Hello From The Blue Bay / בנימין אסתרליס

הפעם טור אורח מאת אחד המוזיקאים המיוחדים שפועלים כאן ואם לשפוט לפי המיקסטייפים שהוא מכין נדמה לי שיש לנו טעם די דומה מוזיקלית. עד היום אני שמחה שלפני שנים קנה ממני רמקולים Bose יקרי ערך ונוסטלגיים משנות ה-80 כי אצלו הם מקבלים כבוד ובית אנלוגי חם. אל תטעו, בני מחונן דיגיטלית ו"סאונדית" ודוקא בגלל זה אין פלא שהוא בין הבודדים שעדיין עובדים עם טייפים וממש לאחרונה השיק פרוייקט מקסים שהוקלט כולו על 4 ערוצים ועם כלים אנלוגיים. The Blue Bay יצא גם במהדורה ממוספרת על קסטות. קיבלתי את עותק מספר 1 מתוך 50, קסטה בגווני ורוד, תכלת וצהוב... קראו איך ולמה זה קורה במילים של אסתרליס:

--------------------------

כשעלי לנמק את החלטתי להקליט את אלבומי החדש על קסטה במכשיר ארבע-ערוצים ישן אני מתחיל בהבהרה שאין מדובר בעניין נוסטלגי בלבד - זהו כלי ככל כלי מוזיקלי אחר העומד לרשות האמן בדיוק כמו בחירת דגם גיטרה או מגבר, בחירת המיקרופונים והחלל האקוסטי של האולפן. מדובר בבחירה אומנותית, אסטטית וגם הצהרתית: סוג של הנפת אצבע משולשת כלפי הבהירות והנקיון המוגזמים המאפיינים הפקות דיגיטליות ועבורי זו גם היתה הזדמנות לחזור ולהזכר מי היה הנער ההוא שישב שעות מול טייפ קסטות חבוט והקליט את עצמו חובט בברזלים ומנגן לתוך אורגנית ימההא תוך צרחות למיקרופון שבור כי כשהייתי בן 13 גיליתי שאני יכול להקליט ולהשתמש בטייפ הקסטות המשפחתי כמכשיר הקלטות ערוצים פרימיטיבי: נהגתי להקליט ערוץ כלי-הקשה על קלטת אחת, ובזמן שהשמעתי את ההקלטה הזו ניגנתי עליה בכלי נוסף תוך הקלטה על קלטת שניה, שבתורה גם אותה השמעתי על מנת להקליט כלי נוסף על הקלטת הראשונה וכן הלאה.כל הקלטה על הקלטה הורידה מאיכות התוצאה הסופית אך מנגד, בדיעבד, להקלטות השבורות הללו היתה איכות צליל מיוחדת.

מכשיר הארבע-ערוצים הראשון שלי היה דגם Tascam Porta Audio 1 נייד שהיה ניתן להפעיל אותו באמצעות בטריות ועל כן לעשות בו שימוש מחוץ לבית, מה שהוביל לא פעם להרפתקאות מוקלטות עם חברים במבוך הקומפלקסים הנטושים ומנהרות הכבישים של איזור התעשייה במפרץ חיפה בתחילת שנות ה-90. זוכר אפילו אירוח מביך באמצע שנות התשעים ברדיו חיפה האיזורי כשהשדרן עיקם את פניו בעת שהצגתי לו את הקלטת עליה הוקלט שיר חדש:
"אתה יודע שהאיכות של הקסטות מחורבנת - למה לא הבאת דיסק? אתה יודע שזה הרבה יותר מקצועי" אמר והחווה בידיו לעבר זמרת מהקריות עטויה חצאית צמודה שהגיעה אליו עם דיסק נוצץ ועטיפה הנושאת את פניה המעובדות והמתינה בכיסא לידי, זוכר את התסכול שאחז בי כשהשדרן הפסיק את הקלטת באמצע השיר "כי זה לא עובר רדיו" ובאמת באותה עת הטכנולוגיה הזו לא היתה נגישה לנער חסר אמצעים כמוני [עלות דיסק בודד לצריבה עמד אז בסביבות 50-60 ש"ח והצורבים היו נדירים ויקרים גם כן].

מ-2008 [ולמעשה עד עכשיו] התחלתי להמיר לפורמט דיגיטלי קסטות ישנות המכילות נסיונות מוזיקליים ראשונים והקלטות מוקדמות לצרכי גיבוי ועם מחשבה כללית של שחרור עתידי לקהל הרחב, במקביל הרדיו ותקשורת המיינסטרים החלו להפתח גם לצליל נסיוני יותר בעקבות כיבוש האינדי את פסגות תרבות הפופ - ותוך התעסקות עם חומרי הגלם הללו גיליתי שאני נמשך מאוד לצליל שלהם שכן הוא לא רק לכד איזה רגע או זכרון בחיי אלא היתה בו איזו שבריריות שתפסה אותי מאוד, משהו בפורמט הזה מתכלה כל כך בקלות. כמעט אנושי במהותו.

כשלוש שנים מאוחר יותר מכשיר הארבע-ערוצים המקורי שלי החזיר את נשמתו לגן-העדן המכאנו-אנלוגי ומצאתי באיביי ארבע-ערוצים משומש במצב נהדר ולא יקר, תוך כדי נחשפתי ללייבלי קסטות שהחלו לפרוח בחו"ל והשתעשעתי ברעיונות הפקת מוזיקה תוך שימוש בקסטות [הזמנתי קסטות Reel-To-Reel על מנת להתנסות] וכשיצא האלבום להרכב We Are Ghosts ב-2014 בהפקתי וידאתי שבנוסף לדיסקים הוא גם יהיה זמין למכירה בקלטות עקב הוייב האייטיזי קמעה ששרה עליו.

העבודה על האלבום The Blue Bay

זמן רב רציתי לכתוב אלבום פופ נאיבי ושבור ולנגן את הצלילים שאני זוכר כילד שהתנגנו ברדיו [ולא שמעתי אותם מאז בשום מקום] - על כן המקום הטבעי להתחיל היה מול קסטה ומכשיר ארבע ערוצים: מעבר לבחירה האסטטית של "סאונד", העבודה על מכשיר כה מסורבל הכריחה לחזור לשיטות הקלטה ישנות, כלומר, להקליט טייקים מלאים ולתכנן את העיבודים מראש ככל האפשר.

לאחר מספר נסיונות הבנתי שעל מנת לנצל היטב כל ערוץ הקלטה לרוב הקלטתי את הבאס ביחד עם כלי ההקשה [לופים של מכונות תופים ישנות] בערוץ הראשון, גיטרה בערוץ השני, סינטיסייזר בערוץ שלישי ושירה בערוץ הרביעי - יתר הכלים שהיוו בד"כ תוספות פחות משמעותיות הוקלטו מאוחר יותר דיגיטלית וניסיתי ככל האפשר לדמות את הסאונד שלהם להקלטות הארבע-ערוצים המקוריות, ואם תוסיפו לזה את העובדה שהאלבום כולו מוקסס דיגיטלית - התוצאה היא היבריד בין הפקה אנלוגית לדיגיטלית.

קסטה היא פורמט רגיש כך הסתבר ובמהלך ההקלטות סרט ההקלטה נתפס במנגנון המכני ואפילו נקרע פעם אחת, למדתי שלא צריך להבהל וניתן לפתור הכל עם מברג, סרט דבק ומספריים. הדבר אף השפיע ישירות על הסאונד בגרסת הכיסוי של הדלתות Light My Fire, חדי האוזן יוכלו לשמוע באמצע השיר בערך כיצד הוא מתעמעם ונחלש במקומות בהם סרט ההקלטה נתפס ונאלצתי לגלגל אותו בחזרה עם עיפרון.

שני הסינטיסייזרים העיקריים שעבדתי איתם באלבום הנ"ל הוא ה-Roland RS-09 [השתמשו בו המון בהפקות בתחילת שנות השמונים] והשני הוא MOOG Slim Phatty המונופוני [דגם יחסית חדש מתוך התחיה המחודשת של חברת הסינטיסייזרים המהוללת הנ"ל] - שניהם נשמעו כל כך יפה מבעד לסליל המגנטי וקיבלו סוג של חיספוס מחד ודיוק חם מאידך שגרמו להם לשבת כל כך יפה בחיק החמים של השירים.

המגבלות הטכניות של ההקלטה על קסטה גרמה לי לחזור ולהתנהל כמוזיקאי ולא כטכנאי סאונד: לא יכולתי להסתמך על תיקונים המאפיינים עבודה דיגיטלית אלא היה עלי לבנות את התפקידים מראש ולהקליט כל טייק מהתחלה ועד הסוף ללא פאנצ'ים וזו היתה חוויה מרעננת להתנער מהעצלות המובנית בהתנהלות עם תחנות עבודה דיגיטליות.

האלבום כעת זמין בעמוד הבנדקמפ שלי ושל הלייבל Schwarz Neon Licht להורדה דיגיטלית ובהוצאה מוגבלת וחתומה של דיסקים וקסטות. אם תשאלו אותי - קסטה היא בדיוק הפורמט שאשמח שתאזינו באמצעותו לאלבום שלי.

כל האלבום הוקלט על הקסטה הזאת!