דפים

יום שלישי, דצמבר 15, 2015

Hello From The Blue Bay / בנימין אסתרליס

הפעם טור אורח מאת אחד המוזיקאים המיוחדים שפועלים כאן ואם לשפוט לפי המיקסטייפים שהוא מכין נדמה לי שיש לנו טעם די דומה מוזיקלית. עד היום אני שמחה שלפני שנים קנה ממני רמקולים Bose יקרי ערך ונוסטלגיים משנות ה-80 כי אצלו הם מקבלים כבוד ובית אנלוגי חם. אל תטעו, בני מחונן דיגיטלית ו"סאונדית" ודוקא בגלל זה אין פלא שהוא בין הבודדים שעדיין עובדים עם טייפים וממש לאחרונה השיק פרוייקט מקסים שהוקלט כולו על 4 ערוצים ועם כלים אנלוגיים. The Blue Bay יצא גם במהדורה ממוספרת על קסטות. קיבלתי את עותק מספר 1 מתוך 50, קסטה בגווני ורוד, תכלת וצהוב... קראו איך ולמה זה קורה במילים של אסתרליס:
--------------------------
כשעלי לנמק את החלטתי להקליט את אלבומי החדש על קסטה במכשיר ארבע-ערוצים ישן אני מתחיל בהבהרה שאין מדובר בעניין נוסטלגי בלבד - זהו כלי ככל כלי מוזיקלי אחר העומד לרשות האמן בדיוק כמו בחירת דגם גיטרה או מגבר, בחירת המיקרופונים והחלל האקוסטי של האולפן. מדובר בבחירה אומנותית, אסטטית וגם הצהרתית: סוג של הנפת אצבע משולשת כלפי הבהירות והנקיון המוגזמים המאפיינים הפקות דיגיטליות ועבורי זו גם היתה הזדמנות לחזור ולהזכר מי היה הנער ההוא שישב שעות מול טייפ קסטות חבוט והקליט את עצמו חובט בברזלים ומנגן לתוך אורגנית ימההא תוך צרחות למיקרופון שבור כי כשהייתי בן 13 גיליתי שאני יכול להקליט ולהשתמש בטייפ הקסטות המשפחתי כמכשיר הקלטות ערוצים פרימיטיבי: נהגתי להקליט ערוץ כלי-הקשה על קלטת אחת, ובזמן שהשמעתי את ההקלטה הזו ניגנתי עליה בכלי נוסף תוך הקלטה על קלטת שניה, שבתורה גם אותה השמעתי על מנת להקליט כלי נוסף על הקלטת הראשונה וכן הלאה.כל הקלטה על הקלטה הורידה מאיכות התוצאה הסופית אך מנגד, בדיעבד, להקלטות השבורות הללו היתה איכות צליל מיוחדת.

מכשיר הארבע-ערוצים הראשון שלי היה דגם Tascam Porta Audio 1 נייד שהיה ניתן להפעיל אותו באמצעות בטריות ועל כן לעשות בו שימוש מחוץ לבית, מה שהוביל לא פעם להרפתקאות מוקלטות עם חברים במבוך הקומפלקסים הנטושים ומנהרות הכבישים של איזור התעשייה במפרץ חיפה בתחילת שנות ה-90. זוכר אפילו אירוח מביך באמצע שנות התשעים ברדיו חיפה האיזורי כשהשדרן עיקם את פניו בעת שהצגתי לו את הקלטת עליה הוקלט שיר חדש:
"אתה יודע שהאיכות של הקסטות מחורבנת - למה לא הבאת דיסק? אתה יודע שזה הרבה יותר מקצועי" אמר והחווה בידיו לעבר זמרת מהקריות עטויה חצאית צמודה שהגיעה אליו עם דיסק נוצץ ועטיפה הנושאת את פניה המעובדות והמתינה בכיסא לידי, זוכר את התסכול שאחז בי כשהשדרן הפסיק את הקלטת באמצע השיר "כי זה לא עובר רדיו" ובאמת באותה עת הטכנולוגיה הזו לא היתה נגישה לנער חסר אמצעים כמוני [עלות דיסק בודד לצריבה עמד אז בסביבות 50-60 ש"ח והצורבים היו נדירים ויקרים גם כן].

מ-2008 [ולמעשה עד עכשיו] התחלתי להמיר לפורמט דיגיטלי קסטות ישנות המכילות נסיונות מוזיקליים ראשונים והקלטות מוקדמות לצרכי גיבוי ועם מחשבה כללית של שחרור עתידי לקהל הרחב, במקביל הרדיו ותקשורת המיינסטרים החלו להפתח גם לצליל נסיוני יותר בעקבות כיבוש האינדי את פסגות תרבות הפופ - ותוך התעסקות עם חומרי הגלם הללו גיליתי שאני נמשך מאוד לצליל שלהם שכן הוא לא רק לכד איזה רגע או זכרון בחיי אלא היתה בו איזו שבריריות שתפסה אותי מאוד, משהו בפורמט הזה מתכלה כל כך בקלות. כמעט אנושי במהותו.

כשלוש שנים מאוחר יותר מכשיר הארבע-ערוצים המקורי שלי החזיר את נשמתו לגן-העדן המכאנו-אנלוגי ומצאתי באיביי ארבע-ערוצים משומש במצב נהדר ולא יקר, תוך כדי נחשפתי ללייבלי קסטות שהחלו לפרוח בחו"ל והשתעשעתי ברעיונות הפקת מוזיקה תוך שימוש בקסטות [הזמנתי קסטות Reel-To-Reel על מנת להתנסות] וכשיצא האלבום להרכב We Are Ghosts ב-2014 בהפקתי וידאתי שבנוסף לדיסקים הוא גם יהיה זמין למכירה בקלטות עקב הוייב האייטיזי קמעה ששרה עליו.


העבודה על האלבום The Blue Bay

זמן רב רציתי לכתוב אלבום פופ נאיבי ושבור ולנגן את הצלילים שאני זוכר כילד שהתנגנו ברדיו [ולא שמעתי אותם מאז בשום מקום] - על כן המקום הטבעי להתחיל היה מול קסטה ומכשיר ארבע ערוצים: מעבר לבחירה האסטטית של "סאונד", העבודה על מכשיר כה מסורבל הכריחה לחזור לשיטות הקלטה ישנות, כלומר, להקליט טייקים מלאים ולתכנן את העיבודים מראש ככל האפשר.
לאחר מספר נסיונות הבנתי שעל מנת לנצל היטב כל ערוץ הקלטה לרוב הקלטתי את הבאס ביחד עם כלי ההקשה [לופים של מכונות תופים ישנות] בערוץ הראשון, גיטרה בערוץ השני, סינטיסייזר בערוץ שלישי ושירה בערוץ הרביעי - יתר הכלים שהיוו בד"כ תוספות פחות משמעותיות הוקלטו מאוחר יותר דיגיטלית וניסיתי ככל האפשר לדמות את הסאונד שלהם להקלטות הארבע-ערוצים המקוריות, ואם תוסיפו לזה את העובדה שהאלבום כולו מוקסס דיגיטלית - התוצאה היא היבריד בין הפקה אנלוגית לדיגיטלית.

קסטה היא פורמט רגיש כך הסתבר ובמהלך ההקלטות סרט ההקלטה נתפס במנגנון המכני ואפילו נקרע פעם אחת, למדתי שלא צריך להבהל וניתן לפתור הכל עם מברג, סרט דבק ומספריים. הדבר אף השפיע ישירות על הסאונד בגרסת הכיסוי של הדלתות Light My Fire, חדי האוזן יוכלו לשמוע באמצע השיר בערך כיצד הוא מתעמעם ונחלש במקומות בהם סרט ההקלטה נתפס ונאלצתי לגלגל אותו בחזרה עם עיפרון.

שני הסינטיסייזרים העיקריים שעבדתי איתם באלבום הנ"ל הוא ה-Roland RS-09 [השתמשו בו המון בהפקות בתחילת שנות השמונים] והשני הוא MOOG Slim Phatty המונופוני [דגם יחסית חדש מתוך התחיה המחודשת של חברת הסינטיסייזרים המהוללת הנ"ל] - שניהם נשמעו כל כך יפה מבעד לסליל המגנטי וקיבלו סוג של חיספוס מחד ודיוק חם מאידך שגרמו להם לשבת כל כך יפה בחיק החמים של השירים.

המגבלות הטכניות של ההקלטה על קסטה גרמה לי לחזור ולהתנהל כמוזיקאי ולא כטכנאי סאונד: לא יכולתי להסתמך על תיקונים המאפיינים עבודה דיגיטלית אלא היה עלי לבנות את התפקידים מראש ולהקליט כל טייק מהתחלה ועד הסוף ללא פאנצ'ים וזו היתה חוויה מרעננת להתנער מהעצלות המובנית בהתנהלות עם תחנות עבודה דיגיטליות.

האלבום כעת זמין בעמוד הבנדקמפ שלי ושל הלייבל Schwarz Neon Licht להורדה דיגיטלית ובהוצאה מוגבלת וחתומה של דיסקים וקסטות. אם תשאלו אותי - קסטה היא בדיוק הפורמט שאשמח שתאזינו באמצעותו לאלבום שלי.
כל האלבום הוקלט על הקסטה הזאת!

יום חמישי, אפריל 09, 2015

עובדי משאית הזבל כגיבורי ילדות


עשרות שנים יש לי חוברת קומיקס מיתולוגית שיצאה לאור ב-1970 ונקראת Rubrique-A-Brac / Tome 1, מתוך סדרה צרפתית של הגאון Gotlib, שאפשר לטעון בלי הגזמה שהוא מהאבות המייסדים והמשפיעים של הרבה מאמני קומיקס שבאו אחריו.
בתור ילדה קטנה, גם מבלי לדעת לקרוא, הייתי מדפדפת שוב ושוב בחוברת ומרגישה שיש בה משהו מטורף, כמו הסיפור האדיר על ילד שמעריץ את פועל משאית הזבל: הוא עוקב אחריו בהערצה גדולה ורואה בו גבר חסון ומרשים שמניף את הפחים ושורק בעוצמה לנהג המשאית. עבור הילד הוא סוג של גיבור-על שקופץ כל יום על המשאית הגדולה ונעלם אל האופק. כשיום אחד הילד נתקל בו במקרה, הוא זוכה למפגש בלתי נשכח שעולה על הציפיות ופשוט מגשים חלום.
הנה שני עמודים מתוך הסיפור שתוכלו לראות בהגדלה על ידי לחיצה (מומלץ מאד, גם אם אתם לא קוראים צרפתית)
מבוסס על סיפור אמיתי!
ההערצה הפשוטה והמובנת הזאת למפני פחי הזבל ש"רוכבים" על המשאית וקופצים ממנה כל בוקר צצה מדי פעם אצל כל מיני ילדים שפגשתי לאורך השנים.
לפני שבועיים הגיע סיפור כזה גם לחדשות – אביו של ילד בן שנתיים בשם קווינסי, יצא בבקר אל פועלי הזבל וביקש מהם להצטלם עם בנו. מה שהתחיל כהתרגשות משמחת הפך לחוויה אינטנסיבית מדי עבור קווינסי, שנכנס למצוקה רגשית וכנראה לא הצליח להכיל את גודל האירוע. התמונה המתעדת את הרגע הזה לצד גיבוריו ממשאית הזבל הפכה ויראלית כמובן.
בכתבה
אפשר לקרוא חלק מהתגובות לסיפור שהציפו מחדש את שאלת מעמדם של פועלי הזבל, כולל תגובות של שני הפועלים המצולמים עצמם, מרק ואדי.
צילום: Oliver Kroner
מכירים ילד שמעריץ עובדי משאית זבל?
אוספי האשפה הם בעצם הקו הראשון של בריאותינו ורווחתנו. הרבה לפני רופאים, תזונה, היי- טק, ציוד ומחקר רפואי – אם האשפה שאנו מייצרים לא היתה מפונית היינו אומללים וחולים מאד. אז אם אתם מכירים עוד ילד/ה שמעריצים/ות עובדי משאית זבל, שלחו לי תמונה משותפת שלהם עם כמה פרטים ואוסיף אותה לפוסט הזה.

יום שישי, אוקטובר 03, 2014

ספר הקסטות/יומן מסע: ביקור אצל אהוד בנאי

הפעם אשתף אתכם בקסטות שמצאנו אצל אהוד בנאי לפני כמה חודשים, במסגרת המסע שלנו עם ספר הקסטות.
אהוד בנאי וחגי מרום (לחצו להגדלה)*
החלטנו להיפגש עם בנאי בגלל הכתבה הזאת ששודרה בטלוויזיה בדיוק לפני שנה ובה סיפר על כמות גדולה מאד של קסטות שהקליט בהופעות. כשתיאמנו את הפגישה אמרו לנו להגיע לבניין גדול ומוכר בדרום ת"א, שכולו סדנאות עבודה, מלגזות ומחסנים. תוך כדי טיפוס לא הבנתי מה מוזיקאי עושה באמצע הרעש הזה, אבל בסוף יצא שזה המקום הכי חם והולם שהתארחנו בו, מתאים לבנאי לבחור בחלל הזה כחדר עבודה וסלון אירוח. זה לא סטודיו הקלטות, אמנם יש במקום כלי נגינה וציוד סאונד, אבל הפואנטה היא יותר שולחן עבודה, ספות, קפה, ומדפים של תקליטים וקסטות.
חלק גדול מהקסטות עם חומרים של בנאי עצמו: העתקים של מאסטרים, קסטות 4 ערוצים והרבה מאד סקיצות מסוף שנות ה70 ותחילת ה80. סקיצות של קטעים מוכרים שנכנסו לאלבומים ולא מעט קטעים שבסוף לא יצאו כמו למשל השיר "שייקה", על איש יח"צ באותו שם... בסוף הפירמידה יש קסטות שהן אפילו טרום סקיצה שנקראות "קשקושים לא מזוהים".
טייק 2, סקיצות לשירים של "הפליטים", עם יוסי אלפנט
חלק מהחומרים מהקסטות הועלו לאתר של אהוד בנאי as is בקישור הזה (בחרו בתפריט "מארכיון הקסטות הישנות"). מבחינתי שיא הביקור היה לשמוע סקיצה של השיר החיזיון לפרנצ'סקו גויא בגרסה מהממת ממש. גרסה רזה, כמעט new-wave תעשייתי, ובעיקר לא יאומן שאין בה את קולה של יהודית תמיר שכל כך משמעותי ומזוהה עם השיר, אהוד שר בעצמו הכל (מעולם לא עשה זאת אפילו בהופעות) והדבר היפה הזה יהיה כלוא כנראה לנצח על אותה קסטה.
כמו כולנו, בנאי גם הקליט תכניות מהרדיו  - רומנסות ספרדיות של יצחק לוי הגדול ותכניות בהן יעקב בנאי, אביו, היה מספר סיפורים, הקסטות האלה הן מהישנות ביותר שיש לו באוסף.
סיפורים מהרדיו של יעקב בנאי - "הזריעה הראשונה" ו"הצדיק הכפרי", 1974 (לחצו להגדלה)
הקסטות החדשות יותר הן כל הקסטות שקנה בעצמו, זהר ארגוב בתחנה מרכזית ואוסף מרשים של קסטות עם מוזיקה פרסית מחנות באלנבי, שתפקדה בעצם כמו לייבל עצמאי.
קסטות מהחנות/לייבל yassan, או בשמה המקביל "טהרן וידאו קלאב"
בלי קשר לכל הנרטיב של הביקור וממש בסופו, נפלו עינינו על הקסטה של להקת ישראל הירושלמית שיצאה ב1988. לא היתה פה אי פעם להקה יותר בשוליים ממנה ואתם *חייבים* להקשיב לחומרים שלהם כאן. שאלתי את בנאי איך הקסטה הזאת הגיעה אליו והוא סיפר על פגישה הזויה שיזמו אנשי ישראל (נבו סבוראי וגבי בן-חורין) בת"א עם יואב קוטנר, מאיר אריאל ואיתו שבמהלכה ישראל הציעו להם להצטרף ולהתחיל מהפכה אמיתית במדינה. בסוף הפגישה מאיר אריאל אמר שהיה "חסר לו קצת הומור בפגישה", וכך אולי פספסנו מהפכה אבל לכל אחד מהם נשאר עותק נדיר של הקסטה שעוצבה בעבודת יד.
הקסטה של להקת ישראל, אין עטיפה זהה

*מלבד התמונה של חגי ובנאי, כל הקסטות צולמו ע"י חגי מרום בסטודיו בנוה-ימין. אתם מוזמנים לבקר ולקחת חלק במסע שלנו לספר הקסטות! רוצים לדעת איך? כל הפרטים כאן. כדאי לכם, יהיה כיף!

יום שני, פברואר 24, 2014

ספר הקסטות/יומן מסע: ביקור אצל רם אוריון (+ מיקסטייפ)

עכשיו כשמדברים על ההוצאה המחודשת של הקסטה של נושאי המגבעת, רוצה להשוויץ בקסטות הנדירות שרם אוריון נתן לנו עבור ספר הקסטות.
לקוראים שעוד לא מכירים את אוריון: בסוף שנות ה-80 הצטרף ללהקת נושאי המגבעת, לאחר מכן חבר בלהקת הפה והטלפיים, בתרי זוזי ובהמשך המון פרויקטים של הפקה ונגינה עם אמנים אחרים וכמובן עבודות סולו (מומלץ להאזין כאן לאלבום "האחרון" מ-2012)
חלפה שנה מאז הביקור בבית של רם בדרום ת"א, אבל אני עדיין זוכרת שהיה לנו מזל גדול למצוא שתי חניות צמודות באמצע היום ממש ממול והרגשתי שזה סימן טוב, וכמובן היה כאב בטן של טינאייג'ר מרוב התרגשות כשטיפסנו במדרגות. כמו שציפיתי, הדירה עמוסה כלי נגינה, ציוד הקלטה (גם טייפים) וערמות של קסטות עם אוצרות (רם אמר שיש אפילו עוד בבוידעם). יצאנו משם עם קופסאות ובדרך לאוטו הרגשתי שאני צריכה להחזיק אותן כמו המאבטחים שיוצאים מבנקים עם שקים היישר לרכב משוריין. חלק מהקסטות בתמונות שלפניכם (לחצו על כולן להגדלה), ונראה שלא צריך להכביר במילים כי מספיקה הצביטה בלב:
בקסטות של נושאי המגבעת ראיתי סופסוף את "העטיפות" שנעשו לההופעות החיות. נדמה לי שלפני שנים ההקלטות האלה התגלגלו אליי איכשהו, מתישהו, באיכות לא משהו, אבל הן אבדו לי מזמן.
צריך להסביר שכשאנחנו אוספים קסטות מאנשים הן אמנם נשארות אצלנו לתקופה ארוכה לצרכי מחקר וצילומים אבל אנחנו מבטיחים לא לנגן אותן ולא להכניס אותן לשום טייפ, גם כי בחלקן יש חומרים אישיים או לא לפרסום ובעיקר כדי למנוע בלאי או חלילה לקרוע בטעות את הסליל שגם ככה בן כמה עשורים.
לכן דמיינו מצב שבו מונחות מולי ערמות של קסטות עם חומרים שאני מתה לשמוע, חומרים שהייתי רוצה "לשדוד" ולהמיר מהר לפורמט דיגיטלי ואני לא יכולה בשום אופן.
הקושי הזה הגיע לשיא בעקבות הביקור אצל רם כשקיבלנו את הקסטות עם הסקיצות של ענבל פרלמוטר ז"ל. אצל רם תלויה על הקיר תמונה ממוסגרת קטנה בשחור לבן שלו ושל ענבל. סליחה אם נשמע דרמטי אבל התמונה הזאת, ככה באמצע הסלון, זה לא משהו שהלב יכול לדלג עליו. במיוחד אחרי שיצאנו משם עם הקסטות של ענבל והן אצלי למשמרת במשך שבועות, ואני לא יכולה להאזין לכלום. ההתאפקות הזאת הגיעה לסבל ממש תוך אינסוף התבוננות על התיאורים של ההקלטות מלונדון לגבי סקיצה "טובה", "משונה" ו"זמנית", בהייה ממושכת על רשימת השירים בכתב ידה של ענבל ותהייה איך נשמעה הגרסה של "פחות גיטרות בסוף"...
 
זו עטיפת קסטה בכתב ידו של אהד פישוף שהכין לרם מיקסטייפ Guitar Music, כנראה באמצע שנות ה-90. משערת שזה מיקסטייפ קלאסי שחבר מכין לחבר "בשוטף" אבל אני לא באמת יודעת בדיוק באיזה נסיבות נערך וניתן. שיחזרתי כמיטב יכולתי את הקסטה הזאת והיא מוכנה להשמעה בלינק הזה, לצערי חסרים כמה שירים שהיו חריגים מדי עבור יוטיוב, אבל בסך הכל יש בפלייליסט לא מעט הברקות.
לחצו על התמונה להאזנה
עדכון לסיום: מחר, יום שלישי 25.2.2014 אני מרצה בכנס מולטידע בכפר המכביה על תרבות הקסטות וספר הקסטות (קישור לפרטים ותכנית הכנס). בהרצאה יוצגו גם הרבה תמונות מהממות עם הקסטות שחלקכם נתתם לנו, תודה!

יום שבת, ספטמבר 07, 2013

Happy International Cassettes Store Day

היום מציינים בפעם הראשונה בעולם את Cassette Store Day ואפשר לקוות שהמסורת תמשיך בשנים הבאות בכל 7 בספטמבר.
היוזמה יצאה מאנגליה והמטרה היא לציין את חנויות המוזיקה שמוכרות קסטות טייפ, לקדם הוצאות חדשות שיצאו על גבי קסטות (לא חסרות כאלה) וכמובן לחגוג את הפורמט שעשה מהפיכה בתעשיית המוזיקה, הרגלי ההאזנה ואופן הקלטת המוזיקה.
אם אתם רוצים להיות בעניינים בכל מה שקורה היום, ממליצה לעקוב אחרי #cassettestoreday בטוויטר שמתמלא בדברים יפים כל שעה ובפייסבוק הרשמי. והכי חשוב, גם אחרי שהיום הזה ייגמר, האזינו כל הזמן למוזיקה חדשה שיוצאת על קסטות בבאנדקאמפ ובקרו בפייסבוק ספר הקסטה שמרכז בשבילכם את כל החדשות והכתבות על קסטות. 
מה בישראל?
בשווקים רואים דוכנים שמוכרים קסטות מכל הז'אנרים אבל מדובר במכירה של ערימות במשקל, רובן ישנות. האם יש חנויות מוזיקה בישראל שמוכרות קסטות חדשות? האם יש מישהו שמביא מחו"ל מוזיקה חדשה שיוצאת על קסטות ומציג אותה על המדף? אם כן, ספרו ואשמח לפרסם כאן.

ברור שזה תלוי גם בקהל בישראל שלא מחזיק טייפים בבית... האם איסוף קסטות יכול להיות מספיק "מגניב"? בחו"ל תקליטים חדשים הם כמעט מיינסטרים תאגידי, מי שרוצה להתרחק מזה בוחר בקסטות.
לעומת זאת בישראל אני מגלה בעשרות מפגשים עם אנשים שאצל הרוב המוחלט היחס לקסטות הוא נוסטלגי-רגשני או רטרו-אופנתי. עם הזמן מתבהר שקסטות זה אנטי-בורגנות, פגשתי מוזיקאים רק ב"שוליים" (אם היה מקום הייתי שמה פה עשרה זוגות מרכאות) שמתייחסים לקסטות כפורמט עם איכויות שמתאימות למוזיקה שלהם, שהקליטו על קסטה כבחירה מודעת.

הקסטה האחרונה שקניתי 
בגלל העבודה על ספר הקסטות, בשנים האחרונות יצא לי לקנות קסטות רק בגלל העטיפות. קסטות שנמכרות בזול בדוכנים יד שניה שלא קשורים למוזיקה ולא ברור אפילו אם הן שמישות.
לכן הקסטה האחרונה שבעצם קניתי ממש כדי להאזין לה, הקסטה האחרונה שעבורה הוצאתי כסף מהארנק בגלל המוזיקה ונוגנה בטייפ שלי, היתה האוסף World of Morrissey. השנה היא 1995, עברתי לפריז וכל המוזיקה שלי נשארה בישראל, להזכירכם עוד אין אינטרנט והיובש באוזניים הרג אותי. בדיוק יצא האוסף הזה עם השיר החדש 
Boxers והייתי בין הראשונים בקופות החנות FNAC שקנתה את הקסטה.

יום חמישי, יוני 13, 2013

המתנות שנשארות

בילדות קיבלתי לימי הולדת מתנות כמו ספרים, בגדים, כלי כתיבה, צעצועים. הכל נעלם. המתנות היחידות שנמצאות איתי אחרי עשרות שנים, ועברו איתי דירות ואפילו מדינות הם התקליטים.
במסיבת הבת מצווה שעשו לי בגינה של דודה אסתר קיבלתי את  True Blue של מדונה ו-Secret Secrets  של ג'ואן ארמטריידינג. אל תשאלו אותי מה הקשר. בכל אופן אני באמת לא יכולה לחשוב על מתנה אחרת לבת מצווה ששרדה והמשיכה איתי.
לחצו להגדלה
לא פחות יקר ללבי הוא תקליט אוסף הגדולים של ג' – מתנה מחבריי בכתה ה' בבית ספר התבור בחולון. התקליטן במסיבה בסלון היה בן דוד שלי גבי. הוא היה בכתה ח' ולא הפסיק לדבר במיקרופון ולשים מייקל ג'קסון, חשבתי שהוא הכי טוב בעולם ואיזה מזל שיש לנו אותו במשפחה.
אפילו כשאני חוזרת ממש לגיל הגן (שבחלקו היה בפריז), אני לא מצליחה למצוא מתנה שנשארה מאז חוץ מהתקליטונים האלה: הדבורה מאיה בצרפתית וסרז' גינסבורג .שוב, אל תשאלו אותי מה הקשר, כנראה הגיעו יחד עם הפטיפון המיניאטורי הכתום הזה. הפטיפון-צעצוע היה לגמרי חפץ המעבר שלי לעולם המבוגרים. המבוגרים שנתנו לי אותו עברו מן העולם.
לחצו להגדלה


יום רביעי, אפריל 24, 2013

פסטיבל הטייפים העשירי - כרטיס זוגי במתנה

בשבוע הבא יוצא לדרך פסטיבל טייפים מס' 10 (!) במועדון "הצימר"בת"א, שחגג לאחרונה 5 שנים להיווסדו.
כמו תמיד, קסטה והצימר נותנים לכם במתנה כרטיס זוגי לפסטיבל - שלושה ימים בהם יופיעו אמנים ומוזיקאים כאשר המשותף לכולם הוא השימוש בסלילים מגנטים וטייפים ככלי יוצר.

מועדון הצימר עוזר למעצב חגי מרום ולי לאסוף בפסטיבל קסטות עבור הספר"הקסטה". כל מי שרוצה לעזור לנו להוציא לאור את הספר, מוזמנים להשאיר עבורנו קסטות במהלך ימי הפסטיבל אצל אנשי הצימר.
אם אתם רוצים לקבל את הקסטות בחזרה חשוב לציין על השקית/קופסה פרטים מלאים. אנחנו מבטיחים לשמור היטב על הקסטות ולא לעשות בהן שימוש.

איך משתתפים בהגרלת כרטיס זוגי לפסטיבל?
כותבים תגובה לפוסט זה עם פרטים ליצירת קשר (אשמח לדעת אם עדיין יש לכם קסטות או טייפים בבית ומה אתם עושים איתם :-)
הכרטיסים רק לאחד משלושת ימי הפסטיבל במועדון הצימר לבחירתכם.

יום שישי, דצמבר 14, 2012

33 שנים לאלבום London Calling

ב-14 לדצמבר 1979 יצא האלבום הכפול של ה"קלאש" London Calling שכנראה כל דבר היה מושלם בו, כולל מה שלא טוב.
מסוף שנות ה-80 עד שעזבתי את הבית אחרי הצבא, פוסטר ענקי עם הצילום המפורסם היה תלוי בחדר שלי. תמיד נתן לי כח וכל יום נראה לי יותר יפה. לפני הרבה שנים כשגילינו מה אפשר לעשות עם פוטושופ, ביקשתי באופן אינפנטילי לעשות חיקוי של העטיפה. ניסיתי לעקם את הרגליים בדיוק בזווית הנכונה ואני זוכרת שהיה כבד וקשה להחזיק הרבה זמן את הגיטרה באוויר.
את התקליט קניתי בחנות 33 1/3 בחולון והמדבקה "תוצרת חוץ במחיר תוצרת הארץ" שימחה אותי מאד כי הוא באמת היה באיכות מצוינת.
שיננתי את הטקסטים הלוך וחזור, אבל לא היה אינטרנט וניסיתי לבדוק באנציקלופדיה כל מיני מושגים לשווא (למשל מה קורה בשיר
Spanish Bombs), גם לא הבנתי למה רשום שהתמונות צולמו בהופעות בארה"ב (חשבתי שזו טעות!)
היום אני כבר יודעת המון על הקלאש אבל אז באמת שהייתי ילדה והתקליט היה בשבילי כמו הפירמידות במצרים – מסתורי, ענק, גדוש באינסוף תוכן, אני גם לא מתביישת להגיד שפעמים רבות לא עמדתי בפיתוי והאזנתי לו תוך כדי "נגינת גיטרה" על מחבט טניס של אחי.
המגוון שיש באלבום הזה אמיץ ובאופן כללי שם קצוץ על מה שמצופה מלהקת "פאנק" כך שבעצם זה הכי פאנק שיש. ברוב השירים אפשר לשמוע את הרוק ניתז מפיו של ג'ו סטרמר ז"ל שכרגיל קורע את הגרון גם אם מדובר בסך הכל ברצועה של רגאיי או פופ, ואולי מכאן הסקתי שתמיד צריך לשמור על גחלת של כעס.
When they kick at your front door, how you gonna come?