה מפספס שיש צד שני לקסטה.
איך היתה הפעם הראשונה שלכם?


שימושי / אופנתי
אולי כבר ראיתם נגן MP3 בצורת קסטה, אבל אחרי הסיפור של סקוט הצעיר ממש מתבקש לתת לו את זה כיוון שטייפים ישנים יכולים לקרוא אותו ולנגן כאילו יש בפנים סליל. למכשיר אין זיכרון פנימי ומוזר לראות כרטיס SD מוכנס לתוך קסטה. אגב, יש גם קסטה שהיא Bluetooth. פשוט מכניסים לטייפ באוטו ויש שיחות טלפון. פרטים נוספים כאן.



אם אתם רוצים כרטיס ביקור מעוצב כמו עטיפת קסטה - DIY! הסברים מפורטים לעיצוב כולל קבצים להורדה תמצאו כאן.
והנה סיכות שנוצרו מתוך סוגים פופולרים של קסטות (המלאי הראשון אזל, מי קונה את זה?!)
וגם שעון יד של Sharp. שני החורים של הקסטה משמשים כשעונים נפרדים לדקות ולשעות. לא בטוח שיא היופי אבל מיוחד.





שריינו ביומן
פסטיבל הטייפים השלישי יתקיים ב-3-5 בספטמבר ויהיה הפעם בסימן בינלאומי. היוזמים והמארגנים הם כרגיל אנשי הצימר, והם מזמינים את הציבור להציע הצעות להשתתפות. אמנים/מוזיקאים שעושים מוזיקה באמצעות סלילים מכל סוג (אפשרי בשילוב עם כלים אחרים, אינסטליישן ועוד) מתבקשים לפנות באימייל עד ה-2 באוגוסט. כאן אפשר לקרוא על האירוע הקודם לפני חצי שנה, הייתי ביום הראשון והיה מפתיע ומעניין. פרטים ומידע נוסף יפורסמו כאן בהמשך.

תגיות: קסטה, ווקמן, טייפ

דפש מוד באיצטדיון ר"ג – ביקורת הופעה ראשונה ואחרונה

למרות שאני נמנעת ומתאפקת להשאיר ביקורות על מוזיקה והופעות מחוץ לתחום הסיקור כאן, היום החלטתי לחרוג משתי סיבות: א.קראתי ביקורות באתרים הגדולים והרגשתי שממש חסר להם מידע על מה שהלך אתמול בערב ב.זו הזדמנות להגיב לנושאים חשובים שגיאחה העלה בשבוע שעבר בפוסט "המון דברים יכולים לקרות ברווח בין הזמר לקהל".

היה בסדר:
*החוויה הכללית כיפית
*פלייליסט בסדר גמור (כן, כולל Flies on the Windscreen!)
*ביצועים טובים
*הופעה מושקעת ולא קצרה, דפש מוד רבתי יודעים את העבודה וזו תחושה חגיגית
*נרשמו כמה רגעים מרגשים לרבות "פאשיזם איצטדיונים" ע"פ הוראות הפעלת הקהל של Never Let Me Down

לא היה בסדר:
*להשמיע (אפילו קצת) מוזיקה של דפש מוד לפני ההופעה (נדמה לי שזה היה דרך הרדיו)
*החרמת בקבוקי מים ע"י משטרת ישראל. לא מדובר בשיקול בטחוני, שהרי מיד בכניסה נמכרים בקבוקי מים במחיר מופקע. כיוון שמדובר בתאוות בצע אני רוצה שחברת האבטחה הפרטית תחרים לי את המים ולא עובדי מדינה לובשי מדים.
*מסכי וידאו קטנים שלא מתאימים לממדי האיטצדיון (צא ולמד מפול מקרתני)
*וידאו ארט קלישאתי וקליפים שבגדול מוצו
*דייב גאהן התעייף או שכח שבאנו לשמוע במיוחד את קולו וחרג עם המינונים של שירת הקהל. Enjoy the Silence אכן המנון אבל רבק תן לנו לשמוע אותך קצת! ומה עם Stripped היפה שהפך לשירה בציבור? באמת שרק פזמון מלא אחד של גאהן היה מספיק.

חמור ובלתי נסלח: לא היה ווליום
הווליום היה כל כך נמוך שלאורך כל ההופעה כולם יכלו לשמוע את השיחות של כולם בטון דיבור רגיל.
כל רשימת "לא בסדר" היתה נסלחת לולא הבעיה המחרידה הזאת.
כל רשימת "היה בסדר" יורדת לטימיון אם אי אפשר לקבל את הדבר הבסיסי בהופעה – לשמוע.

לא ביקשנו רעש מחריש אוזניים ולא ציפינו שהבאסים יקרעו לנו את כלי הדם, אבל לא התקבל על הדעת שבהופעה ברמה כזאת בפירוש שמעו גרוע.
חשדנו שהמצב לא משהו בחימום של ה-Yeah Yeah Yeahs, שנשמע כמו mp3 בנגן אבל קיווינו שהמצב ישתפר. רבים קלטו את הבעיה וניסו לרדת כמה שיותר למטה כדי להתקרב איכשהו לרמקולים, אבל קיבלנו עדויות שזה עדיין לא טוב ומרגיש מקסימום כמו להשתתף במסיבה עם מערכת הגברה משובחת.

היינו ביציע 11 שזה בדיוק אמצע האיצטדיון. על אותה בעיה שמענו גם ממי שישב ביציעים ממול. את מי שישב גבוה או ביציעים רחוקים יותר סביר להניח שאין דרך לנחם... ההופעה בעצם פנתה רק למי שהיה בחצי הקדמי של הדשא. (גם דייב גאהן בעצמו התייחס רק לקהל שהיה ממוקם קרוב אליו לא?)
וכאילו להוסיף חטא על פשע, במסכים לא הראו דבר ממה שקורה על הבמה (לעתים רחוקות, עם אפקטים של נגטיב וכיו"ב). גם לא לראות וגם לא לשמוע זה אכזבה ענקית עם כל הכבוד לגודל המעמד והאירוע שנפל בחלקנו הישראלים שעדיין לא מכירים שירים חדשים של דפש מוד, שההופעה מורכבת מדי עבורם ושלא זוכים לראות הופעות חו"ל (כל קטע במשפט האחרון נכתב בציניות. לצערי זו במידה רבה רוח הדברים בביקורות שקראתי)
אל תאשימו את הקהל שרצה מאוד להשתתף ולהיסחף, כי למחציתו לא באמת נתנו "להיכנס" להופעה והיא לא "היגיעה" אליו.



מדובר למעשה בהתעלמות מרבבות אנשים שישבו ביציעים (ובחלק האחורי של הדשא). אני לא מבינה בסאונד ולא יודעת אם מה שהיה צריך זה להגביר את הווליום, להוסיף רמקולים או להפנותם לצדדים, או אולי להחליט שהאיצטדיון הזה לא מתאים. אימפריה כמו דפש מוד צריכה לשלוח אנשי מקצוע מספיק זמן מראש כדי לבדוק היטב כל איזור ולהחליט על הדברים האלה.

בדרך חזרה תפסנו טרמפ מקרי עם המפיק אלון שפני (תודה :-) ודיברנו על הופעות שיצא לנו לראות בארץ ובחו"ל והאנרגיה שהיתה חסרה בערב הנ"ל. שפני אמר שדפש מוד זו להקת מועדונים ולא רוק ולכן לא מתאימה לאיצטדיונים. אני לא מסכימה איתו. זה היה נכון בעבר אבל כבר הרבה שנים דפש מוד מתיימרת ויודעת להיות גם וגם ויש אינסוף ראיות לכך שהם יכולים להרים איצטדיונים הרבה יותר גדולים מר"ג (חיפוש פשוט ביוטיוב מדגים זאת).

בשנה שעברה גיליתי לתדהמתי בשיחת טלפון עם צחי רולניק שבעיקרון הפסיק ללכת להופעות חיות. לטענתו מיצה את פורמט צריכת והגשת המוזיקה הזה ומבחינתו הבין שהשלמות וההנאה שהוא מחפש במוזיקה נמצאים בדיסקים. זה היה שוק רציני לשמוע כזה דבר ממנו אבל משום מה מאז לא יוצא לי מהראש. אתמול בערב קצת הבנתי אותו.

תגיות: דפש מוד, הופעה, איצטדיון, סאונד

אמזון – חנות מוזיקה מיוחדת

מטבע הדברים כמעט כל מהלך של חברת Amazon (משינוי בעיצוב האתר ועד שירות חדש) זוכה לסיקור נרחב. במשך השנים גיליתי שלמרות שמעולם לא ביצעתי רכישה דרך אמאזון אלא דוקא דרך אתרים אחרים, יוצא לי כמעט כל שבוע להיכנס לאתר ואף לגלוש בו די הרבה זמן. איכשהו תמיד אני צריכה לחפש שם משהו, לבדוק, לקרוא, להשוות.
הנה כמה דברים על אמזון בהקשר של מוזיקה שכדאי לדעת:

1. Back from the Vault – לפני שבועיים הושק מיזם מבורך של הוצאה מחודשת של אלבומים נדירים (בכל פורמט שיצאו) שאזלו ונעלמו מזמן מהמדפים. הפרויקט נעשה באמצעות CreateSpace (חברת בת של אמזון הנותנת, בין השאר, פלטפורמה חינמית למוזיקאים לפרסם את יצירותיהם). הדיסקים יצאו רק על פי דרישת הקהל על מנת שיודפסו מחדש אלבומים שיש להם ביקוש, והמוזיקה תימכר בדיסקים או כקבצי MP3. יותר מ-20 לייבלים שותפים לפרויקט ונכון לעכשיו יוצאו לאור מחדש כ-1000 אלבומים, מתוכם 300 תקליטי ג'אז (הקורא עמי סלנט ישמח לדעת שהם יכללו גם חומרים של בני גודמן :-)
בתכנית הזאת כל הצדדים מרוויחים והיא מתיישבת היטב עם sell less of more או מה שקרוי "הזנב הארוך". Andrew Dubber דן בהרחבה האם העיקרון הכלכלי הזה מועיל למוזיקאים: חברות התקליטים הגדולות הבינו מזמן שכדאי להן להוציא כמה שיותר אוספים, הוצאות מחודשות, הקלטות מהופעות וכו'. העלות השולית של ייצורם נמוכה ולכן יש רווח גם אם המכירות מעטות יחסית. דאבר מזכיר שהזנב הארוך לאו דוקא מעיד על היעלמותו של הלהיט - גידול בקהלי נישה לא גורם בהכרח לצמצום במספר הלהיטים.
לטענתו עבור מוזיקאים עצמאים "הזנב הארוך" יכול להיות מועיל כיוון שנותן הזדמנות ליצירותיהם להימכר. הם אמנם לא הופכים מיליונרים, אבל לפחות הפצת המוזיקה שלהם קלה יותר והם אינם חייבים להצדיק הוצאת אלבום חדש רק בתנאי שימכר במינימום אלף עותקים...

2. Amazon MP3 – חנות המוזיקה הדיגיטלית של אמזון נחשבת למתחרה מכובדת של iTunes. הקבצים שנמכרים להורדה הם באיכות טובה יחסית (kbps 256), הקטלוג ענק ומגוון (גם במחיר), ובדיוק לפני שנה נוספה האפשרות להוריד שירים גם למשתמשי מערכת ההפעלה של לינוקס. על המעמד והחשיבות של החנות ברשת אפשר היה ללמוד כאשר הכריזה בספטמבר 2007 על הסרת מגבלות ההאזנה המוכרות כ-DRM. כאשר אמזון מבצעת כזה מהלך האימפקט חזק מאוד. Amazon MP3 נחשבה כמי שעשתה צעד גדול קדימה למוזיקה בעידן הדיגיטלי, הרחיבה את כמות מורידי המוזיקה בתשלום בעולם ונתנה זריקת מרץ לתעשייה.

3. SoundUnwound – ויקיפדיה של מוזיקה. אתר שעדיין לא זוכה להצלחה מסחררת (כנראה בגלל החיבור לאמזון) למרות שיש לו פוטנציאל עצום (בגלל החיבור לאמזון...) מאגר המידע המוזיקלי הזה הושק בספטמבר 2008 ומבוסס על בסיס הנתונים של אתר אמזון ובנוסף מאפשר למשתמשים לערוך את התכנים אודות כל שיר, אלבום, להקה או לייבל. הכותבים מקבלים ציונים והערכה מצטברת. כל שינוי והוספה עוברים אישור של צוות אמזון על מנת לשמור על מידע אמין ומדויק.
הצד החזק של האנציקלופדיה הזאת הוא ללא ספק כל מה שקשור לדיסקוגרפיות (שניתן למיין על פי פרמטרים שונים), השימושיות והעיצוב היפה והנוח המשלב וידאו ותמונות, ואפליקציה מבוססת פלאש באמת מוצלחת של סרגל זמן (timeline) המציג היסטוריה של אמן/להקה. הנה הדוגמא של בוב דילן.
בשעתו coolfer כתבו בביקורת על האתר שהוא רחוק מלנצח את כמות המידע הטקסטואלי שיש בויקיפדיה, ואת העובדה שיש בו אוריינטציה המסחרית (פרסומות והפניות לחנות אמזון). לדעתי SoundUnwound עדיין צעיר ושווה בדיקה.

תגיות: אמזון ,amazon, SoundUnwound, CreateSpace, mp3

פסטיבל הטייפים השני

"השימוש בכלי אנכרוניסטי אינה ביטוי של התרפקות על העבר דווקא, אלא ניסיון למצוא את האיזון הנכון בין האדם לטכנולוגיה. זהו צעד אחורה אל המקום בו המניפולציה של הסאונד היא פרי מגע יד, ואיננה רק ביטוי של פקודה בינארית, חזרה לגבולות החומר, בזכותן האדם פורץ מעבר. הסליל הוכיח את עצמו, בניגוד לתחזיות, כבעל אורך חיים גדול יותר מזה של המדיה הדיגיטאלית, ועל כן הוא מגשר כיום בין אותו עבר מוכחש טכנולוגית, ובין ההווה." (מתוך טקסט המבוא לפסטיבל)

להלן תכנית הפסטיבל שכתבתי עליו בפעם הקודמת. נראה מסקרן.
סטודיו "הצימר" / הגדוד העברי 5, ת"א / כניסה חופשית.

יום חמישי 05/02 19:30 – 23:00
אריק שפירא
יציג את יצירתו "קינות ללוטן" (1987), יצירה אלקטרו-אקוסטית אשר נעשתה על גבי טייפ. "קינות ללוטן" חוברה עפ"י פואמה של עידו בשור, המספרת על גיסו לוטן יצחקי שנהרג במלחמת לבנון הראשונה.

יוסי מר-חיים
הרצאה – תפקיד טייפ הקסטות בהתפתחות המוזיקה של המאה ה20.
מופע – "מניאטורות" – אילתור עם חפצים קטנים, מקלדות קטנות וטייפ קסטות.

אורי דרומר
"קריעה" – הקלטה המתעדת לידה. מופע המתבסס על טייפים טקסט גיטרה ולופים.

קובי אור
"אסמאהאן" – אחותו של פריד אל-אטרש היתה זמרת מצרית פופלארית שנהרגה בתאונת דרכים. יש המאשימים את הזמרת המצריה אום כולתום בגרימת מותה.

יום ששי 06/02 16:30 – 21:00
בירדי נאמ נאמ
רון זד, אלון אלדור, אריה קישון - טייפים אפקטים גיטרה וקולות.

אלכס דרול וזהר ניקוטין – טייפשפיל

Shib-Er-Tape
פגועי מח עם שמיל פרנקל, יעל ברולסקי ועלמה.

Mites
רוק פסיכאדלי מופשט.

Cassexxe Vibrato
אולה וזהר ניקוטין - קולות, טייפים ואפקטים.

תגיות: פסטיבל הטייפים, הצימר

תחיית הקסטה (מס' 5)

לשמחתי הפוסט הראשון השנה בנושא קסטות :-)

הווה (דיגטציה ופסטיבל)

לפני כמה זמן כתב Andrew Dubber, סוג של גורו בכל הקשור למוזיקה בעידן הדיגיטלי, עצות מעשיות לגבי קסטות ישנות. המסר שלו חד משמעי:
"Digitise it. Digitise it all."
הקריאה הזאת מופנית בעיקר לקוראים המוזיקאים שלו אבל לדעתי נכונה לכולם כיוון שסרטים מגנטיים נשחקים עם הזמן. לאחרונה המרתי סרטי 8 מ"מ של משפחתי, ולמרות שאוחסנו בתנאים טובים ההמרה הצילה את התמונה אבל עבור הסאונד היה מאוחר מדי והוא נדפק.
הקסטות לא יכולות לחכות הרבה שנים לכן צריך למהר. אז הנה מדריך טוב איך לעשות זאת עם תוכנת Audacity, ובכל אופן מעניין לקרוא את 3 הסיבות שדאבר נותן למוזיקאים להציל אפילו את הדמו הנידח ביותר: זנב ארוך, ארכיון ותרפיה! קראו כאן.

מסתבר שבישראל יש מוזיקאים שכבר נמצאים כמה צעדים קדימה ויכולים להפתיע את דאבר.
ב-5-6 בפברואר יתקיים בסטודיו פרטי בשם הצימר - פסטיבל הטייפים השני המוקדש לאומנים המופיעים עם מוזיקה המיוצרת באמצעות טייפ סלילים או מקסטות.
הפסטיבל הראשון, גם הוא ביוזמת הצימר, התקיים בקיץ (ובפורמט מצוצמם יותר במועדון אוגנדה בירושלים) והשתתפו בו בין השאר אורי דרומר, יוסי מר חיים, פגועי מוח, ליל וולף ואביעד אלברט.
עד ה-22 בינואר יוצרים עדיין מוזמנים להגיש הצעות, אפשרי בשילוב כלים נוספים או מיצבי סאונד (עבור רון קציר). ההשתתפות בחינם, הגדוד העברי 5 ת"א.


נוסטלגיה (ה-Cure ואנימציה)

היום כתב אורן ראב על החיסרון של הקסטה (שהוא גם יתרון): "קסטה נותנת שתי אפשרויות - לחכות שההקלטה תעשה סיבוב מלא ותחזור לשיר שאתה אוהב, מתוך תקווה ששאר השירים גם טובים; או להעביר אחורה ולשמוע את השיר שוב".
על קסטות ומדוע הן כמו להקת הקיור קראו בטור יפה על האלבום Wild Mood Swings.

ולסיום ממתק לטובת אלה שטרם ראו... Hello הוא קליפ אנימציה מיוחד מאת Johnathan Nix שופע רומנטיקה לקסטות וכבוד לתקליטים (6:32 דק')



תגיות: קסטה, דיגיטציה, פסטיבל הטייפים, נוסטלגיה

סיכום אישי של 2008 במוזיקה

זהו בדיוק הפוסט ה-100 בבלוג, לכן אחרוג ממנהגי ואכתוב בנימה קצת יותר אישית.

מוזיקה ורשימות קצרות
כמו אורן ראב, אני מתקשה ולא כל כך יודעת איך לדרג אלבומים וממילא זה כבר נעשה המון מסביב בצורה מוצלחת. אני גם איטית ובדרך כלל נחשפת לאלבומים (ועל אחת כמה וכמה מתאהבת) באיחור של שנים (ראו בהמשך), כך שאין לי תובנות גדולות ומשמעותיות לגבי המוזיקה ב-2008.
זו הסיבה שנדלקתי על הרעיון של עידו שחם לספר על האלבומים שהכי עשו לו את זה השנה מכל מיני סיבות, בלי קשר לשנה שבה יצאו. אז לפי שיטה זו –

5 האלבומים שהכי ליוו אותי ב-2008:
Lou Reed – Transformer / 1972
Roxy Music – Stranded / 1973
New Model Army – No Rest for the Wicked / 1985
The Mars Volta – Frances the Mute / 2005
Interpol – Our Love to Admire / 2007
האמינו לי שלא מדובר בשניים-שלושה שירים מוצלחים אלא ביצירות מופת.

5 השירים ששמעתי בלי הפסקה ב-2008:
Television - Marquee Moon / 1977
Jean Conflict - One Day I Smile / 1988
Midlake – Roscoe / 2006
Alice Smith – Dream / 2006
Secret Life of Sophia - Nanda Devi / 2008
אני יודעת שיש עומס המלצות והאזנות עכשיו באתרי המוזיקה, אז קחו חודש קדימה וזכרו להאזין לשירים היפיפיים האלה.

5 יוצרים שהיה לי עונג לגלות פעם ראשונה ב-2008: (איטית כבר אמרתי?)
Om
Omar Rodriguez-Lopez / The Mars Volta
Perry Blake
Midlake
Bright Eyes
חייבת לחרוג ולציין שבישראל גיליתי השנה את קטב מרירי, מארש דונדורמה, יהוא ירון, התפוחים.
היו הכרויות עם רבים אחרים, אבל את הנ"ל זכיתי לראות בהופעה ו/או להתאהב באלבום שלם מתוצרתם. אגב מעניין שאת הרוב הכרתי או בינואר או לקראת סוף השנה.

קסטה ובלוגים על מוזיקה
בלוגים ותיקים, שעשו חיל יוצא דופן השנה וקפצו מדרגה מבחינת איכות והשקעה הם לדעתי מר לוויתן ועונג שבת.
בלוגים על מוזיקה שממש נולדו ב-2008 ונכנסו ל-RSS שלי כי לדעתי הם מאוד מוצלחים היו אפילו עז ולגדול אחורה.
מבחינת הבלוג קסטה אין ספק שהשנה אפשר להגיד ש"יצא לשטח". כתבו על הבלוג בעתונות המודפסת, רואיינתי ברדיו, כתבתי מאמר בהארץ, השתתפתי כמרצה בכנסים שונים וארגנתי סיור מודרך בספריות מוזיקה. ב-2009 יהיה המשך למגמה הזאת, פרטים כאן בקרוב. לשמחתי בעקבות הפעילות "החיצונית" הכרתי השנה הרבה אנשים חדשים שמתעסקים עם מוזיקה וזה הגמול הכי טוב.
כל זה איכשהו בא על חשבון הכתיבה באתר. השנה נכתבו בבלוג רק 32 פוסטים כולל הנוכחי, והוא כאמור במקרה הפוסט ה-100.

אירוע השנה שלי במוזיקה - מאחורי הקלעים בהופעה של מוריסי
(ת"א, יולי 2008) לחצו על התמונות להגדלה
עיתונאים ובלוגרים מפורסמים ידועים כ"הכי" מעריצי מוריסי וסיפרו מה היו הסמית'ס ומוריסי בשבילם. אין לי איך "להתחרות" ולהסביר יותר מהם איך מוריסי מלווה ומשפיע על חיי כבר 20 שנים, או שזה נשמע בומבסטי או שזה נשמע סתם משפט. אז מי שיודע מבין. ומי שלא, יצטרך להאמין.
בניגוד לחלק מהנ"ל מעולם לא הייתה לי אפשרות להיות בהופעה של מוריסי. כשהודיעו שהוא בא לישראל הרגשתי שנעשה לי חסד בגילי (ובגילו) המופלג, וסופסוף אוכל להגשים חלום.

באותה תקופה סבלתי מפריצת דיסק בגב. להופעה של מוריסי הייתי חייבת לשריין מקומות ישיבה. שבועות קודם ניג'סתי לקסטל ושוקי וייס שיבהירו לי בדיוק מה המרחק של מקום הישיבה ובאיזה צד של הבמה. לפני שיצאנו להופעה האזנתי לשיר Girlfriend In a Coma כדי לסגור מעגל. זה היה השיר הראשון ששמעתי בבית הספר.


כשאסף אבידן היה על הבמה לפתע הופיע מולי חבר יקר שלא זכור לי שקנה כרטיס ועוד יותר לא הבנתי איך נכנס לאזור הישיבה "היוקרתי". לפני שקלטתי מה קורה הסיר מעליו שרשרת ושם אותה על צווארי כמו מדליה, מחווה שלא אשכח כל חיי. זה היה תג All Access רשמי המאפשר להיות בכל איזור מאחורי הקלעים ועל הבמה. לא היה זמן לעכל – דחפו לי מצלמות לתיק ואחרי עשר דקות כבר מצאתי את עצמי מאחורי הקלעים לוחצת את היד לאבידן ואומרת לו סחתיין על הופעת החימום.


אני הולכת מאחורי ועל הבמה ולא מאמינה שמשהו כל כך טוב יכול לקרות. אני משתדלת לא להתבלט ולהפריע. צילמתי את הניו-יורק דולס כדי שיום אחד אוכל להראות הוכחה עם זווית הצילום שאני אשכרה על הבמה בהופעה של מוריסי. היתה לי תחושת בטן שבהופעה של מוריסי לא אעיז לצלם, אסור להיראות כמו מעריצים...אבל קצת לחץ חיצוני ובעיקר לחץ פנימי פתאום גרם לי לבקש רשות מעובד הבמה ולשאול אותו האם הוא מרשה לי לצלם את הפלייליסט של מוריסי (רשימת השירים שהודבקה על הקיר).

על פי תמונתו המופיעה בדיסק הבונוס של האלבום You Are The Quarry, לעובד קוראים דייב וסביבו היתה עננת אלכוהול קלה... כל מה שאני זוכרת זה שתוך חצי שניה הוא זרק אותי מכל המדרגות. זו היתה דחיפה רצינית שעל פי הסטנדרטים של מוריסי היתה נחשבת אלימה. הרגשתי כאב חד בגב שירד עד הברך אבל גם בלב. את התג קרע ממני בדרמטיות איש הפקה ישראלי (שלא רצה לשמוע שום הסבר) ומצאתי את עצמי מחוץ לבמה 15 דקות לפני שמוריסי עלה.

חבר שלי ניחם אותי שלא קרה כלום ובסך הכל חזרנו לנקודת ההתחלה אבל זה לא היה נכון. חזרתי למקום הישיבה בוכה מכאב פיזי וכעס של פספוס. לא הייתי מרוכזת בהופעה, פשוט לא הייתי שם. ראיתי אותה אבל לא הייתי בה. ההופעה האחת בחיים שכל כך רציתי לראות וכנראה כבר לא אראה. הראש שלי אמר שיש שירים וביצועים טובים ושאני רואה את מוריסי על באמת ולא בטלויזיה אבל לא הרגשתי כלום. עד היום לא האזנתי לשום שיר של מוריסי או הסמית'ס (עד ההופעה כמעט ולא היה יום בלי זה). עד היום לא ראיתי את הקליפים מההופעה. התלהבתי יותר מדי ורציתי יותר מדי. למדתי לקח.

2009
שייגמרו המלחמות ושכולם יהיו בריאים ומאושרים עם הרבה מוזיקה טובה

תגיות: קסטה, בלוגים, 2008, סיכום, אלבומים, מוריסי, כאב, מוזיקה

עדכונים...

בגלל עומסים לא הספקתי לכתוב פוסט כבר הרבה מאוד זמן. ואז עוד משהו קרה, לפני שבועיים עברתי תאונה די נבזית וכואבת. בקיצור עכשיו אני גם מגובסת וגם לא מרוכזת. ביד אחת מנסה לכתוב פוסט סיכום 2008 אבל כבר לא בטוחה שאצליח לעשות את זה כמו שצריך. מתנצלת בפני הקוראים ומקווה שתהיה לכם סבלנות לחכות כמה שבועות עד שאחזור לשגרה.

אבל הנה משהו נחמד - לפני שבוע פורסמה במוסף כלכליסט כתבת פרופיל על קסטה תחת הכותרת בלוג בין הסלילים (ידיעות אחרונות, 7.12.08). הכותבת, רוני שני, לא ראיינה או דיברה איתי אז יצא שגיליתי את זה באיחור ובהפתעה. לקריאה לחצו כאן.

לא יודעת אם ישירות או בעקיפין בגלל הכתבה, אתמול הגיע אליי מייל מאחיות (תאומות) שהיו איתי בשנים הראשונות של בית הספר אי שם בחו"ל במסגרת שליחות ההורים שלנו. מדובר על חידוש קשר אחרי ניתוק של עשרות שנים (פעם נפגשנו לכמה דקות בלשכת גיוס. כנראה הוזמנו יחד לצו ראשון כי נולדנו בהפרש יום). בקיצור התרגשתי לגלות ששתיהן בלוגריות מעולות ויש לנו אהבות משותפות. עדי כותבת את רעל ותחרה (הרבה על קולנוע אבל לא רק), וגלי המוכרת בכינוי shoegazer, כותבת את בלוג המוזיקה המצוין לגדול אחורה.

אפרופו, רשימת בלוגים ישראלים על מוזיקה התעדכנה, גם של הקומיקס (המצטמצמת לצערי), וגם לוח כנסים על מוזיקה לשנת 2009 מתחיל להתגבש. עבור כל אלה אני תמיד צריכה עזרה ולינקים מכם אז אל תהססו לכתוב לי.

תגיות: בלוגים, כלכליסט

שירותי מוזיקה בספריות ציבוריות - סקר

אם טרם שמתם לב לבאנר הסקר המופיע בעמוד הבית (למעלה משמאל)–אני מזמינה להצביע, ואולי להשפיע, כיוון שמבטיחה לעשות מאמץ להציג את תוצאותיו למנהלי ספריות מוזיקה ו/או ספרנים בספריות ציבוריות.
ההצבעה הסתיימה, תודה לכל המשתתפים והמגיבים

הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות להסביר את הסקר ובהמשך גם לנמק את בחירתי.

הסקר שואל אילו שירותי מוזיקה הכי הייתם רוצים לקבל כמנויים בספריה ציבורית?
אם היה אינסוף תקציב היינו רוצים לקבל יותר משירות אחד ואולי את כל השירותים המוצעים בתשובות, אבל במדינת ישראל התקצוב לספריות ציבוריות מאוד נמוך ולכן יש להכריע ולהצביע עבור שירות אחד בלבד. שימו לב – השאלה אינה מה הכי חשוב בעיניכם, אלא מה לכם כצרכנים הכי שימושי וחיוני לקבל. מנהלי הספריות היו רוצים לדעת כיצד להביא כמה שיותר מנויים ובהתאם היכן כדאי להם להשקיע את הכסף המועט המוקצה לשירותי מוזיקה (אם בכלל).

התשובות האפשרויות לבחירה הן:
השאלת דיסקים – לקחת דיסק הביתה לכמה ימים בדומה למודל של ספרית "המדיטק" או "בית אריאלה".
הורדה חוקית ברשת – פלטפורמה מקוונת שתוקם במיוחד עבור הספריות וניתן יהיה להוריד באמצעותה מוזיקה ממאגרי הספרייה למחשב הביתי (סיסמה למנויים וכו')
ארכיון ושימור – תיעוד חומרים נדירים או מיוחדים אשר ניתן יהיה להאזין להם בספריה (לצרכי מחקר למשל)
ספרות מקצועית ועיון – חומר קריאה, בעברית
מרכז להופעות והרצאות – ברוב הספריות הציבוריות יש חדר גדול או אולם שניתן להתקין בהם מערכת הגברה טובה.
לא צריכות להתעסק עם מוזיקה – במקרה ואינכם חושבים שספריות ציבוריות מסוגלות לתת שירותי מוזיקה טובים ו/או במקרה שאינכם חושבים שתקציבן צריך להיות מופנה לתחום המוזיקה.

הבחירה שלי היתה השאלת דיסקים. הנימוק:
א. הרבה אתרים מאפשרים הורדה חוקית ברשת, וגם הורדה לא חוקית כנראה מרתיעה אחוז קטן. במילים אחרות כבר קיים מענה לאפשרות הזאת, שהולכת וצומחת, וחבל שתקציב המוזיקה של ספריות ציבוריות יופנה לפיתוח ותחזוקת פלטפורמה כזאת.
ב. ארכיון ושימור היא המטרה הכי חשובה בעייני, אבל לא הכי שימושית עבורי באופן יומיומי. בנוסף, התפקיד הזה צריך לדעתי להיות שמור לארכיון הצליל הלאומי ומוסדות אקדמיים אחרים שאמורים להיות הן מומחים והן מתוקצבים בעניין.
ג. ספרות – המצב לגבי עיון בהחלט לא מספק. יש מחסור בידע אודות היסטוריה של מוזיקה וז'אנרים, ביוגרפיות של מוזיקאים ועוד. אם קוראים יזמינו וידרשו ספרים על מוזיקה יתכן ומחלקות העיון יקחו זאת בחשבון בביצוע הזמנות. אבל בעצם כמה ספרים כאלה נכתבו בעברית?
לגבי ספרות מקצועית (תווים, מחקר על מוזיקה) - ספריות מוזיקה אקדמיות צריכות לטפל בכך. בכל מקרה אינני מוזיקאית או סטודנטית למוזיקה ולכן ספרות מקצועית אינה שימושית עבורי, וגם כאן רוב החומר לא יהיה בעברית כך שספק אם ספריה ציבורית תבצע כזה רכש.
ד. מרכז תרבות – תפיסת הספרייה כמרכז תרבות מבורכת בעייני. אלא שהופעות והרצאות בספריות בדרך כלל פתוחות לקהל הרחב תמורת תשלום. אמנם יש משמעות ואווירה אחרת להופעה שאינה במועדון הופעות רגיל, אך בעייני לא מדובר בשירות למנויים אלא בהכנסה חשובה נוספת לספריות. ואם האירוע מסובסד או בחינם סביר להניח שזה על חשבון האמן או המרצה...

אחרי שנימקתי מדוע השירותים הנ"ל פחות קריטיים או לא אמורים להיות מטופלים על ידי ספריות ציבוריות, יותר ברור מדוע הצבעתי עבור השאלת דיסקים - זה השירות היחיד שאין לו תחליף:
לשום אדם פרטי לא יהיה תקציב לרכוש כמות דיסקים אדירה כמו שיש בספריה.
הרכישה הקבועה מהרגע שבו הופיע פורמט הדיסק, יוצרת מאגר אדיר גם לרוחב (רמת כיסוי) וגם לעומק בכל ז'אנר. כבר עכשיו יש ב"מדיטק" עשרות דיסקים שלא תוכלו לרכוש בשום דרך חוץ מחיפושים ביד שנייה.
אני בשום אופן לא מסכימה שהכל אפשר למצוא באינטרנט. זה בפירוש לא נכון (כן, שמעתי על אימיול וסולסיק), וגם יוצא מנקודת הנחה מצערת שתמיד ניתן להתפשר על mp3 על פני איכות דיסק (נתעלם מהערך המוסף של העטיפה והחוברת...)
ובכלל, תתפלאו לשמוע כמה אנשים משתמשים במחשב אבל לא יודעים לחפש מוזיקה ברשת. כמה אנשים בישראל באמת נחשפים למוזיקה חדשה באמצעות בלוגים למשל? (נא לקחת בחשבון קבוצות גיל מגוונות, חשבו על ההורים שלכם)
לסיכום, אין מוסד שיותר מתאים מספריה ציבורית לרכוש באופן קבוע עותקים של תוצרי תרבות ולסבסד אותם עבורנו (דיסק או ספר אינם מותרות כמו בקבוק יין!); המסוגל להגיע, לארגן, לאחסן, להנגיש ולהשאיל לקהל ה ר ח ב.

לא מסכימים? יש לכם רעיונות נוספים לשירותי מוזיקה בספריות הציבוריות? ניתן להגיב בתחתית הסקר (לאחר הצבעה) או בתגובות לפוסט הזה.
הסקר עלה למשך 50 ימים בדיוק ולכן ניתן להצביע עד ליל ה-10 בדצמבר. התוצאות יפורסמו כאן בהמשך.

עדכון 20.2.08 -
"מר לוויתן" מתייחס לסקר ומוסיף הבחנה מעניינת בין הפעולה של השאלת הדיסק להורדת שירים.

תגיות: סקר, ספריות, דיסקים, מוזיקה

תולדות הסימפול, או איך הפכה ההקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה - חלק ב / אודי רז

טור אורח

בחלקו הראשון של המאמר תארתי את לידת ההקלטה וסיפרתי על מלחיני המוזיקה הקונקרטית, שראו בהקלטה אפשרויות חדשות: לא רק דרך לתעד ביצוע של מוזיקה, אלא כלי ליצור בעזרתו מוזיקה חדשה מהצליל עצמו.

בחלק זה אספר על הדרך בה השפיעה ההקלטה על התפתחות המוזיקה הפופולארית, ואיך הפך הרעיון להשתמש בהקלטה כחומר גלם מקונספט אוונגרדי למובן מאליו, כלי מרכזי באופן גלוי יותר ופחות במוזיקה שמקיפה אותנו יום יום.

הטייפ המגנטי
תעשיית המוזיקה התעניינה בעיקר בהיבטים השימושיים שהציע הפיתוח של הטייפ המגנטי, שתיעד צליל כאותות מגנטיים על סליל ולא כחריצים בתקליט. את הטייפ אפשר היה לחתוך ולהדביק, וכך נפתחו אפשרויות עריכה חדשות. אין תיעוד מקיף או הילת קסם שמרחפת סביב ראשוני המקליטים או המוזיקאים שאמרו משהו כמו “אולי לא נשלם על עוד שעת אולפן וננסה לחבר את ההתחלה של הטייק השלישי לסוף של הטייק החמישי?". ובכל-זאת, חיתוכים וביצועים מוקלטים המורכבים מכמה ניסיונות הקלטה הפכו לעניין שבשגרה גם בז'אנרים המתאפיינים בהקלטה בעלת אופי תיעודי, כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית.

הפיתוח של טייפ הערוצים איפשר הקלטה לערוצים נפרדים וטיפול בעוצמה ובצליל של כל כלי בנפרד. עכשיו ניתן היה להקליט נגנים שונים זה לאחר זה ולא רק בו זמנית, לתת להם להקליט ניסיונות רבים עד שישיגו את הביצוע המושלם, ואפילו לתקן רק צליל או שניים באמצע טייק בלי לפגוע בשאר ההקלטה.
בעוד שמסורת הביצוע של המוזיקה הקלאסית והג'אז מובילה בדרך-כלל להקלטה בעלת אופי תיעודי בה נוכחים כל הנגנים בזמן ובמקום אחד, הרוק והפופ שנולדו והתפתחו לצד האמצעים הטכנולוגיים החדשים אימצו אותם אל תוכם מיד, ניצלו את האפשרויות הטמונות בהקלטה נפרדת של מוזיקאים שונים ויצרו אסתטיקה שהצליל המלאכותי של אפקטים ואפשרויות ייחודיות שמציעה ההקלטה הן חלק בלתי נפרד ממנה.
חברי הביטלס, שהפכו בשלב מסוים ללהקה שמייצרת רק מוזיקה מוקלטת, היו מרותקים מהאפשרויות החדשות. הם השתמשו בלופים, לולאות טייפ שניגנו שוב שוב אותם צלילים, כמו ב- Being For The Benefit of Mr. Kite; הקליטו תפקידים בחצי מהירות והאיצו אותם כדי להקל על ההקלטה ולהשיג סאונדים חדשים, כמו בסולו הפסנתר המואץ הנשמע כמו צ'מבלו, ב-In My Life; הרבו להאיץ או להאט מעט את קולותיהם כדי לתת להם גוון חדש, כמו ב- Lucy In The Sky With Diamonds; ניסו, מחקו, גזרו וחיברו, ויצרו בתקופות מסוימות בעזרת הכלים שהציע האולפן לא פחות מבעזרת גיטרות או תופים.

המלוטרון
לא ארחיב על האפקטים השונים שפותחו עם האלקטרוניקה המשתכללת, ולא כל שכן על ההתפתחויות בתחום המוזיקה האלקטרונית, על-אף שהיסטוריית ההקלטה ודרכה של המוזיקה האלקטרונית קשורות זו בזו באופן הדוק. ובכל-זאת, אספר בקצרה על המלוטרון, כלי שהביא למקומות חדשים את השימוש בהקלטה כחומר גלם. המלוטרון, שפותח בתחילת שנות ה60, היה כלי המקלדת מבוסס הדגימות הראשון שהצליח מסחרית.

מתחת לכל קליד של המלוטרון ממוקם ראש-קורא של טייפ, שיכול להשמיע אחד מסלילים רבים עליהם הוקלטו באולפן כלי נגינה וזמרים מבצעים כל אחד מהצלילים שעל המקלדת, ואפילו הרכבים מנגנים בסגנונות שונים. רעיון זה, שדרש אז טכנולוגיה מורכבת ועדינה, נטמע לחלוטין ביצירה של מוזיקה פופולארית. היום דגימות הן חלק בלתי נפרד ממקלדות אלקטרוניות ומתוכנות ליצירת מוזיקה אלקטרונית שמשמשות יוצרים בחלק ניכר מהמוזיקה המקיפה אותנו.

היפ הופ – מוזיקה מבוססת סימפול
בתחילת שנות השבעים, התחילו האחים סינדי וקלייב קמפבל (Clive Campbell) לארגן מסיבות בבניין בו גרה משפחתם בברונקס. קלייב בן החמש-עשרה, שנודע במהרה כדי.ג'יי Kool Herc, השמיע תקליטי פ'אנק או מוזיקה לטינית דרך מגבר גיטרה, והכי אהב את ה"ברייקים", הרגעים בהם כל הנגנים חוץ מהמתופף מפסיקים לנגן. הוא חשב שאלה הרגעים שהכי כיף לרקוד איתם ורצה שבמקום כמה שניות יימשכו כמה דקות.

את הפתרון מצא בעזרת שימוש מקורי בסט הדי.ג'יי, שמורכב בדרך כלל משני פטיפונים המאפשרים לתקליטן לעבור מסופו של שיר בתקליט אחד לתחילתו של השיר הבא, בתקליט אחר, בלי לעצור את המוזיקה והריקודים. קמפבל החל להשמיע ברייק מתקליט אחד, לעבור לברייק בתקליט אחר בעוד הוא מריץ לאחור את התקליט הראשון אל תחילת הברייק, וחוזר חלילה. אם השתמש בשני עותקים של אותו התקליט, יכל ליצור לופ בן דקות ארוכות של אותו הברייק - תיפוף פ'אנק אנרגטי או מקצב כלי הקשה לטיני שחזרו על עצמם עוד ועוד לחדוות הרוקדים. בהמשך למסורת שהכיר בג'מייקה כילד, קמפבל גם דיבר מעל המוזיקה והלהיב את הקהל שלו בקריאות קצביות מלאות בסלנג שהמציא, חרז חרוזים, והגיב על המצב בשכונה. כך הניח את היסודות להיפ הופ ולשירת הראפ, על אף שאז עוד לא קיבלו את שמותיהם.

קמפבל השתמש בהקלטות כדי ליצור מוזיקה חדשה, כמו מלחיני המוזיקה הקונקרטית, אבל חומר הגלם שלו היה מוזיקה מוקלטת של יוצרים אחרים. המשך ההתפתחות של אמנות הדי.ג'יי הוביל לשני כיוונים:
כיוון אחד הוא טרנטייבליסם, שימוש וירטואוזי בפטיפון שהופך אותו לכלי נגינה בפני עצמו ומתרחק מהשימוש בהקלטה (סקרנים כלפי הז'אנר וגם חובביו המושבעים ימצאו עניין בסרט התיעודי "סקרצ'”);
הכיוון השני הוא השתכללות החיבור בין הקלטות שונות כדי ליצור מוזיקה חדשה, דרך שאינספור יוצרים המשיכו בה, ואחת מנקודות הציון החשובות שלה היתה היציאה לאור של Endtroducing מאת די.ג'יי Shadow, שהורכב אך ורק מסימפולים מתוך תקליטי ויניל.

הרעיון ליצור מוזיקה חדשה ממוזיקה קיימת עדיין מהדהד בעולם המוזיקה והפך הקלטה ממוצר שקונים בחנות ומאזינים לו כמו שהוא, למשהו שאפשר להשתמש בו כדי לעשות דברים חדשים. מוזיקה הפכה לאמנות שאפשר ליצור לא רק בעזרת כלי נגינה או שירה, אלא ניתן לחתוך ולהדביק אותה, להשתמש בה כדי ליצור קולאז', יצירה חדשה מחומרים קיימים.

אודי רז - מוזיקאי, מלחין, מעבד וזמר. נגן סוזאפון וטובה. חבר בתזמורת מארש דונדורמה ולהקת הפשרות. המאמר מבוסס על הרצאה שהעביר בבית הספר הלילי הראשון, מול קהל מאזינים שנדחס בחדר השינה שלו.

תגיות: טייפ, מלוטרון, הקלטה, סימפול, Clive Campbell

27 באוקטובר - יום שימור המורשת האודיו-ויזואלית

The historic test of Israel will not be military, or economic or demographic – although we cannot exist without these – but rather its spirit, vision and prophetic destiny

(דוד בן-גוריון, ספטמבר 1951)

בשנה שעברה הכריז ארגון אונסקו של האו"ם, על היום הבינלאומי לשימור מורשת אודיו-ויזואלית, שיחול מדי שנה ב-27 באוקטובר (World Day for Audiovisual Heritage). השנה הוא מצוין בפעם השנייה תחת הכותרת Audiovisual Heritage as a Witness of Cultural Identity. כמויות אדירות של חומר אודיו-ויזואלי במדינות שונות כבר הלך לאיבוד מסיבות שונות, וחומר רב נמצא בסכנה מיידית.

אני שמחה לבשר שממש בימים אלו ארכיון הצליל הלאומי של ישראל מתחיל בפרויקט רחב היקף של דיגיטציה. באדיבותה של המנהלת ד"ר גילה פלם, אני מציגה בפניכם מסמך מקיף שנכתב על ידה המפרט את מטרות פרויקט הדיגיטציה והיבטים טכניים של ביצועו. במסמך, שהציטוט של בן-גוריון בתחילת הפוסט נלקח מתוכו, גם רקע על ארכיון הצליל הלאומי ותיאור האוספים העיקריים שבו.

בנובמבר יתקיים הכינוס החמישי בירושלים לדיגיטציה של מורשת התרבות (EVA / MINERVA 2008) בו יציגו הבכירים שבאנשי המקצוע מאירופה ומישראל את החידושים בתחום. ביום הראשון של הכנס תתבצע ההכרזה הרשמית של פרויקט הדיגיטציה בארכיון הצליל, וביום השני ירצו שורה של אורחים מחו"ל על הטכנולוגיות לשימור מוזיקה וסאונד בספריות. לא כל יום מגיעים לישראל מומחים עולמיים שכאלה, פשוט חובה לראות בתכנית מה צפוי בין השעות 9:00-13:00 -גן עדן לטכנאי קול, אספני מוזיקה ובת'כלס כל מי שהמוזיקה בנשמתו.



לגמרי בצירוף מקרים, בשבוע שעבר ארגנתי קבוצה של אנשי רדיו ואנשים שכותבים על מוזיקה לסיור מודרך בארכיון הצליל הלאומי (ירושלים) ובספרית המוזיקה במדיטק (חולון). בשני המקומות הרגשנו עד כמה הם נאבקים על מעמדם ותקציבם, ומצד שני יצאנו מעודדים ומאושרים שמוסדות כאלה קיימים בישראל. תמיד כשאני מביאה אורחים לסייר במדיטק אני מצביעה על הקיר החיצוני ושואלת: איפה יוצא לכם ללכת ברחוב ולראות על בנין את המילים Nevremind ,Bossanova, ו"מי רצח את אגנתה פאלסקוג"? בארכיון הצליל הלאומי לעומת זאת הרגשנו שנסענו אחורה בזמן (במובן הטוב של המילה), דפדפנו בתקליטים, נדהמנו מהמכשירים ולא הפסקנו לשאול את טכנאי הקול אבי נחמיאס שאלות...

רשימת קישורים

היום הבינלאומי לשימור מורשת אודיו-ויזואלית – אתר רשמי המפרט את המטרות והפעילויות
Digital Heritage, Israel – אתר רשמי
הפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל – אתר רשמי
שימור הזמר העברי – מסמך רקע של מרכז מחקר ומידע בכנסת (2002)
Minerva ישראל – אתר רשמי, עם פרטי הכנס

ארכיון הצליל הלאומי – אתר רשמי
Rescue, Preservation and Provision of Access to the Jewish Music Treasures of the National Sound Archives 1930-2007 - מסמך מאת ד"ר פלם על פרויקט הדיגיטציה של ארכיון הצליל הלאומי (2008)

מדיטק חולון – אתר רשמי
ראיון עם מנהל הספריה המוזיקלית במדיטק חולון

על הביקור בארכיון הצליל הלאומי ובמדיטק כתבו:
יעל רגב באפילו עז
גיא חג'ג' בעונג שבת
תומר לוין במר לוויתן
תמונות מהסיור בארכיון הצליל הלאומי (פליקר)

לקוראי הבלוג: בקרוב יפורסם החלק השני במאמר של אודי רז על תולדות הסימפול!

תגיות: ארכיון הצליל הלאומי, דיגיטציה, מדיטק, ספריות, שימור אודיו ויזואלי