ספר הקסטות/יומן מסע: ביקור אצל אהוד בנאי

הפעם אשתף אתכם בקסטות שמצאנו אצל אהוד בנאי לפני כמה חודשים, במסגרת המסע שלנו עם ספר הקסטות.

אהוד בנאי וחגי מרום (לחצו להגדלה)*

החלטנו להיפגש עם בנאי בגלל הכתבה הזאת ששודרה בטלוויזיה בדיוק לפני שנה ובה סיפר על כמות גדולה מאד של קסטות שהקליט בהופעות. כשתיאמנו את הפגישה אמרו לנו להגיע לבניין גדול ומוכר בדרום ת"א, שכולו סדנאות עבודה, מלגזות ומחסנים. תוך כדי טיפוס לא הבנתי מה מוזיקאי עושה באמצע הרעש הזה, אבל בסוף יצא שזה המקום הכי חם והולם שהתארחנו בו, מתאים לבנאי לבחור בחלל הזה כחדר עבודה וסלון אירוח. זה לא סטודיו הקלטות, אמנם יש במקום כלי נגינה וציוד סאונד, אבל הפואנטה היא יותר שולחן עבודה, ספות, קפה, ומדפים של תקליטים וקסטות.

חלק גדול מהקסטות עם חומרים של בנאי עצמו: העתקים של מאסטרים, קסטות 4 ערוצים והרבה מאד סקיצות מסוף שנות ה70 ותחילת ה80. סקיצות של קטעים מוכרים שנכנסו לאלבומים ולא מעט קטעים שבסוף לא יצאו כמו למשל השיר "שייקה", על איש יח"צ באותו שם... בסוף הפירמידה יש קסטות שהן אפילו טרום סקיצה שנקראות "קשקושים לא מזוהים".

טייק 2, סקיצות לשירים של "הפליטים", עם יוסי אלפנט

חלק מהחומרים מהקסטות הועלו לאתר של אהוד בנאי as is בקישור הזה (בחרו בתפריט "מארכיון הקסטות הישנות"). מבחינתי שיא הביקור היה לשמוע סקיצה של השיר החיזיון לפרנצ'סקו גויא בגרסה מהממת ממש. גרסה רזה, כמעט new-wave תעשייתי, ובעיקר לא יאומן שאין בה את קולה של יהודית תמיר שכל כך משמעותי ומזוהה עם השיר, אהוד שר בעצמו הכל (מעולם לא עשה זאת אפילו בהופעות) והדבר היפה הזה יהיה כלוא כנראה לנצח על אותה קסטה.

כמו כולנו, בנאי גם הקליט תכניות מהרדיו  - רומנסות ספרדיות של יצחק לוי הגדול ותכניות בהן יעקב בנאי, אביו, היה מספר סיפורים, הקסטות האלה הן מהישנות ביותר שיש לו באוסף.

סיפורים מהרדיו של יעקב בנאי - "הזריעה הראשונה" ו"הצדיק הכפרי", 1974 (לחצו להגדלה)

הקסטות החדשות יותר הן כל הקסטות שקנה בעצמו, זהר ארגוב בתחנה מרכזית ואוסף מרשים של קסטות עם מוזיקה פרסית מחנות באלנבי, שתפקדה בעצם כמו לייבל עצמאי.

קסטות מהחנות/לייבל yassan, או בשמה המקביל "טהרן וידאו קלאב"

בלי קשר לכל הנרטיב של הביקור וממש בסופו, נפלו עינינו על הקסטה של להקת ישראל הירושלמית שיצאה ב1988. לא היתה פה אי פעם להקה יותר בשוליים ממנה ואתם *חייבים* להקשיב לחומרים שלהם כאן. שאלתי את בנאי איך הקסטה הזאת הגיעה אליו והוא סיפר על פגישה הזויה שיזמו אנשי ישראל (נבו סבוראי וגבי בן-חורין) בת"א עם יואב קוטנר, מאיר אריאל ואיתו שבמהלכה ישראל הציעו להם להצטרף ולהתחיל מהפכה אמיתית במדינה. בסוף הפגישה מאיר אריאל אמר שהיה "חסר לו קצת הומור בפגישה", וכך אולי פספסנו מהפכה אבל לכל אחד מהם נשאר עותק נדיר של הקסטה שעוצבה בעבודת יד.

הקסטה של להקת ישראל, אין עטיפה זהה

*מלבד התמונה של חגי ובנאי, כל הקסטות צולמו ע"י חגי מרום בסטודיו בנוה-ימין. אתם מוזמנים לבקר ולקחת חלק במסע שלנו לספר הקסטות! רוצים לדעת איך? כל הפרטים כאן. כדאי לכם, יהיה כיף!

להמשך >>

ספר הקסטות/יומן מסע: ביקור אצל רם אוריון (+ מיקסטייפ)

עכשיו כשמדברים על ההוצאה המחודשת של הקסטה של נושאי המגבעת, רוצה להשוויץ בקסטות הנדירות שרם אוריון נתן לנו עבור ספר הקסטות.

לקוראים שעוד לא מכירים את אוריון: בסוף שנות ה-80 הצטרף ללהקת נושאי המגבעת, לאחר מכן חבר בלהקת הפה והטלפיים, בתרי זוזי ובהמשך המון פרויקטים של הפקה ונגינה עם אמנים אחרים וכמובן עבודות סולו (מומלץ להאזין כאן לאלבום "האחרון" מ-2012)

חלפה שנה מאז הביקור בבית של רם בדרום ת"א, אבל אני עדיין זוכרת שהיה לנו מזל גדול למצוא שתי חניות צמודות באמצע היום ממש ממול והרגשתי שזה סימן טוב, וכמובן היה כאב בטן של טינאייג'ר מרוב התרגשות כשטיפסנו במדרגות. כמו שציפיתי, הדירה עמוסה כלי נגינה, ציוד הקלטה (גם טייפים) וערמות של קסטות עם אוצרות (רם אמר שיש אפילו עוד בבוידעם). יצאנו משם עם קופסאות ובדרך לאוטו הרגשתי שאני צריכה להחזיק אותן כמו המאבטחים שיוצאים מבנקים עם שקים היישר לרכב משוריין. חלק מהקסטות בתמונות שלפניכם (לחצו על כולן להגדלה), ונראה שלא צריך להכביר במילים כי מספיקה הצביטה בלב:

בקסטות של נושאי המגבעת ראיתי סופסוף את "העטיפות" שנעשו לההופעות החיות. נדמה לי שלפני שנים ההקלטות האלה התגלגלו אליי איכשהו, מתישהו, באיכות לא משהו, אבל הן אבדו לי מזמן.

צריך להסביר שכשאנחנו אוספים קסטות מאנשים הן אמנם נשארות אצלנו לתקופה ארוכה לצרכי מחקר וצילומים אבל אנחנו מבטיחים לא לנגן אותן ולא להכניס אותן לשום טייפ, גם כי בחלקן יש חומרים אישיים או לא לפרסום ובעיקר כדי למנוע בלאי או חלילה לקרוע בטעות את הסליל שגם ככה בן כמה עשורים.

לכן דמיינו מצב שבו מונחות מולי ערמות של קסטות עם חומרים שאני מתה לשמוע, חומרים שהייתי רוצה "לשדוד" ולהמיר מהר לפורמט דיגיטלי ואני לא יכולה בשום אופן.
הקושי הזה הגיע לשיא בעקבות הביקור אצל רם כשקיבלנו את הקסטות עם הסקיצות של ענבל פרלמוטר ז"ל. אצל רם תלויה על הקיר תמונה ממוסגרת קטנה בשחור לבן שלו ושל ענבל. סליחה אם נשמע דרמטי אבל התמונה הזאת, ככה באמצע הסלון, זה לא משהו שהלב יכול לדלג עליו. במיוחד אחרי שיצאנו משם עם הקסטות של ענבל והן אצלי למשמרת במשך שבועות, ואני לא יכולה להאזין לכלום. ההתאפקות הזאת הגיעה לסבל ממש תוך אינסוף התבוננות על התיאורים של ההקלטות מלונדון לגבי סקיצה "טובה", "משונה" ו"זמנית", בהייה ממושכת על רשימת השירים בכתב ידה של ענבל ותהייה איך נשמעה הגרסה של "פחות גיטרות בסוף"...

 

זו עטיפת קסטה בכתב ידו של אהד פישוף שהכין לרם מיקסטייפ Guitar Music, כנראה באמצע שנות ה-90. משערת שזה מיקסטייפ קלאסי שחבר מכין לחבר "בשוטף" אבל אני לא באמת יודעת בדיוק באיזה נסיבות נערך וניתן. שיחזרתי כמיטב יכולתי את הקסטה הזאת והיא מוכנה להשמעה בלינק הזה, לצערי חסרים כמה שירים שהיו חריגים מדי עבור יוטיוב, אבל בסך הכל יש בפלייליסט לא מעט הברקות.

לחצו על התמונה להאזנה

עדכון לסיום: מחר, יום שלישי 25.2.2014 אני מרצה בכנס מולטידע בכפר המכביה על תרבות הקסטות וספר הקסטות (קישור לפרטים ותכנית הכנס). בהרצאה יוצגו גם הרבה תמונות מהממות עם הקסטות שחלקכם נתתם לנו, תודה!

להמשך >>

bandcamp עושים את הבלתי יאומן וחוזרים אחורה בזמן! / יאיר יונה

טור אורח

bandcamp, הפלטפורמה האדירה והצנועה הכל כך חביבה עלינו המוזיקאים והלייבלים, שמאפשרת לאמנים לשים את המוזיקה שלהם לסטרימינג וגם לרכישה בקבצים וכמוצר פיזי, הודיעה היום על שינוי במודל העסקי שלהם. כלומר, היא הצהירה על מודל עסקי כי כנראה עד עכשיו לא היה משהו כזה. האנשים שהרוויחו מבנדקמפ עד כה היו המוזיקאים, כך נראה לפחות כלפי חוץ.
ההחלטה שלהם נראית לי אומללה. לא בגלל שהם פוגעים בכיסי האמנים פגיעה מינורית, אלא מכיוון שכחברה הם הולכים אחורה בזמן ולמעשה יורים לעצמם ברגל ולו ברמת המוניטין.

עד כה בנדקמפ נתנה לאמנים העצמאים את האופציה לפתוח עמוד, לעצב אותו קלות, ולשים את המוזיקה שלהם באופן חופשי ואף איפשרה כלים מגניבים כמו player שאפשר לאמבד אותו בחופשיות. המוני מוזיקאים פתחו שם פרופילים ופוצצו את האתר במוזיקה ולמעשה כל כך הרבה אמנים עשו את זה עד שבחצי השנה האחרונה סכום הכסף שעבר דרך האתר מהצרכן לאמן, עבר את סף מליון הדולר.

אממה, בהודעה לעיתונות שיצאה היום, הכריזה בנדקמפ על מודל חדש ובו היא מפסיקה להיות הדלאי לאמה של מוזיקאי האינדי, והחל מאוגוסט היא תחל לגבות 15 אחוזי עמלה על כל רכישה שתתקים באתר ו-10 אחוזי עמלה אם סך כל העסקאות של אותו אמן עברו את סף 5000 הדולרים.

על ידי כך, הצליחה בנדקמפ בהחלטה אחת אומללה לאבד את כל היופי שבשירות שלהם וגם את האמינות. עד כה, ובשונה מאתרים כמו סידיבייבי ואייטיונז, היא לא נגעה לאמנים בכיס (והצליחה לשרוד, מסתבר) והעבירה להם את מלוא הסכום ללא התערבות, אבל במודל החדש וגביית העמלה הצליחה בנדקמפ לעשות את הבלתי יאומן והיא חוזרת בזמן למודלים משנת 2005 וזה מגוחך.

משהו קרה שם, אני חושד. איזו החלטה פזיזה, לחץ של קרן ההון סיכון\משקיע פרטי, שינוי בכוח האדם ומקבלי ההחלטות – משהו מפתיע, שהרי אין סיכוי שחברה שהביאה בשורת יזמות מבריקה ושינתה את כללי המשחק, חוזרת אחורה ומבקשת לאכול קצת מהבשר שרץ על השולחן.
אתר כמו בנדקמפ שהתחיל בצורה מסוימת, מחוייב לאנשים שעשו אותו פופולרי – כלומר ספקי התוכן – כלומר המוזיקאים, ואסור לו לגעת להם בהכנסה. למה? טוב ששאלתם.

אם בנדקמפ היו מתחילים מראש כשירות לאמנים שמאפשר להם לשים את המוזיקה ולמכור אותה אצלם והם גובים עמלה – ניחא. לגיטימי. אבל הריח שעולה בנחיריים שלי הוא של ניצול ציני, בקטנה, לא מורגש, של המוזיקאים, כמו אותן 35 אג' של עמלת בנק על איזה 'שרות כספומט' או משהו כזה. שהרי בנדקמפ עצמה לא יצאה במסעות פרסום אדירים לאתר שלהם. הם נתנו לאחרים לעשות את העבודה. ולמוזיקאים זה היה כמובן אינטרס, להפנות אנשים לאתר הזה שבו יש קשר ישיר בין הצרכן לאמן ואף אחד לא מתערב. יותר ויותר אנשים נרשמו, יותר תוכן מוקם באתר, הוא הפך להיות אחד מערוצי הפצת המוזיקה הקריטיים והחשובים ביותר – והכל בזכות עבודה של מישהו אחר. כמובן, הם פיתחו והשקיעו כסף, אבל הביזנס מודל שלהם היה צריך להיות אחד משתיים:

1. גביית עמלה מההתחלה- כל הקלפים על השולחן
2. ידיעה שהם הולכים להיות כלי חשוב בסוף העשור, וניצול של כוח ההפצה האדיר שלהם בשביל מכירת שטחי פרסום\בניית חבילות פרימיום מעניינות שהשימוש בהם יעלה כסף.

עכשיו בואו נדבר רגע על כסף.
אם אמן מוכר באנדל (חבילה) של כל האמפישלושים של האלבום שלו בשמונה דולר לדוגמה, גביית 15 אחוז תקנה לבנדקמפ 1.2 דולר. האמן לא יגווע מרעב (הוא גם ככה רעב) בגלל הקיזוז המינורי הזה, אבל בואו נדבר על מכירה של 100 באנדלים כאלה בחודש על ידי האמן – לא בשמיים – האמן הפסיד 120 דולר. שוב, לא יגווע ברעב בהעדרם אבל גם לא יוכל לקנות גיטרה מרטין טריפל בזכות הדולרים האלה.

בנדקמפ לעומתם, יעשו אחלה כסף. 120 דולר כפול 100 אמנים בחודש (ואני הולך על המינימום של המינימום) יקנו לבנדקמפ 12000 דולר בחודש. עכשיו בואו נצא למסע של 12 חודשים ונקבל הכנסה של 144,000 דולר בשנה, רק על מאה אמנים שמכרו כל אחד 100 באנדלים – לא כמות היסטרית והאתר, שלא עושה דבר בשביל לקדם את התוכן שבו, מרוויח רווח נקי. הרי את עלות ההקמה כבר עברנו ונשארה תחזוקה שוטפת ורצון לרווח – וזה לגיטימי לגמרי, עסקה טובה זו עסקה שכל הצדדים המעורבים בה מרוויחים.

אתרים בימינו, צריכים להיות חכמים יותר בכל הקשור לטיפול בתוכן שהם מקבלים בחינם, בטח ובטח אם ספקי התוכן עושים מעל ומעבר כדי להפנות את כל הטראפיק לאתר שלהם – ואסור להם לגעת לספק התוכן ברווחים – אלא אם הוגדר כך מראש. המודל העסקי הנוכחי חייב להסתמך על אלו שיש בכיסם את הממון ושואפים להחשף לתפוצה אדירה של קהל העונה לפלח שוק מאד מסוים.

האם זה הוגן? אפשר להסתכל על זה בשתי צורות. כן, אתר צריך לעשות כסף. אבל זו שאלה של טיימינג. כי לא, אתר הוגן לא יבנה זירת הפנינג גדולה תחת כסות חינמית, רק כדי לגבות כסף ברגע שהצליחו לגדר את הלקוחות בלוקיישן אחד, כאשר העבודה הקשה – גיוס תכנים + פרסום, בכלל לא נעשית על ידו.

יאיר יונה הוא מוזיקאי (www.yairyona.net), בלוגר (small town romance) ושותף לניהול הלייבל אנובה מיוזיק
פייסבוק / טוויטר (גרסה באנגלית של הפוסט מופיעה כאן)

להמשך >>

מוזיקאים שעושים שימוש בסלילים מגנטיים – תחיית הקסטה (מס' 7)

שימו לב – אני מחלקת שני כרטיסים במתנה לפסטיבל הטייפים! (איך זוכים? בהמשך)

לפני חודשיים שמחתי להתראיין לתכנית "הראשון בבידוד" של דודו המנחם ברדיו הר הצופים. כל השיחה היתה על קסטות, טייפים וסלילים ובין השאר ביקשתי עזרה בפרויקט TICP. (להאזנה / להורדה )

והנה לכבוד פסטיבל הטייפים הרביעי (שמתחיל היום!) זו הזדמנות עבורי שוב לבקש את עזרתכם, הפעם באיתור יוצרים בישראל שעושים שימוש בסלילים או בטייפים. מכירים כאלה? אנא השאירו תגובה או כתבו אליי. אני מתכוונת ל -

1. מוזיקאים עצמאיים כמו האמנים המופיעים במועדון הצימר או משתתפים בפסטיבל הטייפים

2. די.ג'יי – ראו לדוגמא את DJ Ruthless Ramsey שגיליתי ביוטיוב עושה scratching עם טייפים, או את Mr.Tape מנגן על סלילים. (צפייה מומלצת!)

3. לייבלים ולהקות שמקליטים את החומרים שלהם על סלילים ומוכרים קסטות.
לפני שבועיים סיפר גיאחה שהאחים רמירז הקליטו כמה שירים לטייפ סלילים באולפני "זזה" ביפו, והייתי שמחה לדעת למה בחרו לעשות זאת.
בצפון אמריקה יש עשרות לייבלים שמוציאים את החומרים החדשים שלהם על קלטות בלבד. (Woodsmoke, Nailbat Tapes,Infinity Cat , Hiss Lab, Heresee, 1019 Records, Scotch Tapes ועוד)
הם לא ממשיכים לעשות זאת מכוח האינרציה. להפך, מדובר על לייבלים חדשים יחסית שעושים זאת מטעמים עקרוניים ו/או פרקטיים, כך שנוסטלגיה לא מהווה שיקול. הנה קליפ שמראה את הסיפור של לייבלים כאלה מקנדה:




כאן בישראל, היה לי העונג להכיר את IsrahellBanger. לייבל מטאל מקריית מוצקין שייסד ומנהל סרגיי פיסמני. יום אחד קיבלתי חבילה בדואר עם קסטה תוצרת ישראל משנת 2009 (אוסף של להקת המטאל הישראלית Hangman). כזה מחזה לא רואים כל יום, שלא לדבר על ההפקה והארט (כולל פנזין) שהם DIY כמיטב מסורת תרבות הקסטות.
וכך למדתי מפיסמני שבישראל ישנו מפעל באזור התעשייה בחולון שעדיין מדפיס על קסטות. מסתבר שבאופן כללי קיימת תופעה של הוצאת קלטות, אבל הפצתן ללייבלים אחרים נעשית בצורת דיסק צרוב שממנו מקליטים את הקסטות שמוכרים. נשמע טפשי, אבל השיקול הוא דמי המשלוח. למעשה ממש בימים אלה האירוניה היא שפיסמני רצה להביא עותק מאסטר לשכפול בשביל ההוצאה הבאה של הלייבל אבל התבקש להמיר את החומרים לדיסק. הצרכנים שקונים קסטות מגיעים בעיקר מחו"ל למרות שכבר היו הפתעות גם בישראל אפילו מקהל של בני 15. פיסמני לא מתכוון לטרוח להוציא דיסק אף פעם:

"כל העולם והכלבים שלהם מוציאים דיסקים, אז למה שאנחנו דווקא לא נשמר את המסורת? מי אם לא אנחנו?...
רק ב-98' בכלל החזקתי דיסק בידיים שלי. אני זוכר את עצמי נכנס לפני 10 שנים לחנות מוזיקה ואחרי השיקול ההגיוני ביותר - יוצא עם שקית מלאה קלטות של 10 ש"ח של רוק סובייטי ישן, במחיר בו יכולתי רק לקנות דיסק פיראטי עם אלבום אחד :)
ומה ההבדל? שצריך לעשות מאמץ מינורי של להפוך צד? בטייפ שלי יש אפילו תצוגה דיגיטלית של רמת הווליום, תצוגת זמן נגינה וחיפוש אוטומטי של השיר הבא אז למה לבזבז יותר כסף על משהו שיכול להישרט ולהתחיל לקפוץ או להפסיק להתנגן?
בארץ כועסים עליי שזה לא דיסק, אבל הסברתי שאני לא אחראי על העובדה שמי שטוען שהוא אוהב מוזיקה מחזיק רק בהארד דיסק מפוצץ ב-mp3 ולא יכול לשמוע קלטות. ביד שניה אפשר לקנות אחלה טייפ ב-150-200 ש"ח, אין תירוצים!"

בקישור הזה תוכלו להאזין לתכנית נהדרת בה דודו המנחם (כן, שוב רדיו הר הצופים) מארח את פיסמני שמפגין יידע עשיר ומרתק בתחום המטאל בארץ ובחו"ל. רוב השירים בתכנית מנוגנים מתקליטים וקלטות :-)

--------------------------------------------
קוראי הבלוג כבר יודעים שיצא לי לשבח יותר מפעם אחת את פסטיבל הטייפים ואת הפעילות במועדון הצימר בפרט, אז כל שנותר הוא להציג את התכנית (שימו לב לשעות).
3 ימים, 21 הופעות אשר המשותף לכולן הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר. רח' הגדוד העברי 5, ת"א. כניסה ליום - 20 ש"ח, לשלושת הימים ביחד 50 ש"ח.

יום חמישי, 18.3, 20:00
יוסי מר-חיים - razor head; ערן זקס - o ffffft like hom; Primate Arena Tapes; תזמורת הצימר
יום שישי, 19.3, 17:00
ליאור גקלר; סאב-ג'אנק; עומר גל - בננות לנשרים; ענבל מילגרום - no more siberian papa, 3:14 mins; אופיר בחמוצקי; רון זד - מעגל הנקמה; ליאור אשכנזי; Seizure of Intensity; רובוקופ
שבת, 20.3, 17:00
Cassexxe Vibrato; אלי וטמיר – everytime that we ooooh; אסף סטי – בכלעכילת; mites; דניאל דוידובסקי - שירי מחאה; brain holes; and nico teen drool, oof; Finkel-bang - finkelstein takes it in all 16 holes!

רוצים כרטיס במתנה ליום השלישי של הפסטיבל? (שבת, 17:00)
שלוש דרכים להשתתף בהגרלה. יש לבחור באחת מהן בלבד:
א. השארת תגובה לפוסט הזה עם כתובת האימייל שלכם.
שימו לב – הכתובת שלכם אמנם לא תהיה בצורת קישור, אבל כן תהיה חשופה בפומבי.
ב. להירשם כמנוי בדואר אלקטרוני לבלוג קסטה (ראו סרגל בצד שמאל)
ג. לעקוב אחרי הטוויטר של קסטה או לשלוח Direct Message עם כתובת המייל שלכם.

שני כרטיסים יוגרלו בין המשתתפים החל מרגע פרסום הפוסט באתר ועד יום שבת בשעה 12:00 בצהריים.
הזוכים שייבחרו אקראית יקבלו מיד הודעה עם פרטים על הזכייה לכתובת האימייל שמסרו.

להמשך >>

תולדות הסימפול, או איך הפכה ההקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה - חלק ב / אודי רז

טור אורח
בחלקו הראשון של המאמר תארתי את לידת ההקלטה וסיפרתי על מלחיני המוזיקה הקונקרטית, שראו בהקלטה אפשרויות חדשות: לא רק דרך לתעד ביצוע של מוזיקה, אלא כלי ליצור בעזרתו מוזיקה חדשה מהצליל עצמו.
בחלק זה אספר על הדרך בה השפיעה ההקלטה על התפתחות המוזיקה הפופולארית, ואיך הפך הרעיון להשתמש בהקלטה כחומר גלם מקונספט אוונגרדי למובן מאליו, כלי מרכזי באופן גלוי יותר ופחות במוזיקה שמקיפה אותנו יום יום.

הטייפ המגנטי
תעשיית המוזיקה התעניינה בעיקר בהיבטים השימושיים שהציע הפיתוח של הטייפ המגנטי, שתיעד צליל כאותות מגנטיים על סליל ולא כחריצים בתקליט. את הטייפ אפשר היה לחתוך ולהדביק, וכך נפתחו אפשרויות עריכה חדשות. אין תיעוד מקיף או הילת קסם שמרחפת סביב ראשוני המקליטים או המוזיקאים שאמרו משהו כמו “אולי לא נשלם על עוד שעת אולפן וננסה לחבר את ההתחלה של הטייק השלישי לסוף של הטייק החמישי?". ובכל-זאת, חיתוכים וביצועים מוקלטים המורכבים מכמה ניסיונות הקלטה הפכו לעניין שבשגרה גם בז'אנרים המתאפיינים בהקלטה בעלת אופי תיעודי, כמו ג'אז ומוזיקה קלאסית.
הפיתוח של טייפ הערוצים איפשר הקלטה לערוצים נפרדים וטיפול בעוצמה ובצליל של כל כלי בנפרד. עכשיו ניתן היה להקליט נגנים שונים זה לאחר זה ולא רק בו זמנית, לתת להם להקליט ניסיונות רבים עד שישיגו את הביצוע המושלם, ואפילו לתקן רק צליל או שניים באמצע טייק בלי לפגוע בשאר ההקלטה.
בעוד שמסורת הביצוע של המוזיקה הקלאסית והג'אז מובילה בדרך-כלל להקלטה בעלת אופי תיעודי בה נוכחים כל הנגנים בזמן ובמקום אחד, הרוק והפופ שנולדו והתפתחו לצד האמצעים הטכנולוגיים החדשים אימצו אותם אל תוכם מיד, ניצלו את האפשרויות הטמונות בהקלטה נפרדת של מוזיקאים שונים ויצרו אסתטיקה שהצליל המלאכותי של אפקטים ואפשרויות ייחודיות שמציעה ההקלטה הן חלק בלתי נפרד ממנה.
חברי הביטלס, שהפכו בשלב מסוים ללהקה שמייצרת רק מוזיקה מוקלטת, היו מרותקים מהאפשרויות החדשות. הם השתמשו בלופים, לולאות טייפ שניגנו שוב שוב אותם צלילים, כמו ב- Being For The Benefit of Mr. Kite; הקליטו תפקידים בחצי מהירות והאיצו אותם כדי להקל על ההקלטה ולהשיג סאונדים חדשים, כמו בסולו הפסנתר המואץ הנשמע כמו צ'מבלו, ב-In My Life; הרבו להאיץ או להאט מעט את קולותיהם כדי לתת להם גוון חדש, כמו ב- Lucy In The Sky With Diamonds; ניסו, מחקו, גזרו וחיברו, ויצרו בתקופות מסוימות בעזרת הכלים שהציע האולפן לא פחות מבעזרת גיטרות או תופים.

המלוטרון
לא ארחיב על האפקטים השונים שפותחו עם האלקטרוניקה המשתכללת, ולא כל שכן על ההתפתחויות בתחום המוזיקה האלקטרונית, על-אף שהיסטוריית ההקלטה ודרכה של המוזיקה האלקטרונית קשורות זו בזו באופן הדוק. ובכל-זאת, אספר בקצרה על המלוטרון, כלי שהביא למקומות חדשים את השימוש בהקלטה כחומר גלם. המלוטרון, שפותח בתחילת שנות ה60, היה כלי המקלדת מבוסס הדגימות הראשון שהצליח מסחרית.

מתחת לכל קליד של המלוטרון ממוקם ראש-קורא של טייפ, שיכול להשמיע אחד מסלילים רבים עליהם הוקלטו באולפן כלי נגינה וזמרים מבצעים כל אחד מהצלילים שעל המקלדת, ואפילו הרכבים מנגנים בסגנונות שונים. רעיון זה, שדרש אז טכנולוגיה מורכבת ועדינה, נטמע לחלוטין ביצירה של מוזיקה פופולארית. היום דגימות הן חלק בלתי נפרד ממקלדות אלקטרוניות ומתוכנות ליצירת מוזיקה אלקטרונית שמשמשות יוצרים בחלק ניכר מהמוזיקה המקיפה אותנו.

היפ הופ – מוזיקה מבוססת סימפול
בתחילת שנות השבעים, התחילו האחים סינדי וקלייב קמפבל (Clive Campbell) לארגן מסיבות בבניין בו גרה משפחתם בברונקס. קלייב בן החמש-עשרה, שנודע במהרה כדי.ג'יי Kool Herc, השמיע תקליטי פ'אנק או מוזיקה לטינית דרך מגבר גיטרה, והכי אהב את ה"ברייקים", הרגעים בהם כל הנגנים חוץ מהמתופף מפסיקים לנגן. הוא חשב שאלה הרגעים שהכי כיף לרקוד איתם ורצה שבמקום כמה שניות יימשכו כמה דקות.
את הפתרון מצא בעזרת שימוש מקורי בסט הדי.ג'יי, שמורכב בדרך כלל משני פטיפונים המאפשרים לתקליטן לעבור מסופו של שיר בתקליט אחד לתחילתו של השיר הבא, בתקליט אחר, בלי לעצור את המוזיקה והריקודים. קמפבל החל להשמיע ברייק מתקליט אחד, לעבור לברייק בתקליט אחר בעוד הוא מריץ לאחור את התקליט הראשון אל תחילת הברייק, וחוזר חלילה. אם השתמש בשני עותקים של אותו התקליט, יכל ליצור לופ בן דקות ארוכות של אותו הברייק - תיפוף פ'אנק אנרגטי או מקצב כלי הקשה לטיני שחזרו על עצמם עוד ועוד לחדוות הרוקדים. בהמשך למסורת שהכיר בג'מייקה כילד, קמפבל גם דיבר מעל המוזיקה והלהיב את הקהל שלו בקריאות קצביות מלאות בסלנג שהמציא, חרז חרוזים, והגיב על המצב בשכונה. כך הניח את היסודות להיפ הופ ולשירת הראפ, על אף שאז עוד לא קיבלו את שמותיהם.
קמפבל השתמש בהקלטות כדי ליצור מוזיקה חדשה, כמו מלחיני המוזיקה הקונקרטית, אבל חומר הגלם שלו היה מוזיקה מוקלטת של יוצרים אחרים. המשך ההתפתחות של אמנות הדי.ג'יי הוביל לשני כיוונים:
כיוון אחד הוא טרנטייבליסם, שימוש וירטואוזי בפטיפון שהופך אותו לכלי נגינה בפני עצמו ומתרחק מהשימוש בהקלטה (סקרנים כלפי הז'אנר וגם חובביו המושבעים ימצאו עניין בסרט התיעודי "סקרצ'”);
הכיוון השני הוא השתכללות החיבור בין הקלטות שונות כדי ליצור מוזיקה חדשה, דרך שאינספור יוצרים המשיכו בה, ואחת מנקודות הציון החשובות שלה היתה היציאה לאור של Endtroducing מאת די.ג'יי Shadow, שהורכב אך ורק מסימפולים מתוך תקליטי ויניל.
הרעיון ליצור מוזיקה חדשה ממוזיקה קיימת עדיין מהדהד בעולם המוזיקה והפך הקלטה ממוצר שקונים בחנות ומאזינים לו כמו שהוא, למשהו שאפשר להשתמש בו כדי לעשות דברים חדשים. מוזיקה הפכה לאמנות שאפשר ליצור לא רק בעזרת כלי נגינה או שירה, אלא ניתן לחתוך ולהדביק אותה, להשתמש בה כדי ליצור קולאז', יצירה חדשה מחומרים קיימים.

אודי רז - מוזיקאי, מלחין, מעבד וזמר. נגן סוזאפון וטובה. חבר בתזמורת מארש דונדורמה ולהקת הפשרות.

להמשך >>

גאונות ובלוגים - סיכום 2007

גאונות
לפני חודשיים פורסמה בטלגרף הבריטי רשימת 100 גאונים שחיים איתנו היום. את הרשימה הרכיבו ששה מומחים מחברת ייעוץ גדולה שנקראת Creators Synectics. הם התבססו על רשימות של "Greatest living thinkers" שמלאו עבורם 8000 בריטים ושקללו את התוצאות על פי מספר קריטריונים. ברשימה מככבים לא מעט אנשים מתחום המוסיקה (13 מתוך 100) וכיוון שמדובר על אנשים חיים מוצארט לא בפנים, אלא דולי פרטון, ריק רובין, דייויד בואי, מוריסי ועוד גאונים בני זמננו. לדעתי הרשימה מעניינת וטובה, בהנחה שלוקחים בחשבון את ההטיה הבריטית שבה.
את כל זה אני מספרת כי בדיוק ביום שהרשימה פורסמה, כתבתי ביקורת על האלבום צודק כמו גשם של קובי אור עבור "הגיבור הלא מושר 2007", פרויקט סוף השנה באתר השרת העיוור. וחשבתי לעצמי אם היו מבקשים מ-8000 ישראלים לרשום מי הם הגאונים שחיים בינינו, מה הסיכוי שקובי אור היה מצליח להיכנס לרשימה.

בלוגים
אני שמחה לבשר ש"מבקר האתרים" באתר תפוז המליץ וציין את קסטה בסיכום נבחרי 2007 (לצד גיאחה מורי ורבי).

ובאנגלית, אלה בלוגים של מוסיקה שזכו במקום הראשון לשנת 2007 בתחרות שאורגנה על ידי אתר Hypebot. תקופת ההצבעה היתה די קצרה אבל הצביעו כאלף, ובנוסף הבלוגים נבחרו על ידי צוות שופטים ומידת פופולריות. כדאי לבדוק:

Best Music News Blog - The Daily Swarm
Best Music Discovery Blog - The Daily Chorus
Best Niche Music Blog - Mutant Sounds

שתהיה לכולכם שנת 2008 נהדרת!

להמשך >>