דפים

יום שישי, ינואר 14, 2011

קוטנר, טרטקובר וקובי אור מספרים על תקליטים

לקראת נעילת התערוכה1/3  33 תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות שאצרו אבשלום סולימן וערן ליטוין בגלריית בצלאל, נערך ב-12 בנובמבר 2010 רב-שיח שהנחתה רותי דירקטור (אוצרת ראשית):

האספן
בספרייה הביתית של יואב קוטנר 10000 תקליטים מסודרים לפי נושאים וקטגוריות, ובתוך כל קטגוריה על פי א"ב. אבל הוא מבהיר שלא רואה עצמו כאספן, יש לו הרבה תקליטים כי "יצא לו" לקנות הרבה. מעולם לא התאמץ להשיג תקליט בגלל ערך אספני, כולם נרכשו בגלל שאהב ורצה להאזין להם.
יש חוק אחד בבית של קוטנר לגבי הספרייה: לכל אחד מותר לקחת כל תקליט אבל אסור להחזיר למדף. רק לקוטנר עצמו מותר, כי ברגע שתקליט לא יוחזר למקום המדויק הוא למעשה הופך לתקליט אבוד.
אגב היו מקרים שמבקרים ניסו לגנוב תקליטים מהספרייה. אחת הטכניקות היתה לבקש מקוטנר להביא כוס מים ואז לזרוק את התקליט מהחלון כדי לאסוף אותו ביציאה מהגינה.
עטיפות התקליטים מאוד השפיעו על קוטנר (לדעתו האלבום סרג'נט פפר של הביטלס לא היה זוכה לתשומת לב כה רבה לולא העטיפה המפורסמת). בצעירותו זוכר את עצמו בוהה שעות בצילומים על העטיפות ומדמיין, הן היו תחליף לוידאו קליפ. לדבריו התקליטים היו "חברים" והדיסקים, למרות איכות הצליל הטובה יותר, הרסו את היחסים הקרובים עם האלבום.
בזמנו היה הבדל גדול בין תקליטים תוצרת הארץ לתקליטים תוצרת חוץ מבחינת איכות השמע. קוטנר היה קונה מחו"ל תקליטים ומדי פעם חברות ישראליות היו משאילות ומדפיסות את העותק שלו, כולל העטיפה שלפעמים היו עליה שירבוטים... עד היום בהדפסה ישראלית בתקליט של ג'נסיס אפשר לראות הערה בכתב ידו של קוטנר על העטיפה.
אבל מי שהגדיל לעשות היה אילן בן-שחר שקוטנר הגדיר כסוג של "אספן גאון" כיוון שתמיד קנה ושמר כל תקליט ישראלי וכל עותק מהעיתונים מעריב לנוער ולהיטון במצב חדש ארוז וסגור ולאורך השנים הפך עצמו לארכיון פופ ישראלי. מאחר ולחברות התקליטים הישראליות כמעט ולא נשארו מאסטרים במחסנים (רובם נפגעו בשטפונות, שריפות, עכברושים...) הן פנו במקרים רבים לבן-שחר כדי להדפיס דיסק בהוצאה מחודשת.
קוטנר וקובי אור
האמן
כסטודנט בבצלאל דוד טרטקובר הבין שמה שהוא לומד מיושן ושמרני ועזב ב-1966 ללונדון בתקופה הכי "עסיסית" שלה כדי ללמוד ב- University of Art. אחרי שנתיים חזר לישראל ועטיפת התקליט הראשון שהוזמנה אצלו הגיעה מבני אמדורסקי לתקליט השלושרים שעיצובו הושפע מ-Alan Aldridge. לטרטקובר עצמו אין שום עותק של העטיפה הראשונה שעיצב.
ב-1969 עזב את עיר הולדתו ירושלים ועבר לת"א, שם קיבל חדר עבודה באבן גבירול, בתוך משרדי חברת הגר שהקימו בועז דוידזון וצבי שיסל. כך החלה תקופת עיצוב עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין. בתחילה איינשטיין קבע מה יופיע על העטיפה ורק מאוחר יותר החל העיצוב. למשל הקולאז' בעטיפה הפנימית של שבלול המתעד את חיי איינשטיין וקרוביו הושפע במידה רבה מ- Peter Blake (שעשה את סרג'נט פפר).
בהמשך החל הקשר עם המחלקה הישראלית של חברת CBS, שעד אז עבדה על עטיפות התקליטים עם אבנר כץ שהתרכז באיור ופחות בעיצוב ולכן התעלם מהצד האחורי של העטיפות. לעומתו, טרטקובר ראה בתקליט מוצר צריכה תרבותי ולכן היה חשוב לו שתהיה בהירות, שבראש העטיפה יופיעו פרטי האלבום כדי שיזוהה תוך כדי דפדוף במדפי חנויות התקליטים וכמובן עיצוב גב העטיפה. בנוסף, תמיד היה לו חשוב שהעיצוב יהיה "תוצרת הארץ" עם דגש מקומי, לכן חזרו הרבה פעמים דימוי הדקלים ופרטים מאוסף הצעצועים שלו (משחק הלוח בתקליט שירי ארץ ישראל הוא מחנות הצעצועים של בר-לוי באלנבי, חלוץ תעשיית המשחקים בישראל).
בסוף שנות ה-80 עם הופעת הדיסקים והמעבר לחוברות קטנות טרטקובר איבד עניין בעיצוב אלבומים. העטיפה שהוא הכי גאה בה עד היום היא אלבום ההצגה מלכת אמבטיה שמופיע עליה טור נאצה נגד חנוך לוין.

המבקר
קובי אור לא הבחין בין דיסקים לתקליטים, מבחינתו העיקר תמיד להיות כמה שיותר מקורי ופרובוקטיבי. הוא קורא להכין את עטיפות האלבומים באופן עצמאי כיוון שלמד מרפי לביא ז"ל שבסופו של דבר רק עשייה עצמאית תוביל לעשייה גם במישור פוליטי.
אור הציג דוגמאות מהאוסף הפרטי שלו ובניגוד לאספנים קנאים הזמין את כולם לראות מקרוב ולגעת:
עטיפות בהן נראית גופת אישה שנרצחה ונאנסה, אדם ירוי בראשו שזה עתה התאבד ("דובי נמלים" של אור וחן שנייברג), הדיסק מים של מוזיקאי ישראלי קטוע רגל בשם
גדם שעל עטיפתו מודבקות עשרות רגלי מקקים, עטיפת תקליט השנים הרעות של דורלקס סדלקס מודבקת מגזרי עיתונים, עטיפת הדיסק של Hot Poop בה נראים חברי הלהקה מכינים מנות ומזריקים (אחד מהם מחרבן) ועוד..
כמובן שבסוף אור הדגיש שוב את חשיבותה של הבעת מחאה וביקורתיות בעטיפות תקליטים וסיכם את הדיון בקריאה "תפילו כבר את הממשלה הארורה הזאת!"

קריאה נוספת:

5 תגובות:

גיאחה אמר/ה...

אוי, קובי אור הוא כבר כזו קלישאה חד ממדית.

השאר מרתק, תודה שהבאת את הדברים האלה ל"דפוס" (עד כמה שיש דפוס באינטרנט).

אנונימי אמר/ה...

גיאחה, עלה לך השתן.

אבל בזכות מה ?

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

בלי נוסטלגיה, כי אין לי, תקליט היה בהחלט דבר יותר מלא מהאזנה לאלבומים בימינו. היה לוקח זמן עד שמצאנו כסף לקנות אותם (מה שגרם לכך שבחרנו את הטובים ביותר, וגם הקלאסים), היינו צריכים להיות פעילים בהפעלה שלהם, וגם להפוך אותם כמו חביתה, ולהיות צמודים ל"מערכת סטריאו", ולא להסתובב בכל הבית, וכיוון שלא היה ליד מחשב ואינטרנט לגלוש בו, נותרה רק העטיפה שמלאה את כל החוויה הויזואלית. הייתי הופך אותה לכל הכיוונים, מחפש את שמות המפקי המקליט וכל פרט שיכולתי למצוא, שלא לדבר על מילים (שבד"כ היו חסרות בהוצאות ישראליות).
הסיבה העיקרית שאין לי נוסטלגיה היא שאיכות ההדפסה של אלבומים ישראלים היתה תת-רמה. פשוט גרועה, ואלבומים תוצרת חוץ היו ממש יקרים.

avi bohbot אמר/ה...

השלמה:

דקל מביא קישור לוידאו היפה שהציג שי אזולאי בתערוכה.

הנה: http://www.cafedelmartzianno.com/?p=519

הערה:

לצלמת קוראים יעל מאירי (ולא "המאירי).

עוד משהו:

הבוז לקובי אור לא מובן לי.

dekel אמר/ה...

הי קסטה, אבי וגיא...
תודה רבה על הקישור.

למען ההגינות והצדק, אני רוצה לתקן ולהוסיף שעל תוכנו של פוסט זה (כמו גם על עריכתו של הסרט) אחראי
עמיתי המלומד והמוכשר איתמר צור (הידוע לשמצה גם כמרציאנו)

שתהיה צפייה נעימה.
תקפצו לבקר, הקפה תמיד פתוח...

הוספת תגובה