Hello From The Blue Bay / בנימין אסתרליס

הפעם טור אורח מאת אחד המוזיקאים המיוחדים שפועלים כאן ואם לשפוט לפי המיקסטייפים שהוא מכין נדמה לי שיש לנו טעם די דומה מוזיקלית. עד היום אני שמחה שלפני שנים קנה ממני רמקולים Bose יקרי ערך ונוסטלגיים משנות ה-80 כי אצלו הם מקבלים כבוד ובית אנלוגי חם. אל תטעו, בני מחונן דיגיטלית ו"סאונדית" ודוקא בגלל זה אין פלא שהוא בין הבודדים שעדיין עובדים עם טייפים וממש לאחרונה השיק פרוייקט מקסים שהוקלט כולו על 4 ערוצים ועם כלים אנלוגיים. The Blue Bay יצא גם במהדורה ממוספרת על קסטות. קיבלתי את עותק מספר 1 מתוך 50, קסטה בגווני ורוד, תכלת וצהוב... קראו איך ולמה זה קורה במילים של אסתרליס:

--------------------------

כשעלי לנמק את החלטתי להקליט את אלבומי החדש על קסטה במכשיר ארבע-ערוצים ישן אני מתחיל בהבהרה שאין מדובר בעניין נוסטלגי בלבד - זהו כלי ככל כלי מוזיקלי אחר העומד לרשות האמן בדיוק כמו בחירת דגם גיטרה או מגבר, בחירת המיקרופונים והחלל האקוסטי של האולפן. מדובר בבחירה אומנותית, אסטטית וגם הצהרתית: סוג של הנפת אצבע משולשת כלפי הבהירות והנקיון המוגזמים המאפיינים הפקות דיגיטליות ועבורי זו גם היתה הזדמנות לחזור ולהזכר מי היה הנער ההוא שישב שעות מול טייפ קסטות חבוט והקליט את עצמו חובט בברזלים ומנגן לתוך אורגנית ימההא תוך צרחות למיקרופון שבור כי כשהייתי בן 13 גיליתי שאני יכול להקליט ולהשתמש בטייפ הקסטות המשפחתי כמכשיר הקלטות ערוצים פרימיטיבי: נהגתי להקליט ערוץ כלי-הקשה על קלטת אחת, ובזמן שהשמעתי את ההקלטה הזו ניגנתי עליה בכלי נוסף תוך הקלטה על קלטת שניה, שבתורה גם אותה השמעתי על מנת להקליט כלי נוסף על הקלטת הראשונה וכן הלאה.כל הקלטה על הקלטה הורידה מאיכות התוצאה הסופית אך מנגד, בדיעבד, להקלטות השבורות הללו היתה איכות צליל מיוחדת.

מכשיר הארבע-ערוצים הראשון שלי היה דגם Tascam Porta Audio 1 נייד שהיה ניתן להפעיל אותו באמצעות בטריות ועל כן לעשות בו שימוש מחוץ לבית, מה שהוביל לא פעם להרפתקאות מוקלטות עם חברים במבוך הקומפלקסים הנטושים ומנהרות הכבישים של איזור התעשייה במפרץ חיפה בתחילת שנות ה-90. זוכר אפילו אירוח מביך באמצע שנות התשעים ברדיו חיפה האיזורי כשהשדרן עיקם את פניו בעת שהצגתי לו את הקלטת עליה הוקלט שיר חדש:
"אתה יודע שהאיכות של הקסטות מחורבנת - למה לא הבאת דיסק? אתה יודע שזה הרבה יותר מקצועי" אמר והחווה בידיו לעבר זמרת מהקריות עטויה חצאית צמודה שהגיעה אליו עם דיסק נוצץ ועטיפה הנושאת את פניה המעובדות והמתינה בכיסא לידי, זוכר את התסכול שאחז בי כשהשדרן הפסיק את הקלטת באמצע השיר "כי זה לא עובר רדיו" ובאמת באותה עת הטכנולוגיה הזו לא היתה נגישה לנער חסר אמצעים כמוני [עלות דיסק בודד לצריבה עמד אז בסביבות 50-60 ש"ח והצורבים היו נדירים ויקרים גם כן].

מ-2008 [ולמעשה עד עכשיו] התחלתי להמיר לפורמט דיגיטלי קסטות ישנות המכילות נסיונות מוזיקליים ראשונים והקלטות מוקדמות לצרכי גיבוי ועם מחשבה כללית של שחרור עתידי לקהל הרחב, במקביל הרדיו ותקשורת המיינסטרים החלו להפתח גם לצליל נסיוני יותר בעקבות כיבוש האינדי את פסגות תרבות הפופ - ותוך התעסקות עם חומרי הגלם הללו גיליתי שאני נמשך מאוד לצליל שלהם שכן הוא לא רק לכד איזה רגע או זכרון בחיי אלא היתה בו איזו שבריריות שתפסה אותי מאוד, משהו בפורמט הזה מתכלה כל כך בקלות. כמעט אנושי במהותו.

כשלוש שנים מאוחר יותר מכשיר הארבע-ערוצים המקורי שלי החזיר את נשמתו לגן-העדן המכאנו-אנלוגי ומצאתי באיביי ארבע-ערוצים משומש במצב נהדר ולא יקר, תוך כדי נחשפתי ללייבלי קסטות שהחלו לפרוח בחו"ל והשתעשעתי ברעיונות הפקת מוזיקה תוך שימוש בקסטות [הזמנתי קסטות Reel-To-Reel על מנת להתנסות] וכשיצא האלבום להרכב We Are Ghosts ב-2014 בהפקתי וידאתי שבנוסף לדיסקים הוא גם יהיה זמין למכירה בקלטות עקב הוייב האייטיזי קמעה ששרה עליו.

העבודה על האלבום The Blue Bay

זמן רב רציתי לכתוב אלבום פופ נאיבי ושבור ולנגן את הצלילים שאני זוכר כילד שהתנגנו ברדיו [ולא שמעתי אותם מאז בשום מקום] - על כן המקום הטבעי להתחיל היה מול קסטה ומכשיר ארבע ערוצים: מעבר לבחירה האסטטית של "סאונד", העבודה על מכשיר כה מסורבל הכריחה לחזור לשיטות הקלטה ישנות, כלומר, להקליט טייקים מלאים ולתכנן את העיבודים מראש ככל האפשר.

לאחר מספר נסיונות הבנתי שעל מנת לנצל היטב כל ערוץ הקלטה לרוב הקלטתי את הבאס ביחד עם כלי ההקשה [לופים של מכונות תופים ישנות] בערוץ הראשון, גיטרה בערוץ השני, סינטיסייזר בערוץ שלישי ושירה בערוץ הרביעי - יתר הכלים שהיוו בד"כ תוספות פחות משמעותיות הוקלטו מאוחר יותר דיגיטלית וניסיתי ככל האפשר לדמות את הסאונד שלהם להקלטות הארבע-ערוצים המקוריות, ואם תוסיפו לזה את העובדה שהאלבום כולו מוקסס דיגיטלית - התוצאה היא היבריד בין הפקה אנלוגית לדיגיטלית.

קסטה היא פורמט רגיש כך הסתבר ובמהלך ההקלטות סרט ההקלטה נתפס במנגנון המכני ואפילו נקרע פעם אחת, למדתי שלא צריך להבהל וניתן לפתור הכל עם מברג, סרט דבק ומספריים. הדבר אף השפיע ישירות על הסאונד בגרסת הכיסוי של הדלתות Light My Fire, חדי האוזן יוכלו לשמוע באמצע השיר בערך כיצד הוא מתעמעם ונחלש במקומות בהם סרט ההקלטה נתפס ונאלצתי לגלגל אותו בחזרה עם עיפרון.

שני הסינטיסייזרים העיקריים שעבדתי איתם באלבום הנ"ל הוא ה-Roland RS-09 [השתמשו בו המון בהפקות בתחילת שנות השמונים] והשני הוא MOOG Slim Phatty המונופוני [דגם יחסית חדש מתוך התחיה המחודשת של חברת הסינטיסייזרים המהוללת הנ"ל] - שניהם נשמעו כל כך יפה מבעד לסליל המגנטי וקיבלו סוג של חיספוס מחד ודיוק חם מאידך שגרמו להם לשבת כל כך יפה בחיק החמים של השירים.

המגבלות הטכניות של ההקלטה על קסטה גרמה לי לחזור ולהתנהל כמוזיקאי ולא כטכנאי סאונד: לא יכולתי להסתמך על תיקונים המאפיינים עבודה דיגיטלית אלא היה עלי לבנות את התפקידים מראש ולהקליט כל טייק מהתחלה ועד הסוף ללא פאנצ'ים וזו היתה חוויה מרעננת להתנער מהעצלות המובנית בהתנהלות עם תחנות עבודה דיגיטליות.

האלבום כעת זמין בעמוד הבנדקמפ שלי ושל הלייבל Schwarz Neon Licht להורדה דיגיטלית ובהוצאה מוגבלת וחתומה של דיסקים וקסטות. אם תשאלו אותי - קסטה היא בדיוק הפורמט שאשמח שתאזינו באמצעותו לאלבום שלי.

כל האלבום הוקלט על הקסטה הזאת!

להמשך >>

ספר הקסטה – שאלות נפוצות וכל התשובות

מאז שהכרזנו על כוונתנו להוציא לאור ספר על קסטות בישראל פנו אלינו רבים במייל ובפייסבוק והתרגשנו מאד. חשוב לנו להודות לפונים, אנחנו מבטיחים לחזור לכולם בהמשך. התמונות והסיפורים שאתם שולחים כבר נותנים לנו השראה ואנחנו מעריכים מאד את החיפושים שאתם עושים והצעות העזרה שלכם.

הרבה גם פונים בשאלות הבהרה לגבי מה בדיוק אנחנו מחפשים ועל איזה ספר מדובר, אז הנה רשימה שתעשה קצת סדר בדברים:

על מה הספר?

אנחנו רוצים להוציא ספר על קסטות בהקשר של תרבות ישראלית, גם עכשווית וגם הרבה נוסטלגיה... בספר יהיה דגש על הצד הויזואלי וישולבו בו גם טקסטים. לא מדובר בספר מחקר היסטורי וגם לא בקטלוג ולכן לא נוכל לתעד באופן מלא את תרבות הקסטות העשירה שהיתה בישראל, אבל אנחנו כן שואפים לעשות כבוד לתרבות הזאת, ומקווים שהמחווה הזאת תרגש ותעלה בכם זיכרונות.

מתי הספר ייצא לאור?

הספר ייצא בהוצאת מרום -תרבות ישראלית אך כרגע אין תאריך ידוע, כמו שכבר אמרנו – יצאנו למסע... נמשיך לעדכן  כשיהיו התפתחויות חדשות.

קסטת ההופעה בצוללת הצהובה אוקטובר 1998, לחצו להגדלה

איך אפשר לסייע בפרויקט הספר?

בהרבה דרכים :-)

1. איתור קסטות (פירוט בהמשך)

2. הפניות לטקסטים, כתבות, מידע על תעשיית הקסטות וההיסטוריה של קסטות בישראל, שמות אנשים שיוכלו לתרום מהידע שלהם.

3. רעיונות למימון כספי לעבודה על הספר והוצאתו לאור

4. עבודות אומנות מקוריות בהקשר של קסטות (ראו בהמשך)

5. פרסום עמוד הפייסבוק של הספר או הפצת קישור לפוסטים באתר הזה.

איזה קסטות אתם מחפשים?

א. קסטות מקוריות ישראליות בלבד, בעיקר כאלה שלא יצאו בפורמט תקליט או דיסק. למשל קסטות של זמר מזרחי, אינדי ישראלי, קסטות חתומות ונדירות וכו'.

ב. קסטות ב"עבודת יד" – אנחנו מחפשים את העטיפות (Inserts) של האוספים והמיקסטייפים שהקלטתם בעצמכם על קסטות, את אותן רשימות שירים (בעברית וגם בלועזית) שכתבתם ו/או ציירתם.

מה תעשו עם הקסטות שאמסור לכם?

את הקסטות המתאימות נצלם. אנחנו לא מנגנים את הקסטות בטייפ ולא עושים בהן שימוש.

האם אקבל את הקסטות בחזרה?

בהחלט כן, למי שירצה בכך.

איך למסור לכם את הקסטות?

המקום בו מתאפשר לנו לאחסן ולשמור את הקסטות הוא בסטודיו לעיצוב של חגי, לכן נשמח אם תוכלו להביא אותן ישירות לסטודיו שנמצא בכניסה למושב נוה-ימין (צמוד לאזור תעשייה כפר-סבא).

אני יכולה להבטיח לכם שביקור במקום הוא חוויה שהיא ממתק לעיניים, הסטודיו עמוס אוספים נוסטלגיים שכדאי לראות.

חשוב לתאם הגעה עם חגי לפני שאתם מגיעים בטלפון טלפון 054-2199097

איזה עבודות אומנות אתם מחפשים?

אם אתם צלמים, מעצבים או מאיירים מוכשרים - זו ההזדמנות שלכם ליצור עבודה מקורית בהקשר של קסטות (אפשר להבין יותר טוב למה הכוונה בקישור הזה). ניתן לבחור בכל טכניקה - איור, ציור, עיצוב, פיסול, צילום או מדיום דיגיטלי אחר, העיקר שיהיה בה אזכור בולט של קסטה ובתנאי שתתאים לפורמט 24 ס"מ רוחב / 20 ס"מ גובה. לספר ייכנסו רק עבודות מתאימות.

איך יוצרים אתכם קשר?

דרך עמוד הפייסבוק של ספר הקסטה, וכמובן באימיייל שלי או של חגי.
אפשר גם לפגוש או להזמין אותי להרצאות על תרבות הקסטות והספר שלנו.

להמשך >>

הטייפ שלי ואני / שי ליברובסקי

היום לפני 5 שנים עלה לרשת אתר קסטה - תודה לכל הקוראים הנאמנים ולמי שמפרגן לאורך השנים.

לרגל האירוע אני שמחה לארח כאן את שי ליברובסקי ('דיגיטל_מי') בטור מיוחד הכולל אוסף קטעים מראשית דרכו, חלקם מתפרסמים לראשונה.

את שי צילמתי וציינתי כשסיפרתי על פסטיבל המוזיקה החינמי, שם ניגן וגם הרצה על "פרקים נבחרים בתולדות הסמפול". בפעם השנייה הזכרתי איך היה כיף לראות את שי עם חולצה של קסטה בדיוק בהרצאה בה ניסיתי להדגים לקהל שהקסטה היא אייקון בתרבות הפופולרית...

פעם היגיע אליי לדירה רק לכמה דקות אבל כמו טינאייג'ר ביקשתי ממנו לחתום לי על חוברת הדיסק מתעלם מהצרכים שהכנתי מראש.

כשכתב לי שיפרגן ליום הולדת של קסטה אמר שיחפש קטעים מוקדמים בהם עשה שימוש בטייפים, מאז נדבק לי חיוך גדול ואני מקווה שעכשיו יעבור גם אליכם.
---------------------------------------------------

טור אורח

כדי להבין את השימוש שלי בטייפים במוזיקה שלי צריך להכיר אותי, ולהכיר את הקסטה בחיי. בגיל 9, כשאחי הגדול קיבל מערכת סטריאו לכבוד הבר מצווה שלו, ירשתי ממנו טייפ דאבל קסט של 'Grundig', עם היכולת המדהימה להשתמש בו כרשמקול ופשוט להקליט רעשים סביבתיים ודיבורים.

מהר מאוד התחילו להיערם אצלי קלטות של מערכונים מטומטמים שאני והחברים שלי הקלטנו, קטעים מתוכניות טלוויזיה (כן, הייתי מקליט תכניות בוידיאו, ואז מגיע לסלון עם ה'גרנדינג', מצמיד אותו לרמקולים של הטלוויזיה ומקליט) התרחשויות מהחדר, והקלטות מהרדיו. בשלב מסוים מצאתי בבית טייפ מנהלים ישן שבאמצעותו 'תיעדתי' טיולים שנתיים ומחנות קיץ של הצופים.

בטירונות לקחתי ווקמן למרות שהיה לי דיסקמן, כי יש משהו זול ודי מדהים בקלטת. הצליל החם של טייפ הוא משהו שדי בלתי אפשרי להשיג בהקלטות דיגיטליות, ואם לא היה אובד טייפ ה'גרנדינג' ההוא סביר להניח שעדיין הייתי משתמש בו. סססססאמממק.

התחלתי לעשות מוזיקה ב-1998, לפחות בכל הנוגע לשימוש בתוכנות. היו פעמים שהייתי מקליט שטויות עם חברים או אפילו מנסה לעשות ניסיונות cut & paste על טייפ. הייתי יושב שעות על תוכנת Impulse Tracker ומפליץ קטעים מוזיקליים שנשענו על סאונדים וסימפולים שהורדתי מהאינטרנט בלי שאני לגמרי בטוח מה אני עושה.

Lost Tapes (outro) [from 'Denied Years Trilogy' 1999] 0:50

חוסר היכולת המוזיקלית שלי הפך מהר לחוסר בטחון, והיה לי ברור שאם אני לא יודע לנגן אבל משתמש בסאונדים נפוצים וחסרי ייחוד, המוזיקה שלי היא לא יותר מאחלה דרך להעביר את הזמן, אבל חסרת כל משמעות. הייתי צריך להוסיף משהו יותר אישי. לשיר לא היתה אופציה, אבל הקלטות צלילים שונים דרך הטייפ או עיוותים של הקלטות קיימות השלימו את החסר. בגלל שהמיקרופון של ה'גרנדינג' נמצא בתוך הרמקולים, הייתי מתופף על הרמקולים עצמם או 'מגרד' אותם ומקליט מקצבים פרימיטיביים. מאט או מריץ את הקלטות שיש לי ויוצר משטחי סאונד לא ברורים, או לוחץ על כפתור ההקלטה ואז על pause, אבל לא עד הסוף, כדי ליצור 'טעויות' או קפיצות.

מאוד מצחיק אותי להיזכר בתקופה ההיא. כשהתחלתי ליצור מוזיקה כיניתי את עצמי h2s, וכשהחלטתי ליצור בסגנון קצת שונה ומלוכלך יותר, החלטתי לשנות את הכינוי ל'דיגיטל_מי'. רציתי שיהיו לי פרסונות שונות, כדי להבדיל בין האלקטרוניקה ה'נקייה' מה'מלוכלכת' וכמובן שההחלטה הזו נבעה תחת השפעה ממורשת Coldcut ו-Aphex Twin, יוצרים גאונים בעלי עשרות כינויים שונים במצטבר. מצד אחד הייתי מושפע באופן חסר בושה מכל כך הרבה מוזיקה ששמעתי, ומצד שני חוסר הביטחון שלי דרבן אותי לעשות דברים שונים ככל האפשר.

Exp 3% [from 'Self Titled' 2000] 3:44

ככל שהמוזיקה תפסה חלק יותר מרכזי בחיים שלי, ואנשים שאלו אותי מה אני עושה עם הזמן שלי, האינטרס שלי להוסיף דברים מוזרים ולא קבילים רק גבר. כל עוד אין לי את היכולת להגיע לרמת סאונד של הגיבורים שלי, אנסה להגיע כמה שיותר רחוק משם. היה שלב בו כל כך הייתי מתוסכל מחוסר הייחוד של המוזיקה של 'h2s', שבניסיונות הראשונים של 'דיגיטל_מי' הכרחתי את עצמי להשתמש רק בצלילים שהקלטתי בעצמי. כל דבר שהרחיב את מאגר היצירה שלי מעבר לשימוש במחשב התקבל בברכה, והטייפ היה הראשון. אח"כ הגיע תור איסוף התקליטים, וכמובן הסמפלר (חלק מהאג'נדה הזאת מלווה אותי גם היום).

Bad Room [from 'Self Titled' 2000 'The Denied Years' 2004] 2:05

8 Min. From Now [from 'Self Titled' 2000 'The Denied Years' 2004] 2:02

כשהתחלתי להופיע לבד (אחרי שצברתי שעות במה עם ההרכבים 'טלמעתק' ו'תרגיל המאוורר') הופעתי עם שני סמפלרים וווקמן. הווקמן עבר דרך הסמפלר והייתי משתמש בו כדי לעשות מניפולציות שונות, ולגוון קצת את המופע הבוסרי. טכניקה שהשתמשתי בה גם בקטע 'אני לא יכולה לשיר' מתוך 'הא!' (קלצונה 2004), בו השתמשתי בדיאלוג מוקלט וספונטני שבו אני מנסה לשכנע את חברה שלי לשעבר לשיר. רעשי הרקע של הקלטת הם חלק בלתי נפרד מהאווירה.

I Can't Sing feat. Shira [from 'Hea!' 2004] 3:00

Teens Can Work It Out (Live Unknown 2004-2005) 1:31

חוץ מלתקן את טייפ ארבעת הערוצים שלי, אני מתכנן לשחרר פרויקט בשם 'Sex Death Tape' שנוצר במקרה עם חברים שונים ויש בו שימוש גם בטייפים. כמו כן אני מתכנן לשחרר סוף סוף אלבום קשה להאזנה שיצרתי בשנת 2002 בשם 'הסוליפסיסט', בו טייפ ה'גרנדינג' שלי מככב כאחד הכלים המרכזיים. חגיגות העשור או משהו כזה. לונג ליב דה קסטה!

Scottish Strings (as seen on tv) [from 'The Solipsist' 2002] 2:45

שי ליברובסקי - מאזין, יוצר, מופיע ומנגן. יוצר תחת הכינוי 'דיגיטל_מי', ומופיע עם ההרכבים 'ביטר ג'וז' ו'אודיו מונטאז' אולסטארז'. כותב את הבלוג הלא קריטי

להמשך >>

bandcamp עושים את הבלתי יאומן וחוזרים אחורה בזמן! / יאיר יונה

טור אורח

bandcamp, הפלטפורמה האדירה והצנועה הכל כך חביבה עלינו המוזיקאים והלייבלים, שמאפשרת לאמנים לשים את המוזיקה שלהם לסטרימינג וגם לרכישה בקבצים וכמוצר פיזי, הודיעה היום על שינוי במודל העסקי שלהם. כלומר, היא הצהירה על מודל עסקי כי כנראה עד עכשיו לא היה משהו כזה. האנשים שהרוויחו מבנדקמפ עד כה היו המוזיקאים, כך נראה לפחות כלפי חוץ.
ההחלטה שלהם נראית לי אומללה. לא בגלל שהם פוגעים בכיסי האמנים פגיעה מינורית, אלא מכיוון שכחברה הם הולכים אחורה בזמן ולמעשה יורים לעצמם ברגל ולו ברמת המוניטין.

עד כה בנדקמפ נתנה לאמנים העצמאים את האופציה לפתוח עמוד, לעצב אותו קלות, ולשים את המוזיקה שלהם באופן חופשי ואף איפשרה כלים מגניבים כמו player שאפשר לאמבד אותו בחופשיות. המוני מוזיקאים פתחו שם פרופילים ופוצצו את האתר במוזיקה ולמעשה כל כך הרבה אמנים עשו את זה עד שבחצי השנה האחרונה סכום הכסף שעבר דרך האתר מהצרכן לאמן, עבר את סף מליון הדולר.

אממה, בהודעה לעיתונות שיצאה היום, הכריזה בנדקמפ על מודל חדש ובו היא מפסיקה להיות הדלאי לאמה של מוזיקאי האינדי, והחל מאוגוסט היא תחל לגבות 15 אחוזי עמלה על כל רכישה שתתקים באתר ו-10 אחוזי עמלה אם סך כל העסקאות של אותו אמן עברו את סף 5000 הדולרים.

על ידי כך, הצליחה בנדקמפ בהחלטה אחת אומללה לאבד את כל היופי שבשירות שלהם וגם את האמינות. עד כה, ובשונה מאתרים כמו סידיבייבי ואייטיונז, היא לא נגעה לאמנים בכיס (והצליחה לשרוד, מסתבר) והעבירה להם את מלוא הסכום ללא התערבות, אבל במודל החדש וגביית העמלה הצליחה בנדקמפ לעשות את הבלתי יאומן והיא חוזרת בזמן למודלים משנת 2005 וזה מגוחך.

משהו קרה שם, אני חושד. איזו החלטה פזיזה, לחץ של קרן ההון סיכון\משקיע פרטי, שינוי בכוח האדם ומקבלי ההחלטות – משהו מפתיע, שהרי אין סיכוי שחברה שהביאה בשורת יזמות מבריקה ושינתה את כללי המשחק, חוזרת אחורה ומבקשת לאכול קצת מהבשר שרץ על השולחן.
אתר כמו בנדקמפ שהתחיל בצורה מסוימת, מחוייב לאנשים שעשו אותו פופולרי – כלומר ספקי התוכן – כלומר המוזיקאים, ואסור לו לגעת להם בהכנסה. למה? טוב ששאלתם.

אם בנדקמפ היו מתחילים מראש כשירות לאמנים שמאפשר להם לשים את המוזיקה ולמכור אותה אצלם והם גובים עמלה – ניחא. לגיטימי. אבל הריח שעולה בנחיריים שלי הוא של ניצול ציני, בקטנה, לא מורגש, של המוזיקאים, כמו אותן 35 אג' של עמלת בנק על איזה 'שרות כספומט' או משהו כזה. שהרי בנדקמפ עצמה לא יצאה במסעות פרסום אדירים לאתר שלהם. הם נתנו לאחרים לעשות את העבודה. ולמוזיקאים זה היה כמובן אינטרס, להפנות אנשים לאתר הזה שבו יש קשר ישיר בין הצרכן לאמן ואף אחד לא מתערב. יותר ויותר אנשים נרשמו, יותר תוכן מוקם באתר, הוא הפך להיות אחד מערוצי הפצת המוזיקה הקריטיים והחשובים ביותר – והכל בזכות עבודה של מישהו אחר. כמובן, הם פיתחו והשקיעו כסף, אבל הביזנס מודל שלהם היה צריך להיות אחד משתיים:

1. גביית עמלה מההתחלה- כל הקלפים על השולחן
2. ידיעה שהם הולכים להיות כלי חשוב בסוף העשור, וניצול של כוח ההפצה האדיר שלהם בשביל מכירת שטחי פרסום\בניית חבילות פרימיום מעניינות שהשימוש בהם יעלה כסף.

עכשיו בואו נדבר רגע על כסף.
אם אמן מוכר באנדל (חבילה) של כל האמפישלושים של האלבום שלו בשמונה דולר לדוגמה, גביית 15 אחוז תקנה לבנדקמפ 1.2 דולר. האמן לא יגווע מרעב (הוא גם ככה רעב) בגלל הקיזוז המינורי הזה, אבל בואו נדבר על מכירה של 100 באנדלים כאלה בחודש על ידי האמן – לא בשמיים – האמן הפסיד 120 דולר. שוב, לא יגווע ברעב בהעדרם אבל גם לא יוכל לקנות גיטרה מרטין טריפל בזכות הדולרים האלה.

בנדקמפ לעומתם, יעשו אחלה כסף. 120 דולר כפול 100 אמנים בחודש (ואני הולך על המינימום של המינימום) יקנו לבנדקמפ 12000 דולר בחודש. עכשיו בואו נצא למסע של 12 חודשים ונקבל הכנסה של 144,000 דולר בשנה, רק על מאה אמנים שמכרו כל אחד 100 באנדלים – לא כמות היסטרית והאתר, שלא עושה דבר בשביל לקדם את התוכן שבו, מרוויח רווח נקי. הרי את עלות ההקמה כבר עברנו ונשארה תחזוקה שוטפת ורצון לרווח – וזה לגיטימי לגמרי, עסקה טובה זו עסקה שכל הצדדים המעורבים בה מרוויחים.

אתרים בימינו, צריכים להיות חכמים יותר בכל הקשור לטיפול בתוכן שהם מקבלים בחינם, בטח ובטח אם ספקי התוכן עושים מעל ומעבר כדי להפנות את כל הטראפיק לאתר שלהם – ואסור להם לגעת לספק התוכן ברווחים – אלא אם הוגדר כך מראש. המודל העסקי הנוכחי חייב להסתמך על אלו שיש בכיסם את הממון ושואפים להחשף לתפוצה אדירה של קהל העונה לפלח שוק מאד מסוים.

האם זה הוגן? אפשר להסתכל על זה בשתי צורות. כן, אתר צריך לעשות כסף. אבל זו שאלה של טיימינג. כי לא, אתר הוגן לא יבנה זירת הפנינג גדולה תחת כסות חינמית, רק כדי לגבות כסף ברגע שהצליחו לגדר את הלקוחות בלוקיישן אחד, כאשר העבודה הקשה – גיוס תכנים + פרסום, בכלל לא נעשית על ידו.

יאיר יונה הוא מוזיקאי (www.yairyona.net), בלוגר (small town romance) ושותף לניהול הלייבל אנובה מיוזיק
פייסבוק / טוויטר (גרסה באנגלית של הפוסט מופיעה כאן)

להמשך >>

תצלום 133 / מיה קפלושניק (cassette tape forever #12)

זהו, מסתיים יום ארוך מלא eye candies ומעכשיו היצירות ימשיכו לחיות כאן ובאתרים של כל היוצרים שהשתתפו בפרויקט האומנותי שאני מאושרת שיצא לפועל.
אנחנו מקווים שהיה לכם יפה ומעניין ומודים לכם שביקרתם בתערוכה שלנו.

את הצלמת מיה גיליתי בטור משיעבוד דיגיטלי לחירות אנלוגית שפורסם בבלוג המיקסטייפים של מורפלקסיס. כמה הולם שהיא סוגרת את התערוכה, עם צילום ממוספר שאמור להיות חלק מעבודה רחבה ומוגש כטעימה ותזכורת שבעצם רק התחלנו ויהיה המשך... בינתיים אפשר לחזור לקבצי מוזיקה דיגיטליים, עכשיו כשיודעים שקסטות הן לנצח

יוצרת: מיה קפלושניק
תצלום 133



Maya Kapelushnik - photo 133
Click to enlarge / All rights reserved

לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות למיה קפלושניק. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.

עבודה קודמת: מאי קסטלנובו-גלילי - Storia Famiglia

להמשך >>

"Storia Famiglia" / מאי קסטלנובו-גלילי (cassette tape forever #11)

לפני 4 שנים היתה כמובן תמונה של קסטה בפוסט הראשון אבל אני לא יודעת אם ככה הייתי כותבת היום. לעומת זאת את מסורת הזמנת האורחים שהחלה מיד לא הייתי משנה ולו רק בגלל התערוכה שמתפרסמת היום.

את העבודה של מאי הלואי והייתי יכולה לשמוע, רק קראו את הסיפור המרגש מאחוריה ותשמעו קולות של קולנוע איטלקי

יוצרת: מאי קסטלנובו-גלילי
שם היצירה: Storia Famiglia
במילים שלה: "הקסטה הנ"ל נמצאה בבית אחותו של סבי לאחר שנפטרה וחפציה נועדו לזריקה. עברתי בין החפצים, מצאתי ספרים, סרטי וידאו, דיסקים, ולפתע נתקלו עיני בקסטה ישנה זו, שעליה כתוב באיטלקית Storia Familigia - 1978 שפירושו "סיפר המשפחה". על הקסטה מוקלטת אחותו של סבי מספרת את ההיסטוריה של המשפחה שלי כמה דורות אחורה ועד לאותה תקופה. הקסטה הזו מסמלת בשבילי עולם שנעלם- מבחינת הטכנולוגיה המיושנת ומהבחינה האישית - של דור הזהב במשפחה שלי."



May Castelnuovo Galili - Storia Famiglia
Click to enlarge / All rights reserved
לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות למאי קסטלנובו-גלילי. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.
העבודה הבאה: מיה קפלושניק - תצלום 133
עבודה קודמת: דניאלה קופלר - Mid 80's

להמשך >>

"Mid 80's" / דניאלה קופלר (cassette tape forever #10)

כל היוצרים בתערוכה cassette tape forever עבדו בתקופה לחוצה ועמוסה והכינו את היצירות ללא תמורה כספית מתוך רצון להתארח ולהשתתף בפרויקט. היה כיף לעבוד מולם ואני חייבת לכולם תודה ענקית על ההיענות ושיתוף הפעולה.

האיור של דניאלה (טכניקה מעורבת) הכי קרוב ללבי כי יצא שהוא פשוט מתעד (גם) אותי בשנות השמונים - שעות וימים עברו כך, מול הגשם עם הווקמן.

יוצרת: דניאלה קופלר
שם היצירה: Mid 80's



Danialla Koffler - Mid 80's
Click to enlarge / All rights reserved

לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות לדניאלה קופלר. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.

העבודה הבאה: מאי קסטלנובו-גלילי - Storia Famiglia

עבודה קודמת: עומר סנש - ללא שם

להמשך >>

ללא שם / עומר סנש (cassette tape forever #9)

ממשיכים בהצגת בכורה של יצירות לתערוכת הקסטות, ולקראת שקיעה העבודות יותר באזור הדמדומים...
אל תהססו להיות מבקרי אומנות קשוחים או להציע רעיונות לפרויקט המשך.

עומר, שמוכר לחלקכם כאיש רדיו, הוא היוצר בתערוכה שהכי קרוב בעיסוקו למוזיקה. אם תסתכלו היטב בצילום המדהים הזה אולי תקלטו מי המצולמים

יוצר: עומר סנש
ללא שם



Omer Senesh - untitled
Detail, click to enlarge / All rights reserved

חלק מהיצירה
לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות לעומר סנש. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצר.

העבודה הבאה: דניאלה קופלר - Mid 80's
עבודה קודמת: ענבל ורמוס - The Reel of Life

להמשך >>

"The Reel of Life" / ענבל ורמוס (cassette tape forever #8)

אם אתם צלמים, מאיירים, אנימטורים או אנשים יוצרים בתחום אחר של אמנות פלסטית, ואם התערוכה הזאת נותנת לכם השראה ועושה לכם חשק להשתתף בפרויקט דומה בעתיד, אל תהססו לפנות אליי.

היצירה השמינית היום היא איור ממוחשב וידני בסגנון הייחודי של ענבל. זאת העבודה עם הדימוי הכי מרענן שראיתי לאחרונה בהקשר של קסטות ושונה מהאסוציאציות והרגשות שבדרך כלל מרגישים כלפיהן.

יוצרת: ענבל ורמוס (inbolet)
שם העבודה: The Reel of Life
במילים שלה: "גלגולה של תרבות הקסטות, הדרך בה עובר המידע. עץ הקסטות מדמה את הצמיחה והשגשוג שיש בטבע, הטבע שיש בו תמיד המשכיות מעגלית לא נגמרת וכך גם המידע המעובר באמצעות קסטות."



Inbal Vermus (inbolet) - The Reel of Life
Click to enlarge / All rights reserved

לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות לענבל ורמוס (inbolet). אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.

העבודה הבאה: עומר סנש - ללא שם
עבודה קודמת: יעל מאירי – ללא שם

להמשך >>

ללא שם / יעל מאירי (cassette tape forever #7)

הפרויקט Cassette tape forever מתארח כאן אבל כל הפוסטים יובילו אתכם לאתרים של היוצרים. לחצו על הקישורים ואל תפספסו עוד המון איורים, צילומים, וידאו וקומיקס של חבורת המוכשרים המתארחת כאן היום.

בעבודת הצילום הראשונה בתערוכה לא תראו סלילים או טייפים, בעצם זו העבודה היחידה שלא תראו בה דימוי של קסטה אבל היא תרבות קסטות טהורה. יעל השאירה לי את משימת התיאור ואני יכולה להגיד שמבחינתי היא לגמרי אותנטית ולמען הסר ספק דנה הפסידה בהתערבות.

יוצרת: יעל מאירי
ללא שם



Yael Meiry - untitled
Click to enlarge / All rights reserved

לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות ליעל מאירי. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.

העבודה הבאה: ענבל ורמוס - The Reel of Life
עבודה קודמת: דוד גבע - Magnetic Tape Resurrection

להמשך >>

"Magnetic Tape Resurrection" / דוד גבע (cassette tape forever #6)

אנחנו בעיצומו של "שידור מקוון" ואני מקבלת מיילים מתפעלים מהתערוכה. המון תודה אבל מבקרים יקרים גם האומנים ישמחו לשמוע מכם! ספר האורחים שלנו נמצא במערכת התגובות :-)

העבודה הבאה היא של דוד, סטודנט לאנימציה במוסררה ירושלים שיצא לי להכיר לראשונה בזכות הפרויקט. הקסטה ענקית או שהמומיה קטנה?

יוצר: דוד גבע
שם העבודה: Magnetic Tape Resurrection
במילים שלו: המילה forever בהתייחסות למשהו שבעקרון נחשב מת מתקשר לי עם תחיה מחדש, ומומיות עושות את זה הכי טוב...


David Geva - Magnetic Tape Resurrection
Click to enlarge / All rights reserved

לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות לדוד גבע. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצר.

העבודה הבאה: יעל מאירי - ללא שם
עבודות קודמות: אנה סטרבקוב – מרגישה; ללא שם

להמשך >>

"מרגישה"; ללא שם / אנה סטרבקוב (cassette tape forever #4; #5)

אנחנו ממשיכים לפרסם בכל שעה עגולה ובסדר לא מקרי עבודה חדשה במסגרת התערוכה המקוונת cassette tape forever לכבוד יום הולדת לאתר קסטה.

אנה היא האורחת שבחרה באופן יוצא דופן לשלוח שתי עבודות שונות לגמרי לתערוכה. בשנות התיכון שלי העבודה הראשונה בטוח היתה פוסטר בחדר, והעבודה השנייה צריכה להיות כבר עכשיו כרזה רשמית של גורן ברגוביץ'.

יוצרת: אנה סטרבקוב
שם העבודה: מרגישה
במילים שלה: "משחקים עם קסטות. הקשר שבין סדר להקשר"



יוצרת: אנה סטרבקוב
ללא שם
במילים שלה: "הסתכלתי על הקסטה וזה לקחת אותי אי-שם לכיוון של שחור ולבן ומוזיקה מתקופת הקסטות. איכשהו יצא לי חתול שחור וחתול לבן בראש (כנראה בגלל שיר או שניים בפסקול) ואז נזכרתי שעוד מעט יש הופעה של ברגוביץ' בארץ וחשבתי לעצמי: איזה מגניב שכבר יש לי כרטיסים! ככה נוצרה כרזה"

Anna Strebkov - Feel Like & untitled
Click to enlarge / All rights reserved

לצפייה בעבודות המלאות ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונות

כל הזכויות שמורות לאנה סטרבקוב. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.

העבודה הבאה: דוד גבע - Magnetic Tape Resurrection
עבודה קודמת: נטע כנה - Rewind

להמשך >>

"Rewind" / נטע כנה (cassette tape forever #3)

מחר, תאריך יום ההולדת הרשמי של האתר קסטה, יפורסם פוסט מסכם שיתאר את הרציונל ותהליכי העבודה של פרויקט cassette tape forever ותהיה בו רשימה מרוכזת של כל העבודות.

הפעם עבודת וידאו מאתגרת (!) של האחת והיחידה כפינה שכבר התארחה כאן וכתבה טור מעולה על אפקטים קוליים.

יוצרת: נטע כנה
שם העבודה: Rewind
במילים שלה: "פירוק הקסטה מנגן לאחור את השיר Metal on Metal של Kraftwerk. רק אם תמצאו דרך לנגן את הסרט מהסוף להתחלה כדי להרכיב את הקסטה, רק אז תוכלו באמת לשמוע את המוזיקה"



Netta Canna - Rewind
Full screen and volume recommended / All rights reserved

מומלץ להרחיב תצוגה למסך גדול ולהגביר ווליום

כל הזכויות שמורות לנטע כנה. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.

העבודות הבאות: אנה סטרבקוב - מרגישה; ללא שם
עבודה קודמת: גלי גונן - השיחה 5

להמשך >>

"השיחה 5" / גלי גונן (cassette tape forever #2)

לכבוד יום הולדת 4 לאתר קסטה הושקה הבוקר תערוכה מקוונת ראשונה מסוגה המוקדשת לתרבות הקסטות. העבודות יעלו בזו אחר זו לאורך כל שעות היום!

העבודה השנייה בפרויקט היא חלק מסדרת פוסטים הזויה שנקראת השיחה ומתפרסמת בבלוג מוזיקה אהוב עליי במיוחד - לגדול אחורה. לשמחתי הפרק החמישי בסדרה מוקדש לפרויקט Cassette tape forever. את הפרקים הקודמים של השיחה תוכלו לראות כאן.

יוצרת: גלי גונן
שם העבודה: השיחה 5
במילים שלה: "בפרק החמישי של "השיחה-דיאלוגים בחשכה" אנחנו מוצאים את צ'ובאקה בעיצומו של שבר בחייו. ימי הזוהר שלו חלפו, הוא משקיף מהצד בגיבורי התרבות החדשים, מבולבל משפע ההזדמנויות. את הפתרון הוא מוצא אצל חברה ותיקה ששבה אל חייו באופן מפתיע."


Gali Gonen - The Conversation 5
Detail, click to enlarge / All rights reserved

חלק מהיצירה
לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות לגלי גונן. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרת.

העבודה הבאה: נטע כנה - Rewind
עבודה קודמת: גלנדון ואיזבלה - דוקטור קסטה

להמשך >>

"דוקטור קסטה" / גלנדון ואיזבלה (cassette tape forever #1)

לכבוד יום הולדת 4 שנים לאתר קסטה תיערך לאורך היום תערוכה מקוונת ראשונה מסוגה בישראל המוקדשת לתרבות הקסטות שתיקרא Cassette tape forever
11 יוצרים מוכשרים יציגו כאן עבודות חדשות לגמרי שטרם נחשפו ולמעשה נוצרו במיוחד לכבוד האירוע החגיגי. העבודות יוצגו אחת אחרי השניה אז המשיכו לעקוב ואנחנו מקווים שיהיה לכם כיף!

בלי הרבה הסברים ניתן לפרויקט להתחיל -
אני גאה מאוד להשיק את התערוכה עם סטריפ קומיקס של גלנדון ואיזבלה האדירים והמגניבים.
לא יכולתי לבקש משהו יותר נהדר לפתיחה.

יוצרים: גלנדון ואיזבלה
שם העבודה: דוקטור קסטה
במילים שלהם: "חשבנו על מקומן של הקסטות בחיינו והסיבות שהן כבר לא, וככה הסטריפ יצא"

Glendon & Isabella - Doctor Cassette
Click to enlarge / All rights reserved

לצפייה בעבודה המלאה ובאיכות מקסימלית חובה ללחוץ על התמונה

כל הזכויות שמורות לגלנדון ואיזבלה. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, לאחסן במאגר מידע כל חלק מהיצירה הנ"ל. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא ביצירה אסור אלא ברשות מפורשת מהיוצרים.

העבודה הבאה: גלי גונן - השיחה 5

להמשך >>

יום הולדת 4 לאתר קסטה - בקרוב!

החודש ימלאו ארבע שנים לאתר ולכבוד העניין יעלה, בשיתוף חבורת אורחים מוכשרת במיוחד (!), פרויקט מקסים שיעלה חיוך על פניכם... הוא אמנם צנוע בהיקפו אבל לדעתי יש סיכוי שיהיה ראשון מסוגו בארצנו הקטנטונת.
מוקדם להיכנס לפרטים אבל אני יכולה לספר שממש בשעות וימים אלה העבודה נעשית במלוא המרץ. הפרויקט ייצא לדרך בבקר אבל יימשך לאורך שעות היום אז המשיכו לעקוב!
מעכשיו אתם מוזמנים לבקר ולהתעדכן גם דרך עמוד הפייסבוק החדש של קסטה

להמשך >>

ניהול מעריצים ושיווק מוזיקה / נמרוד דוויק

טור אורח
בימים אלו העיסוק המרכזי שלי הוא בדייס מרקטינג, המשרד שהקמתי לפני מספר שנים עם אופיר קינדלר. אנחנו עוסקים בשיווק אונליין, ובלב העסק שלנו עומדת תעשיית התרבות רבתי, ומוזיקה בפרט. מלבד נוכחות, הוצאת מסרים וניהול תוכן מתמיד, אנחנו עוסקים בדבר הכי חשוב היום בתעשיית המוזיקה והוא המעריצים. כל הדיבור על שיווק ברשתות חברתיות, מומחי מדיה חברתית וכו' – סלחו לי, אבל לפני שהייתה טכנולוגיה, היו בני אדם. בשורה התחתונה, בבסיס של הבסיס, מוזיקה הייתה מוצר שאנשים יוצרים למען אנשים אחרים, בלב כל הסיפור הזה נמצאים המעריצים. ואם לצטט את הסרט האהוב עלי Almost Famous:

They don't even know what it is to be a fan. Y'know? To truly love some silly little piece of music, or some band, so much that it hurts

אם נחשוב על זה, באמת המעריצים זה הדבר הכי זנוח למצער. במשך שנים תעשיית המוזיקה התבססה על מודל Retail להכנסות. חברות התקליטים עסקו במכירת תקליטים, סוכני ההופעות עסקו במכירת הופעות, והמעריצים נתפסו כקהל צרכנים שלא ממש אפשר לתקשר איתו, אלא רק להשליך עליו את החזון שלך כאיש שיווק ולראות מה הלאה. אבל אז הגיע האינטרנט, טוב... כולנו יודעים שהתעשייה השתנתה מאז. כמות הדיסקים שהקהל הרחב החל לרכוש הידלדלה, הופעות הפכו למקור ההכנסה העיקרי, חברות התקליטים לא הצליחו להתמודד עם השינוי ורבות מהן חוו טלטלות קשות מהן יש כאלו שלא התאוששו ונרכשו על ידי המתחרות שלהן.


בתוך כל ההמולה הייתה תמיד קבוצה שנשארה נאמנה למוזיקאים, אלו המעריצים. האינטרנט הפך את הקשר של מעריצים עם האמנים להדוק יותר ובעל עוצמה רבה יותר. הערצה תמיד הייתה אלמנט בעל משמעות רגשית. היום ערוצי המידע האינטרנטיים פופולריים מתמיד, ובמובן מסוים הם מביעים את האישיות שלנו. מכאן שההצהרה על אילו אמנים אנו אוהבים היא משמעותית יותר. מי שמעריצים אמן, רוצים להיות בקשר עם אנשים הדומים להם. הם מרגישים נוח יותר לעזור לאמן אותו הם מעריצים בגלל שבמקום מסוים הוא נוגע במקומות אינטימיים באישיות שלהם. צריך רק להעריך ולאהוב את זה. אחרי הכל – כולנו היינו מעריצים. בתקופות מסוימות יותר ובתקופות אחרות פחות. מוזיקה נגעה לכולנו בנימים בשלב כזה או אחר. שקרן מי שיגיד שלא הזיל דמעה לפחות פעם אחת כאשר האזין לשיר או אלבום כלשהו.

לכן כל התחום שנקרא ניהול מעריצים הפך בשנים האחרונות לרגיש וחשוב יותר. בתקופה שבה אמנים יכולים להיות עצמאיים, וכל הלקוחות שלנו הם אמנים עצמאיים, הופכים המעריצים לקהילת הצרכנים הנאמנה ביותר. אלו האנשים שהולכים לכל הופעה, שיקנו ראשונים את האלבום, או יורידו את השיר. הם יפיצו לחברים שלהם ויעזרו לדחוף את האמנים. הם שגרירי הפה-לאוזן הטובים ביותר שיש, וחשוב לשמר איתם את היחסים.

מה זה אומר בעצם?
אני חושב שאת הדוגמא הכי טובה לתוצאות של עבודה נכונה עם מעריצים אני יכול להביא מבית – הלהקה הישנה שלי (פרברים רפיוג'יז) לא זכתה מעולם לתהילת העולם שלהקות אחרות זכו לה, אבל בזכות שנים של שימור יחסים טוב עם הקהל והמעריצים שלנו, הגענו בשקט לכמות נאה של כמה מאות אנשים בהופעה בשגרה. זה אפשר לנו לנהל כלכלת להקה נכונה ונוחה. את רוב הקשר עשינו דרך הפורום והאתר שלנו, במפגשים בעולם האמיתי עם המעריצים היותר מסורים שעזרו לנו לקדם את ההופעות. את רוב הקהל להופעות הבאנו בזכות המעריצים. כשהאלבום יצא מכרנו כמות סבירה ממנו, לא מדהימה במיוחד, אבל מי שקנו היו המעריצים המסורים שלנו. לא "סתם" אנשים מהרחוב.

בשביל לעבוד נכון עם המעריצים, צריך להיות איפה שהם נמצאים. האמן צריך להיות נוכח איפה שהם מדברים, לתת להם פלטפורמה נכונה לשיחה, להיות אורגני לחיים שלהם. הוא צריך לתקשר אליהם, לדבר בגובה העיניים ולשמר את הדיאלוג איתם.
אנחנו עובדים עם האמנים בשביל לפתח את התחומים הללו, עוזרים להם לייצר תוכן רלוונטי ומעניין שמתקשר עם התדמית והמוזיקה שלהם. אנחנו משמרים את הקשר עם הקהל, קשובים להלכי הרוח אצלו, ומפיצים עדכונים ותגובות מהאמן לקהל וההיפך. אנחנו מכוונים את הפעילות של המעריצים סביב שיאים – הופעות, סינגלים, אלבומים, פעילות אחרת.

האם זה עובד? כן. אנחנו מרגישים שינוי. אנחנו מרגישים אותו בקהל שמגיע להופעות, מרגישים אותו בדחיפה של שירים חדשים.
האם זה מזויף? לא. אני חושב שיש כבר הבנה אצל הקהל שלא תמיד זה דווקא האמן באופן ישיר שדוחף להם את המידע. המשווק גם לעולם לא מזדהה בתור האמן עצמו. הכנות היא הדבר החשוב ביותר בעולם של ניהול מעריצים. המעריצים צריכים לדעת שחושבים עליהם, שמכבדים אותם ולא מוכרים להם לוקשים. פישלת עם המעריצים – איבדת את בני הברית הכי חשובים שיש לך.


נמרוד דוויק – איש שיווק, יח"צ, מנהל אמנים ומפיק. מנהל ומקים חברת השיווק Dice Marketing, מנהל ומקים הלייבל High Fiber. מבקר מוזיקה במקומון העיר מודיעין ומנהל פורום מוזיקה שחורה באתר "תפוז". בעל תואר שני בפילוסופיה של המדע והיסטוריה של הרעיונות. כותב את הבלוג סימני דרך.

להמשך >>

על פורום מוזיקה אלטרנטיבית / דודו המנחם

תקופה ארוכה אני עוקבת בהנאה גדולה אחרי השיחות והמלצות המוזיקה בפורום המוצלח תחת שרביטו של דודו המנחם (davecom), שהחודש זכיתי לפגוש פנים אל פנים בפעם הראשונה בועידת המוזיקה של היינקן. ביקשתי ממנו לכתוב על התכנים, המשתתפים ואיך בעצם מנהלים קהילת מוזיקה. לכבוד ראש השנה, טור אורח חגיגי שמספר על כל אלה וקצת על מאחורי הקלעים של הפורום המיוחד הזה.


טור אורח
לכתיבה באינטרנט הגעתי בתקופה די מאוחרת. הכתיבה שלי בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet התחילה בסביבות שנת 2005. לפני זה ניסיתי לייסד פורום עלום בשם "אלטרנטיבה" בהייד פארק. הסתובבתי קצת בפורום מטאל באותו אתר אבל מעבר לזה לא הרבה. בטח לא כתיבה רציפה ומודעת לאורך זמן.
מה שאומר שכנראה אני מייצג איזשהו דור יד שלישית של כתיבה אינטרנטית. לטוב ולרע. דווקא כשמסביב מספרים על ירידה בפעילות של הפורומים, שזה "לא מה שהיה פעם", אני כרגיל טומן את הראש בחול ולא כל כך מבין על מה המהומה. זה היה יכול להיות פתטי אם לא הייתי נהנה מזה.

פורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet
למה התחלתי לכתוב בפורום? חיפשתי דרכים לקדם את "אסכולת רוק", תכנית הרדיו שלי ברדיו הר הצופים, שמשדר בתדר 106fm בירושלים וגם באינטרנט. גיששתי אצל כמה מהשדרנים איפה הכי כדאי לפרסם ברשת, ויחד עם חיפושים עצמאיים הבנתי שזה הפורום הכי רציני בשביל הצרכים שלי, שכותבים בו אנשים לרוחי ושהפוסטים בו זוכים למספיק תשומת לב בקהילה שקרובה לליבי בתחום המוזיקה. באותה תקופה ניהלו אותו תמי avha ודני לוזון, אחרי שאושיות כמו דוד פרץ, אורלי "הארגו" ובדלידרוןאבא היתוו את האופי והכיוון של הפורום.

המטרה העיקרית היתה להכנס לתודעה של קהילה רחבה יותר מזאת הירושלמית שהייתי חלק ממנה. גם מבחינת התכנית, ובואו נודה על האמת, גם של עצמי, דרך אותו כינוי שמצאתי ממצה ויעיל: davecom - בגלל שאני דודו (dave) וכאילו com בשביל הרשת. היה לי עדיף להיות מעורב גם בכתיבה שוטפת, בשיתוף של הגולשים בדברים שמעניינים אותי במוזיקה, בהבעת דעה על דברים שקורים בתחום וכדומה, ולא להשאר סתם בגדר מפרסם של תכנית שמי יודע מי יתעניין בה. התחביב הזה הביא אותי מהר יחסית גם לנהל את הפורום, בסביבות המחצית הראשונה של 2008.
זהו אחד ממספר פורומים שמאכלסים את קהילת המוזיקה באתר Ynet. אין לי מושג לגבי נסיבות הקמת הקהילה והפורום, אבל מבחינתי משמעותו היא בריכוז מידע שמסופק ע"י הגולשים לגבי דברים שאפשר להכיל תחת ההגדרה של "מוזיקה אלטרנטיבית". הגדרה זאת אכן בעייתית והנושא עולה בדיונים מחוץ לפורום וגם בתוכו. החל מהשאלה עד כמה הפורום הזה באמת "אלטרנטיבי" או מה זאת מוזיקה "אלטרנטיבית" בכלל, ועד התהיה למה אין בעצם פורום של "מוזיקה" ב-Ynet. יש פורום רוק, ישנו פורום למוזיקה ישראלית ועוד פרומים מפולחים יותר מבחינה של תרבות מוזיקלית.

אני רק יכול לציין שכהגדרה ראשונית הפורום בעיני נועד לעסוק בתחום רחב של יצירה מוזיקלית שעל פניו לא מיוצגת בצורה מלאה בתקשורת הממוסדת בארץ, ב"מיינסטרים" אם תרצו. אמנים, הופעות ואלבומים בתחום כן זולגים לתודעת הקהל הרחב לפעמים, כמו למשל ההופעה של להקת Faith No More האמריקאית בארץ במקביל להופעה של מדונה, וכמובן שאתר Ynet עצמו לא בדיוק מייצג תרבות שוליים במפת התקשורת בארץ. בפורום עצמו עולים לדיון גם נושאים מתחום המיינסטרים באופן די קבוע ללא בושה. ההופעה של לאונרד כהן או זאת של פול מקארטני שהיתה כאן בארץ זכו להתייחסות בפורום בהווה ובעבר. לכן לגיטימיים לגמרי דיונים שמעלים את השאלות מהם גבולות הדיון של הפורום, במה הוא עוסק ומה עושה אותו "אלטרנטיבי".

הגולשים בפורום
בעיני הגולשים באמת הופכים את הפורום למה שהוא. הסיבה שהפורום משך אותי מלכתחילה, היתה העובדה שכותבים בו מוזיקאים מהתחום, אנשי תקשורת וכאלה שגם נוכחים מחוץ לרשת בפעילות בתעשיית המוזיקה, בכתיבה על מוזיקה או תמיכה בפעילות מוזיקלית בארץ בהרבה היבטים. בגלל זה החשיבות של כתיבה בפורום הפכה בעיני באמת להיות כחלק מקהילה של אנשים שאני סומך על דעתם, שיש להם דעה בוגרת ומוצקה על מוזיקה ועל מה זה אומר לאהוב מוזיקה. לקח לי זמן להבין שגם אם אין הרבה תגובות לפוסטים שנכתבים בפורום, כנראה שיש מספר די גדול של אנשים שנכנסים וקוראים את מה שמתפרסם שם.

בניגוד למספר פורומים אחרים שיוצא לי לפקוד אחת לכמה זמן, נראה לי שהכח של הפורום הוא בעובדה שלא מסתובבים בו בהכרח ילדים שזה עתה נחשפו לדבר הבא בערוץ MTV2 ומתים לשפוך כמה מילים על האמן שהדליק אותם. וכל זה בלי להעליב. הגולשים הבולטים בפורום, לפחות נכון לעכשיו ובטח נכון לתקופות מוקדמות יותר של קיומו, הם מבוגרים יחסית, אנשים שמנהלים בלוגים עצמאיים, שחוו הופעות של אמנים בחו"ל ואפילו היו או נמצאים בקשר עם אמנים כאלה. במודע או שלא במודע הפורום עוסק יותר במוזיקה לועזית ועכשווית יחסית בתחום הרוק, פולק וגם קצת מוזיקה ניסיונית, אלקטרוניקה וסגנונות דומים.
יש נטייה לתפוס את הפורום כביקורתי יחסית, סרקסטי אפילו, משהו שאני בהחלט לא חושב שהוא דבר רע. לכן בסופו של דבר פורום, מעצם הוויתו, מוגדר כ"תוכן גולשים". זאת השורה התחתונה מבחינת מנהלי האתר, וכנראה גם הגדרה ממצה.

קיים מתח בין התפקיד של מנהל הפורום לבין התפקיד שלו עצמו כגולש. בינינו, זאת חלקת אלוהים קטנה מאוד וכפויית טובה לרוב. העניין הוא שהאיזון הרגיש בין הפנים השונות של מנהל פורום הוא חיוני ודי מורכב. מצד אחד יצירה של אווירה רצינית ועניינית, אבל מהצד השני גם קלילות וכנות, הבעת דעה אישית והתנהגות ככל גולש אחר.
הניסיון גם לימד אותי שאין טעם ויכולת למנוע ויכוחים קשים בפורום. למעשה, בעיני פורום שדברים מתנהלים בו על אי מנוחות, הגולשים מחניפים זה לזה, המנהל טופח לכל גולש על השכם והכל לכאורה נעים ומנומס, הוא כמעט פורום מת.

ומה זה בכלל "אלטרנטיבי"?
לכל אורך תקופת הפעילות שלי בפורום, ליוותה אותי התפיסה המנחה שעיסוק במוזיקה אלטרנטיבית הוא בראש ובראשונה עיסוק ביקורתי במוזיקה. לכן גם פוסטים על ניל יאנג רצים בפורום ללא הפרעה, אבל בעיני עצם העובדה שהכותבים הם אנשים שחשופים גם לסוגים אחרים של מוזיקה מעניקה לפוסטים האלה ערך מוסף ביקורתי. אני עדיין מאמין שמה שעושה "פורום מוזיקה אלטרנטיבית" לכזה, הוא עצם העובדה שכותבים בו אנשים "אלטרנטיביים", אם תרצו, יותר מאשר אנשים שכותבים על "מוזיקה אלטרנטיבית".

בנימה אופטימית אני יכול לציין את היתרון הגדול מבחינתי של פורום על מדור מוזיקה רשמי שמספק אותו אתר. ההודעות הן מיידיות, לרוב חורגות מהמסגרת של "האם יצא אלבום חדש" או האם הנושא רלוונטי או לא. החסרון מבחינת הכותבים הוא כמובן שאין משכורת, ומבחינה רחבה יותר גם חוסר מקצועיות של הכותבים ולעיתים מחסור במימד ביקורתי מנומק ומושכל. אבל לטעמי, ובסופו של דבר, הרבה מהגולשים הבולטים בפורום שאני מנהל מנצלים בדיוק את אותו חופש שאינו קיים בביקורת מוזיקה ממוסדת, ומספקים אבחנות חדות שקשה למצוא תחת המגבלות של כתיבה "מקצועית" על מוזיקה. לצד זאת צריך לצלוח לעיתים ריבים וקללות, טרולים, התקפות אישיות וכאבי לב. ההיבט האבולוציוני של הכתיבה, בהיערמות של תגובות אחת על השניה, בתגובות על תגובות, בחזרה על דיונים קודמים וויכוחים ישנים, מזכירים את החיים יותר מכל דבר אחר. בעיני אלה בכל זאת הרגעים ששווים הכל. אבל לא הייתי מתנגד לקבל על זה גם כסף.

דודו המנחם (davecom) - מנהל מעל שנה וחצי את פורום מוזיקה אלטרנטיבית באתר Ynet. משדר ברדיו הר הצופים בירושלים (106fm). סטודנט ללימודי תרבות. מוסיקאי חובב. כותב את בלוג אסכולת רוק.

להמשך >>

תולדות הסימפול, או איך הפכה ההקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה - חלק ב / אודי רז

טור אורח
בחלקו הראשון של המאמר תארתי את לידת ההקלטה וסיפרתי על מלחיני המוזיקה הקונקרטית, שראו בהקלטה אפשרויות חדשות: לא רק דרך לתעד ביצוע של מוזיקה, אלא כלי ליצור בעזרתו מוזיקה חדשה מהצליל עצמו.
בחלק זה אספר על הדרך בה השפיעה ההקלטה על התפתחות המוזיקה הפופולארית, ואיך הפך הרעיון להשתמש בהקלטה כחומר גלם מקונספט אוונגרדי למובן מאליו, כלי מרכזי באופן גלוי יותר ופחות במוזיקה שמקיפה אותנו יום יום.

הטייפ המגנטי
תעשיית המוזיקה התעניינה בעיקר בהיבטים השימושיים שהציע הפיתוח של הטייפ המגנטי, שתיעד צליל כאותות מגנטיים על סליל ולא כחריצים בתקליט. את הטייפ אפשר היה לחתוך ולהדביק, וכך נפתחו אפשרויות עריכה חדשות. אין תיעוד מקיף או הילת קסם שמרחפת סביב ראשוני המקליטים או המוזיקאים שאמרו משהו כמו “אולי לא נשלם על עוד שעת אולפן וננסה לחבר את ההתחלה של הטייק השלישי לסוף של הטייק החמישי?". ובכל-זאת, חיתוכים וביצועים מוקלטים המורכבים מכמה ניסיונות הקלטה הפכו לעניין שבשגרה גם בז'אנרים המתאפיינים בהקלטה בעלת אופי תיעודי, כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית.
הפיתוח של טייפ הערוצים איפשר הקלטה לערוצים נפרדים וטיפול בעוצמה ובצליל של כל כלי בנפרד. עכשיו ניתן היה להקליט נגנים שונים זה לאחר זה ולא רק בו זמנית, לתת להם להקליט ניסיונות רבים עד שישיגו את הביצוע המושלם, ואפילו לתקן רק צליל או שניים באמצע טייק בלי לפגוע בשאר ההקלטה.
בעוד שמסורת הביצוע של המוזיקה הקלאסית והג'אז מובילה בדרך-כלל להקלטה בעלת אופי תיעודי בה נוכחים כל הנגנים בזמן ובמקום אחד, הרוק והפופ שנולדו והתפתחו לצד האמצעים הטכנולוגיים החדשים אימצו אותם אל תוכם מיד, ניצלו את האפשרויות הטמונות בהקלטה נפרדת של מוזיקאים שונים ויצרו אסתטיקה שהצליל המלאכותי של אפקטים ואפשרויות ייחודיות שמציעה ההקלטה הן חלק בלתי נפרד ממנה.
חברי הביטלס, שהפכו בשלב מסוים ללהקה שמייצרת רק מוזיקה מוקלטת, היו מרותקים מהאפשרויות החדשות. הם השתמשו בלופים, לולאות טייפ שניגנו שוב שוב אותם צלילים, כמו ב- Being For The Benefit of Mr. Kite; הקליטו תפקידים בחצי מהירות והאיצו אותם כדי להקל על ההקלטה ולהשיג סאונדים חדשים, כמו בסולו הפסנתר המואץ הנשמע כמו צ'מבלו, ב-In My Life; הרבו להאיץ או להאט מעט את קולותיהם כדי לתת להם גוון חדש, כמו ב- Lucy In The Sky With Diamonds; ניסו, מחקו, גזרו וחיברו, ויצרו בתקופות מסוימות בעזרת הכלים שהציע האולפן לא פחות מבעזרת גיטרות או תופים.

המלוטרון
לא ארחיב על האפקטים השונים שפותחו עם האלקטרוניקה המשתכללת, ולא כל שכן על ההתפתחויות בתחום המוזיקה האלקטרונית, על-אף שהיסטוריית ההקלטה ודרכה של המוזיקה האלקטרונית קשורות זו בזו באופן הדוק. ובכל-זאת, אספר בקצרה על המלוטרון, כלי שהביא למקומות חדשים את השימוש בהקלטה כחומר גלם. המלוטרון, שפותח בתחילת שנות ה60, היה כלי המקלדת מבוסס הדגימות הראשון שהצליח מסחרית.

מתחת לכל קליד של המלוטרון ממוקם ראש-קורא של טייפ, שיכול להשמיע אחד מסלילים רבים עליהם הוקלטו באולפן כלי נגינה וזמרים מבצעים כל אחד מהצלילים שעל המקלדת, ואפילו הרכבים מנגנים בסגנונות שונים. רעיון זה, שדרש אז טכנולוגיה מורכבת ועדינה, נטמע לחלוטין ביצירה של מוזיקה פופולארית. היום דגימות הן חלק בלתי נפרד ממקלדות אלקטרוניות ומתוכנות ליצירת מוזיקה אלקטרונית שמשמשות יוצרים בחלק ניכר מהמוזיקה המקיפה אותנו.

היפ הופ – מוזיקה מבוססת סימפול
בתחילת שנות השבעים, התחילו האחים סינדי וקלייב קמפבל (Clive Campbell) לארגן מסיבות בבניין בו גרה משפחתם בברונקס. קלייב בן החמש-עשרה, שנודע במהרה כדי.ג'יי Kool Herc, השמיע תקליטי פ'אנק או מוזיקה לטינית דרך מגבר גיטרה, והכי אהב את ה"ברייקים", הרגעים בהם כל הנגנים חוץ מהמתופף מפסיקים לנגן. הוא חשב שאלה הרגעים שהכי כיף לרקוד איתם ורצה שבמקום כמה שניות יימשכו כמה דקות.
את הפתרון מצא בעזרת שימוש מקורי בסט הדי.ג'יי, שמורכב בדרך כלל משני פטיפונים המאפשרים לתקליטן לעבור מסופו של שיר בתקליט אחד לתחילתו של השיר הבא, בתקליט אחר, בלי לעצור את המוזיקה והריקודים. קמפבל החל להשמיע ברייק מתקליט אחד, לעבור לברייק בתקליט אחר בעוד הוא מריץ לאחור את התקליט הראשון אל תחילת הברייק, וחוזר חלילה. אם השתמש בשני עותקים של אותו התקליט, יכל ליצור לופ בן דקות ארוכות של אותו הברייק - תיפוף פ'אנק אנרגטי או מקצב כלי הקשה לטיני שחזרו על עצמם עוד ועוד לחדוות הרוקדים. בהמשך למסורת שהכיר בג'מייקה כילד, קמפבל גם דיבר מעל המוזיקה והלהיב את הקהל שלו בקריאות קצביות מלאות בסלנג שהמציא, חרז חרוזים, והגיב על המצב בשכונה. כך הניח את היסודות להיפ הופ ולשירת הראפ, על אף שאז עוד לא קיבלו את שמותיהם.
קמפבל השתמש בהקלטות כדי ליצור מוזיקה חדשה, כמו מלחיני המוזיקה הקונקרטית, אבל חומר הגלם שלו היה מוזיקה מוקלטת של יוצרים אחרים. המשך ההתפתחות של אמנות הדי.ג'יי הוביל לשני כיוונים:
כיוון אחד הוא טרנטייבליסם, שימוש וירטואוזי בפטיפון שהופך אותו לכלי נגינה בפני עצמו ומתרחק מהשימוש בהקלטה (סקרנים כלפי הז'אנר וגם חובביו המושבעים ימצאו עניין בסרט התיעודי "סקרצ'”);
הכיוון השני הוא השתכללות החיבור בין הקלטות שונות כדי ליצור מוזיקה חדשה, דרך שאינספור יוצרים המשיכו בה, ואחת מנקודות הציון החשובות שלה היתה היציאה לאור של Endtroducing מאת די.ג'יי Shadow, שהורכב אך ורק מסימפולים מתוך תקליטי ויניל.
הרעיון ליצור מוזיקה חדשה ממוזיקה קיימת עדיין מהדהד בעולם המוזיקה והפך הקלטה ממוצר שקונים בחנות ומאזינים לו כמו שהוא, למשהו שאפשר להשתמש בו כדי לעשות דברים חדשים. מוזיקה הפכה לאמנות שאפשר ליצור לא רק בעזרת כלי נגינה או שירה, אלא ניתן לחתוך ולהדביק אותה, להשתמש בה כדי ליצור קולאז', יצירה חדשה מחומרים קיימים.

אודי רז - מוזיקאי, מלחין, מעבד וזמר. נגן סוזאפון וטובה. חבר בתזמורת מארש דונדורמה ולהקת הפשרות.

להמשך >>