33 שנים לאלבום London Calling

ב-14 לדצמבר 1979 יצא האלבום הכפול של ה"קלאש" London Calling שכנראה כל דבר היה מושלם בו, כולל מה שלא טוב.

מסוף שנות ה-80 עד שעזבתי את הבית אחרי הצבא, פוסטר ענקי עם הצילום המפורסם היה תלוי בחדר שלי. תמיד נתן לי כח וכל יום נראה לי יותר יפה. לפני הרבה שנים כשגילינו מה אפשר לעשות עם פוטושופ, ביקשתי באופן אינפנטילי לעשות חיקוי של העטיפה. ניסיתי לעקם את הרגליים בדיוק בזווית הנכונה ואני זוכרת שהיה כבד וקשה להחזיק הרבה זמן את הגיטרה באוויר.

את התקליט קניתי בחנות 33 1/3 בחולון והמדבקה "תוצרת חוץ במחיר תוצרת הארץ" שימחה אותי מאד כי הוא באמת היה באיכות מצוינת.
שיננתי את הטקסטים הלוך וחזור, אבל לא היה אינטרנט וניסיתי לבדוק באנציקלופדיה כל מיני מושגים לשווא (למשל מה קורה בשיר Spanish Bombs), גם לא הבנתי למה רשום שהתמונות צולמו בהופעות בארה"ב (חשבתי שזו טעות!)
היום אני כבר יודעת המון על הקלאש אבל אז באמת שהייתי ילדה והתקליט היה בשבילי כמו הפירמידות במצרים – מסתורי, ענק, גדוש באינסוף תוכן, אני גם לא מתביישת להגיד שפעמים רבות לא עמדתי בפיתוי והאזנתי לו תוך כדי "נגינת גיטרה" על מחבט טניס של אחי.

המגוון שיש באלבום הזה אמיץ ובאופן כללי שם קצוץ על מה שמצופה מלהקת "פאנק" כך שבעצם זה הכי פאנק שיש. ברוב השירים אפשר לשמוע את הרוק ניתז מפיו של ג'ו סטרמר ז"ל שכרגיל קורע את הגרון גם אם מדובר בסך הכל ברצועה של רגאיי או פופ, ואולי מכאן הסקתי שתמיד צריך לשמור על גחלת של כעס.
When they kick at your front door, how you gonna come?

להמשך >>

קוטנר, טרטקובר וקובי אור מספרים על תקליטים

לקראת נעילת התערוכה1/3  33 תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות שאצרו אבשלום סולימן וערן ליטוין בגלריית בצלאל, נערך ב-12 בנובמבר 2010 רב-שיח שהנחתה רותי דירקטור (אוצרת ראשית):

האספן

בספרייה הביתית של יואב קוטנר 10000 תקליטים מסודרים לפי נושאים וקטגוריות, ובתוך כל קטגוריה על פי א"ב. אבל הוא מבהיר שלא רואה עצמו כאספן, יש לו הרבה תקליטים כי "יצא לו" לקנות הרבה. מעולם לא התאמץ להשיג תקליט בגלל ערך אספני, כולם נרכשו בגלל שאהב ורצה להאזין להם.

יש חוק אחד בבית של קוטנר לגבי הספרייה: לכל אחד מותר לקחת כל תקליט אבל אסור להחזיר למדף. רק לקוטנר עצמו מותר, כי ברגע שתקליט לא יוחזר למקום המדויק הוא למעשה הופך לתקליט אבוד.
אגב היו מקרים שמבקרים ניסו לגנוב תקליטים מהספרייה. אחת הטכניקות היתה לבקש מקוטנר להביא כוס מים ואז לזרוק את התקליט מהחלון כדי לאסוף אותו ביציאה מהגינה.

עטיפות התקליטים מאוד השפיעו על קוטנר (לדעתו האלבום סרג'נט פפר של הביטלס לא היה זוכה לתשומת לב כה רבה לולא העטיפה המפורסמת). בצעירותו זוכר את עצמו בוהה שעות בצילומים על העטיפות ומדמיין, הן היו תחליף לוידאו קליפ. לדבריו התקליטים היו "חברים" והדיסקים, למרות איכות הצליל הטובה יותר, הרסו את היחסים הקרובים עם האלבום.

בזמנו היה הבדל גדול בין תקליטים תוצרת הארץ לתקליטים תוצרת חוץ מבחינת איכות השמע. קוטנר היה קונה מחו"ל תקליטים ומדי פעם חברות ישראליות היו משאילות ומדפיסות את העותק שלו, כולל העטיפה שלפעמים היו עליה שירבוטים... עד היום בהדפסה ישראלית בתקליט של ג'נסיס אפשר לראות הערה בכתב ידו של קוטנר על העטיפה.

אבל מי שהגדיל לעשות היה אילן בן-שחר שקוטנר הגדיר כסוג של "אספן גאון" כיוון שתמיד קנה ושמר כל תקליט ישראלי וכל עותק מהעיתונים מעריב לנוער ולהיטון במצב חדש ארוז וסגור ולאורך השנים הפך עצמו לארכיון פופ ישראלי. מאחר ולחברות התקליטים הישראליות כמעט ולא נשארו מאסטרים במחסנים (רובם נפגעו בשטפונות, שריפות, עכברושים...) הן פנו במקרים רבים לבן-שחר כדי להדפיס דיסק בהוצאה מחודשת.

קוטנר וקובי אור

האמן

כסטודנט בבצלאל דוד טרטקובר הבין שמה שהוא לומד מיושן ושמרני ועזב ב-1966 ללונדון בתקופה הכי "עסיסית" שלה כדי ללמוד ב- University of Art. אחרי שנתיים חזר לישראל ועטיפת התקליט הראשון שהוזמנה אצלו הגיעה מבני אמדורסקי לתקליט השלושרים שעיצובו הושפע מ-Alan Aldridge. לטרטקובר עצמו אין שום עותק של העטיפה הראשונה שעיצב.

ב-1969 עזב את עיר הולדתו ירושלים ועבר לת"א, שם קיבל חדר עבודה באבן גבירול, בתוך משרדי חברת הגר שהקימו בועז דוידזון וצבי שיסל. כך החלה תקופת עיצוב עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין. בתחילה איינשטיין קבע מה יופיע על העטיפה ורק מאוחר יותר החל העיצוב. למשל הקולאז' בעטיפה הפנימית של שבלול המתעד את חיי איינשטיין וקרוביו הושפע במידה רבה מ- Peter Blake (שעשה את סרג'נט פפר).

בהמשך החל הקשר עם המחלקה הישראלית של חברת CBS, שעד אז עבדה על עטיפות התקליטים עם אבנר כץ שהתרכז באיור ופחות בעיצוב ולכן התעלם מהצד האחורי של העטיפות. לעומתו, טרטקובר ראה בתקליט מוצר צריכה תרבותי ולכן היה חשוב לו שתהיה בהירות, שבראש העטיפה יופיעו פרטי האלבום כדי שיזוהה תוך כדי דפדוף במדפי חנויות התקליטים וכמובן עיצוב גב העטיפה. בנוסף, תמיד היה לו חשוב שהעיצוב יהיה "תוצרת הארץ" עם דגש מקומי, לכן חזרו הרבה פעמים דימוי הדקלים ופרטים מאוסף הצעצועים שלו (משחק הלוח בתקליט שירי ארץ ישראל הוא מחנות הצעצועים של בר-לוי באלנבי, חלוץ תעשיית המשחקים בישראל).

בסוף שנות ה-80 עם הופעת הדיסקים והמעבר לחוברות קטנות טרטקובר איבד עניין בעיצוב אלבומים. העטיפה שהוא הכי גאה בה עד היום היא אלבום ההצגה מלכת אמבטיה שמופיע עליה טור נאצה נגד חנוך לוין.

המבקר

קובי אור לא הבחין בין דיסקים לתקליטים, מבחינתו העיקר תמיד להיות כמה שיותר מקורי ופרובוקטיבי. הוא קורא להכין את עטיפות האלבומים באופן עצמאי כיוון שלמד מרפי לביא ז"ל שבסופו של דבר רק עשייה עצמאית תוביל לעשייה גם במישור פוליטי.

אור הציג דוגמאות מהאוסף הפרטי שלו ובניגוד לאספנים קנאים הזמין את כולם לראות מקרוב ולגעת:
עטיפות בהן נראית גופת אישה שנרצחה ונאנסה, אדם ירוי בראשו שזה עתה התאבד ("דובי נמלים" של אור וחן שנייברג), הדיסק מים של מוזיקאי ישראלי קטוע רגל בשם גדם שעל עטיפתו מודבקות עשרות רגלי מקקים, עטיפת תקליט השנים הרעות של דורלקס סדלקס מודבקת מגזרי עיתונים, עטיפת הדיסק של Hot Poop בה נראים חברי הלהקה מכינים מנות ומזריקים (אחד מהם מחרבן) ועוד..

כמובן שבסוף אור הדגיש שוב את חשיבותה של הבעת מחאה וביקורתיות בעטיפות תקליטים וסיכם את הדיון בקריאה "תפילו כבר את הממשלה הארורה הזאת!"

קריאה נוספת:

• מחוץ לעטיפה:1/3  33 תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות / גבי טרטקובסקי
• שיח גלריה על עטיפות תקליטים עם דוד טרטקובר וקובי אור / יעל מאירי
• כנס המוזיקה של הייניקן: המסתכלים בקנקן – על עיצוב עטיפות אלבומים / יעל רגב
• רזיאל 29, ככר השעון, יפו / Cade Del Martzianno

להמשך >>

לארוז מוזיקה בעידן הדיגיטלי

מי שעוקב אחרי מעללי הלייבל היס, יודע כמה תלאות עברו אנשיו בניסיון ליצור מארז מיוחד, שלא בקופסת פלסטיק, לדיסק של דויד פרץ. הסאגה של היס תסתיים ממש היום, אבל במשך השבועות היו רגעים ששאלתי מה המוטיבציה להתעקשות הזאת. אתמול כתב לי אורן ראב שהוא מאמין כי יש משמעות גדולה לדרך בה ארוזה ומוגשת המוסיקה (למי שדבק בפורמט הדיסק) אך בהמשך הוסיף שמצדו זה חסר חשיבות כי אצלו הדיסק "נשאב ישירות לאייפוד".

האם דווקא עכשיו הצרכנים יצפו לאריזה שתהיה עשירה יותר או שונה ואומנותית?
ה-White Stripes לא ממתינים לתשובה ומוציאים את האלבום החדש בשלל אריזות: גם CD, גם תקליט וגם כונן USB המעוצב בדמותם. הם למעשה ממשיכים טרנד ולא הראשונים- Exodus המחודש של בוב מארלי יצא על USB נייד ובקרוב ייצאו כך סינגלים בבריטניה.



אז איך ייראו חנויות הדיסקים, כמו דוכנים של מחזיקי מפתחות? Tony Sachs טוען שהחנויות גוססות, ולאו דווקא הדיסקים כפי שמקובל לטעון. כן, יש חשיבות לדרך בה המוסיקה מוגשת, הצרכנים כנראה אוהבים לקנות אותה גם לצד כוס קפה בסטארבקס ולא רק מסודרת על מדפים.

עם חנויות או בלעדיהן, עם אריזה או בלעדיה - ארגונים סביבתיים טוענים שמעבר תעשיית המוזיקה מחומר פיזי לדיגיטלי לא בהכרח מיטיב עם הסביבה, ובטווח הקצר אפילו מסב יותר נזקים מאשר יתרונות. הסיבות:  
א. אין ירידה ניכרת לעין במספר הדיסקים המושלכים. אמנם פחות דיסקים בחנויות, אך קונים יותר דיסקים ריקים לצריבה
ב. נגני MP3 מכילים מתכות וכימיקלים שונים, הנחשבים למזיקים סביבתיים, יותר מכל דיסק או אריזתו. התחלופה הגבוהה שלהם מגדילה את כמות הפסולת.

להמשך >>