קיץ 2011 – הודעה

לא משנה באיזה צד אתם ומה עמדותיכם בנוגע לאירועי המחאה של קיץ 2011, אתם חלק ממנו.
דוקא יש הרבה מה לכתוב על מוזיקה בהקשר של המחאה. כשעוקבים ברשת אחרי כתבות, ציוצים והפוסטים בנושא, מגלים הרבה עיסוק במוזיקאים מקומיים, בהפניות לשירים מכל התקופות עם טקסטים רלבנטיים, חיפוש הימנונים ויצירת קליפים.
 

הדיון כל כך משתלט ומסיבי ואיני מוצאת זמן וטעם לכתוב כאן טור חדש. המון אנרגיה ותשומת לב שלי ושל רוב האנשים, כך נדמה לי, מוקדשת בתקופה הנוכחית לתכנים אחרים. ועדיין, במעגלים קרובים אליי, אני רואה יותר מדי אנשים עייפים ואדישים, אפילו כדי להיכנס לאיזשהו שיח פעיל בנושא, תהא עמדתם אשר תהא.
לכן אני בוחרת למסור הודעה כללית מאוד, ומבליטה בפניכם שיר אחד שהצגתי בעבר, אך הפעם אני מקווה שיזכה ליותר השמעות וצפיות:

להמשך >>

מיקסטייפ חגיגי - יום הפועלים הבינלאומי 2011

הגיע היום להציג את המיקסטייפ השנתי שאני מכינה, אשר באופן מסורתי נערך לקראת האחד במאי ומוקדש גם לתכנים היותר רחבים שלו.
כמו בשנה שעברה, יש במיקסטייפ 9 שירים וגם מסמך עם פרטי השירים וכל המילים שיש להן חשיבות מיוחדת. בפעם הקודמת שולבו בין השירים טקסטים מתוך המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס, השנה בחרתי לשלב טקסטים מתוך התנ"ך - פסוקים רלבנטיים לחוקי עבודה ויחס לאוכלוסיות מוחלשות.

התמונה מוקדשת מכל הלב לזוג קייט מידלטון והנסיך וויליאם לרגל החתונה המלכותית
 קרדיט: Oli Scarff, לחצו להגדלה

פניתי לחברים ומכרים בבקשה להמלצות, ולמיקסטייפ הנוכחי תרמו נמרוד דוויק, איילת פינקלשטיין, מיטל רוסו ודודו המנחם (הצעות אחרות יופיעו בשנה הבאה!) – תודה לכולם.

הערה לגבי השיר האחרון: כן, הוא בצרפתית וממש ארוך. הטקסט עמוס רפרנסים ליצירות ופרפרזות על פתגמים, ובכל זאת החלטתי לא לותר עליו כי אני מאמינה שאפשר להרגיש מה Noir Desir רוצים להגיד על אירופה גם בלי להבין את המילים. ביצירת המופת הזאת מתארחים נגן הסקסופון Akosh Szelevenyi והיוצרת Brigitte Fontaine. 

להאזנה לחצו כאן (56 דק')
להורדת המיקסטייפ לחצו כאן עם סמן ימני (save as,77 MB)
לקובץ הטקסטים לחצו כאן (PDF, 603 KB)
למיקסטייפ אחד במאי 2010

רשימת השירים:

כסף מאמא – דני הדר (3:21)

Alliance – Robert Wyatt (4:24)

Waiting For the Great Leap Forwards – Billy Bragg (4:37)

The Masses Against the Classes - Manic Street Preachers (3:24)

Piss Factory - Patti Smith (4:36)

Sort of Revolution – Fink (6:34)

Hayseed Like Me - Pete Seeger (1:17)

Everything Counts - Depeche Mode (4:24)

L'Europe – Noir Desire (23:45)

להמשך >>

קוטנר, טרטקובר וקובי אור מספרים על תקליטים

לקראת נעילת התערוכה1/3  33 תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות שאצרו אבשלום סולימן וערן ליטוין בגלריית בצלאל, נערך ב-12 בנובמבר 2010 רב-שיח שהנחתה רותי דירקטור (אוצרת ראשית):

האספן

בספרייה הביתית של יואב קוטנר 10000 תקליטים מסודרים לפי נושאים וקטגוריות, ובתוך כל קטגוריה על פי א"ב. אבל הוא מבהיר שלא רואה עצמו כאספן, יש לו הרבה תקליטים כי "יצא לו" לקנות הרבה. מעולם לא התאמץ להשיג תקליט בגלל ערך אספני, כולם נרכשו בגלל שאהב ורצה להאזין להם.

יש חוק אחד בבית של קוטנר לגבי הספרייה: לכל אחד מותר לקחת כל תקליט אבל אסור להחזיר למדף. רק לקוטנר עצמו מותר, כי ברגע שתקליט לא יוחזר למקום המדויק הוא למעשה הופך לתקליט אבוד.
אגב היו מקרים שמבקרים ניסו לגנוב תקליטים מהספרייה. אחת הטכניקות היתה לבקש מקוטנר להביא כוס מים ואז לזרוק את התקליט מהחלון כדי לאסוף אותו ביציאה מהגינה.

עטיפות התקליטים מאוד השפיעו על קוטנר (לדעתו האלבום סרג'נט פפר של הביטלס לא היה זוכה לתשומת לב כה רבה לולא העטיפה המפורסמת). בצעירותו זוכר את עצמו בוהה שעות בצילומים על העטיפות ומדמיין, הן היו תחליף לוידאו קליפ. לדבריו התקליטים היו "חברים" והדיסקים, למרות איכות הצליל הטובה יותר, הרסו את היחסים הקרובים עם האלבום.

בזמנו היה הבדל גדול בין תקליטים תוצרת הארץ לתקליטים תוצרת חוץ מבחינת איכות השמע. קוטנר היה קונה מחו"ל תקליטים ומדי פעם חברות ישראליות היו משאילות ומדפיסות את העותק שלו, כולל העטיפה שלפעמים היו עליה שירבוטים... עד היום בהדפסה ישראלית בתקליט של ג'נסיס אפשר לראות הערה בכתב ידו של קוטנר על העטיפה.

אבל מי שהגדיל לעשות היה אילן בן-שחר שקוטנר הגדיר כסוג של "אספן גאון" כיוון שתמיד קנה ושמר כל תקליט ישראלי וכל עותק מהעיתונים מעריב לנוער ולהיטון במצב חדש ארוז וסגור ולאורך השנים הפך עצמו לארכיון פופ ישראלי. מאחר ולחברות התקליטים הישראליות כמעט ולא נשארו מאסטרים במחסנים (רובם נפגעו בשטפונות, שריפות, עכברושים...) הן פנו במקרים רבים לבן-שחר כדי להדפיס דיסק בהוצאה מחודשת.

קוטנר וקובי אור

האמן

כסטודנט בבצלאל דוד טרטקובר הבין שמה שהוא לומד מיושן ושמרני ועזב ב-1966 ללונדון בתקופה הכי "עסיסית" שלה כדי ללמוד ב- University of Art. אחרי שנתיים חזר לישראל ועטיפת התקליט הראשון שהוזמנה אצלו הגיעה מבני אמדורסקי לתקליט השלושרים שעיצובו הושפע מ-Alan Aldridge. לטרטקובר עצמו אין שום עותק של העטיפה הראשונה שעיצב.

ב-1969 עזב את עיר הולדתו ירושלים ועבר לת"א, שם קיבל חדר עבודה באבן גבירול, בתוך משרדי חברת הגר שהקימו בועז דוידזון וצבי שיסל. כך החלה תקופת עיצוב עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין. בתחילה איינשטיין קבע מה יופיע על העטיפה ורק מאוחר יותר החל העיצוב. למשל הקולאז' בעטיפה הפנימית של שבלול המתעד את חיי איינשטיין וקרוביו הושפע במידה רבה מ- Peter Blake (שעשה את סרג'נט פפר).

בהמשך החל הקשר עם המחלקה הישראלית של חברת CBS, שעד אז עבדה על עטיפות התקליטים עם אבנר כץ שהתרכז באיור ופחות בעיצוב ולכן התעלם מהצד האחורי של העטיפות. לעומתו, טרטקובר ראה בתקליט מוצר צריכה תרבותי ולכן היה חשוב לו שתהיה בהירות, שבראש העטיפה יופיעו פרטי האלבום כדי שיזוהה תוך כדי דפדוף במדפי חנויות התקליטים וכמובן עיצוב גב העטיפה. בנוסף, תמיד היה לו חשוב שהעיצוב יהיה "תוצרת הארץ" עם דגש מקומי, לכן חזרו הרבה פעמים דימוי הדקלים ופרטים מאוסף הצעצועים שלו (משחק הלוח בתקליט שירי ארץ ישראל הוא מחנות הצעצועים של בר-לוי באלנבי, חלוץ תעשיית המשחקים בישראל).

בסוף שנות ה-80 עם הופעת הדיסקים והמעבר לחוברות קטנות טרטקובר איבד עניין בעיצוב אלבומים. העטיפה שהוא הכי גאה בה עד היום היא אלבום ההצגה מלכת אמבטיה שמופיע עליה טור נאצה נגד חנוך לוין.

המבקר

קובי אור לא הבחין בין דיסקים לתקליטים, מבחינתו העיקר תמיד להיות כמה שיותר מקורי ופרובוקטיבי. הוא קורא להכין את עטיפות האלבומים באופן עצמאי כיוון שלמד מרפי לביא ז"ל שבסופו של דבר רק עשייה עצמאית תוביל לעשייה גם במישור פוליטי.

אור הציג דוגמאות מהאוסף הפרטי שלו ובניגוד לאספנים קנאים הזמין את כולם לראות מקרוב ולגעת:
עטיפות בהן נראית גופת אישה שנרצחה ונאנסה, אדם ירוי בראשו שזה עתה התאבד ("דובי נמלים" של אור וחן שנייברג), הדיסק מים של מוזיקאי ישראלי קטוע רגל בשם גדם שעל עטיפתו מודבקות עשרות רגלי מקקים, עטיפת תקליט השנים הרעות של דורלקס סדלקס מודבקת מגזרי עיתונים, עטיפת הדיסק של Hot Poop בה נראים חברי הלהקה מכינים מנות ומזריקים (אחד מהם מחרבן) ועוד..

כמובן שבסוף אור הדגיש שוב את חשיבותה של הבעת מחאה וביקורתיות בעטיפות תקליטים וסיכם את הדיון בקריאה "תפילו כבר את הממשלה הארורה הזאת!"

קריאה נוספת:

• מחוץ לעטיפה:1/3  33 תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות / גבי טרטקובסקי
• שיח גלריה על עטיפות תקליטים עם דוד טרטקובר וקובי אור / יעל מאירי
• כנס המוזיקה של הייניקן: המסתכלים בקנקן – על עיצוב עטיפות אלבומים / יעל רגב
• רזיאל 29, ככר השעון, יפו / Cade Del Martzianno

להמשך >>

יום הפועלים הבינלאומי 2010 – מיקסטייפ חגיגי (ואירועי מוזיקה)

שנים יש לי אתר מוזיקה ואף פעם לא פרסמתי מיקסטייפ בשום מקום ברשת. שמחתי להכין את המיקסטייפ (הפומבי) הראשון שלי דוקא לכבוד האחד במאי, כשערכתי את האוסף הזה גם הבנתי למה קשה לי עם האחריות... שעות של התלבטות על מה לוותר מראש ומה ייאלץ להישאר בחוץ, האם חשוב לחשוף שירים פחות מוכרים, מה מספר הקטעים שצריך להשמיע ובאיזה סדר.
בסוף הוחלט שהמיקסטייפ הזה יהיה די "רזה" והשיקול העיקרי הוא הטקסטים. יום הפועלים פחות עובד על תחושות ורגש, ויותר עובד על תודעה!

אפשר למצוא את הטקסטים בקלות, אבל כדי להקל ולעודד אתכם לקרוא אותם הכנתי לנוחיותכם "שירון". במסמך תמצאו את כל השירים עם מידע נוסף עליהם וגם את קטעי הקישור. הא כן, במיקסטייפ הזה יש קטעי קישור בין השירים בהקראת Jon Ingram.


אגב, תודעה לא חייבת להיות מנומסת ורגועה :-) תבטיחו לי שתתחילו בווליום ראוי וחזק?

שיר עצבני – אבא
Still Ill (live) – The Smiths
Career Opportunities – The Clash
Working John, Working Joe – Jethro Tull
The Man Machine – Kraftwerk
Sunday's Slave – Nick Cave
Drag It Down – New Model Army
Nine To Five – The Kinks
Palo Alto – Radiohead
I Can't Wait To Get Off Work – Tom Waits

להאזנה לחצו כאן (41 דק')
להורדת המיקסטייפ לחצו כאן עם סמן ימני (save as, 56 MB)
להורדת קובץ הטקסטים לחצו כאן (PDF,195 KB)
--------------------------------------------------------

אירועים מוזיקליים לכבוד האחד במאי
שימו לב, השנה חלקם הוקדמו בגלל השבת ול"ג בעומר. אם ידוע לכם על עוד אירועים שלחו לי מייל ואעדכן

30 באפריל
13:00 שכונת הדר, חיפה - עצרת והופעות
14:00 רדיו 88 - בועז כהן עם בועז ריינשרייבר וגדי רונן, בתכניות מיוחדת לאחד במאי, חג הפועלים וזכויות העובדים
16:00 גן מאיר, ת"א - עצרת, נאומים, הופעות אמנים ומסיבה

1 במאי
14:00 פארק דרום, ת"א - "מינוס אחד במאי" - הופעות של התזמורת הטרופית, מוג'הדין, פלישת חוטפי הגופות, אלי לס, אלכס דרול, אורי פרוסט, מורחת לקום, פיקה/קין + רוקי בי, TIPOTA NAXASO, ליכטיק, Zaka, בלטה, MONNGUSS/DELETE, די.ג'יי גרישה
17:00 לבונטין פינת אלנבי, ת"א - הופעת רחוב של סיסטם עאלי
2 במאי
היכל הספורטק, פארק גני יהושע, ת"א - הנוער העובד והלומד - פסטיבל זכויות האדם העובד - מוזיקה, הופעות, מעגל מתופפים
3 במאי
00:00 גלי צה"ל, "ציפורי לילה מתפייטות" עם רונה קינן ודורי מנור - התוכנית תוקדש ל-1 במאי ולשירי פועלים ועבודה

להמשך >>

FLOW - סרט תעודה על מים (Blog Action Day 2009)

גם השנה נרשמתי לפרויקט Blog Action Day שחל היום והפעם מוקדש לשינוי האקלים. בניגוד לפוסטים בשנים קודמות לא השקעתי בחיפוש נושאים מקשרים בין שינוי אקלים למוזיקה כי בחרתי להציג את הנושא דרך סרט תעודה משובח מ-2008 בנושא מים.
הסרט, שזכה בפרסים, נקרא FLOW – for the love of water והוא למעשה בודק למי שייכים המים, מה המשמעות של בעלות על מים והאם לגיטימי שבכלל תהיה שאלה כזו. בעלות פרטית על מים הולכת ומתפשטת ברחבי העולם (גם בישראל). השאיבה המרובה, הקמת סכרים, הטיות של מקורות– גורמים לייבוש או ניתוק מוחלט ממים באזורים שונים, זיהום מקורות, שינוי מרקם החיים של בעלי חיים ובני אדם ובסופו של דבר משפיעים גם על האקלים (בצורות, צמחייה וכו').
אני מודה שהסרט לא דן בעיקר על שינוי האקלים, אבל הוא בהחלט מציין אותו כסיבה משמעותית למחסור הקשה במים ומדגים יפה שגם בבעיה שעל פי כל קנה מידה נראית ענקית המשפט המפורסם של Margaret Mead בתוקף יותר מתמיד:

Never doubt that a small group of thoughtful, committed citizens can change the world
Indeed, it is the only thing that ever has

אני צורכת סרטי תעודה בכמויות מסחריות ומי שמכיר אותי יודע שאי אפשר לחשוד בי שאני "מחבקת עצים" (כינוי לאנשים ירוקים במיוחד :-), לכן אולי תעריכו יותר את העובדה ש-FLOW מלווה אותי הרבה מאוד זמן ונשאר בזיכרון.
יוצרת הסרט, Irena Salina, מבהירה היטב כיצד מים הופכים לסוגיה הפוליטית והסביבתית העיקרית במאה ה-21. היא מראה את המצב בארה"ב, אסיה, דרום אמריקה ועוד. הסרט מאוד מעניין ובחלקים מסוימים ממש מדהים, האנשים "הפשוטים" שמופיעים בו מעוררים השראה ומצליחים לרגש.
זה סרט מדאיג אבל לא מדכא. זה לא עוד סרט שמזהיר שאין מים וזה לא עוד סרט שמאשים תאגידים. העוצמה שלו היא בהצגת פתרונות טכניים מגוונים וגם פן מעשי לכל אחד (למשל סוגית מים מינרלים). אורך הסרט כ-80 דקות והלוואי שמישהו ירים את הכפפה ויזום תרגום לעברית.
אתר רשמי – רכישת הדיוידי, טריילר, ביקורות, חתימה על עצומה
צפייה ביוטיוב - אנגלית, 8 חלקים (הסרט נמצא גם ברשתות שיתוף קבצים)

נ.ב - שמתי לב בכל שנה שאין הרבה בלוגים מישראל השותפים לפרויקט Blog Action Day. נכון שזה לא תמיד מתאים לרוח הבלוג שלך אבל לדעתי שווה לעשות מאמץ ולהצטרף לעוד אלפים ברחבי העולם ולשתף פעולה עם ההתארגנות.
כדאי להירשם לרשימת התפוצה של הפרויקט ולקראת התאריך המיועד בשנה הבאה תקבלו סקר לגבי נושא מועדף. לאחר שיהיה רוב לנושא מסוים יקבע תאריך סופי ואז תקבלו הנחיות לא מסובכות כיצד לשלב באנר בבלוג, פרסום בטוויטר וכיו"ב.

להמשך >>

מוזיקה ועוני (Blog Action Day 2008)

נרשמתי לפרויקט Blog Action Day שחל היום ומוקדש לנושא העוני העולמי בלי לחשוב על מה בעצם אכתוב, ועד עכשיו אני לא יודעת.
הייתי רוצה להעביר לכל קוראי הבלוג שלי את המשמעות של הנתון היבש והמחריד שמיליארד בני אדם בעולם חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי ומשתכרים פחות מדולר אחד ליום (זה לא חגיגה להיות גם בדרגה או שתיים מעל הקו...)
איך לעשות את זה? האם לכתוב פוסט נפרד ושונה תחת מדור "עוד עניינים" שאינו קשור למוזיקה? אבל את זה ממילא יעשו היום אלפי בלוגרים ברחבי העולם.

החלטתי להתעקש ולכתוב פוסט על עוני בכל זאת בהקשר של מוזיקה, אבל איך הוא יוכל להבהיר שהטענה כי יש מחסור במזון היא מיתוס? למעשה אספקת המזון בעולם במצב של שפע! הבעיה היא שאנשים רבים עניים מדי בכדי לרכוש מזון זמין ואכיל (כלומר לחם, לא חיטה). אפילו ברגע זה לרוב "המדינות הרעבות" יש מספיק מזון לכל תושביהן ורבות מהן מייצאות אוכל ומוצרים חקלאיים.

עשיתי סקר בין חברים ושאלתי את כולם מה עולה להם בראש אם היו צריכים לחבר את שני הנושאים האלה – עוני ומוזיקה:
חלק כמובן הזכירו את הופעות ה-Live Aid וקונצרטים גדולים שאיחדו מאות מוזיקאים ונגנים ברחבי העולם יותר מפעם אחת לצרכי איסוף תרומות. אבל אני לא מאמינה שהפתרון האמיתי לעוני הוא צדקה ותרומות. עוני הוא תופעה חברתית הנגרמת מסכסוכים אלימים ומלחמות המנשלות אנשים ממקורות פרנסה, חינוך ומזון, ובעיקר נגרמת ממדיניות כלכלית לאומית או מדיניות מטבע ושוק עולמית, כפי שבונו (סולן להקת U2) ניסה להבהיר בקמפיין שלו.

עלתה גם הצעה להתייחס למוזיקה שנולדה ונוצרה דווקא בשכונות עוני במדינות בדרום אמריקה או בגטאות השחורים בארה"ב. אני לא מתכחשת לתופעה שאומנות גדולה צומחת מתוך מצוקה וכאב, אבל הרגשתי שהמטרה של היום היא להדגיש את העוול והזוועה בעוני ולא לעשות רומנטיזציה לסבל ומחסור.
מצד שני למה לא להאדיר את כוחה של המוזיקה כסוג של תרופה ונקודת אור? נזכרתי בפרויקט OLPC ("מחשב לכל ילד" – יצירת הזדמנויות חינוכיות לילדים עניים בעולם על ידי חלוקה של מחשבים ניידים). אנשי הפרויקט אספו ג'יגות של תכנים מוזיקליים ברישיון CC ופיתחו אפליקציה מותאמת לניידים המחולקים בפרויקט שנקראת Csound, המאפשרת לילדים לערוך בחומרים מיקסים ואפקטים.

גם מוזיקאים סיפרו לי על הקושי שלהם או של קולגות להתפרנס ממוזיקה. אבל לי חשוב להבהיר שלא עיסוק במוזיקה עושה אותך עני. עוני הוא סכנה אינהרנטית בתוך שיטה שמנצלת עובדים בעולם כולו. בארה"ב למשל, ממדי העוני עצומים ואף הולכים וגדלים בקרב "עובדים עניים" שיש להם למעלה מעבודה אחת ועדיין לא יכולים לממן תזונה הולמת או בית למשפחותיהם.

חלק הציעו לי לאסוף שירים שמדברים על עוני. טקסטים שנכתבו והולחנו לאורך השנים שעסקו בעוני. זה נשמע לי רעיון טוב, למרות שאין שום ספק שלעולם לא אוכל לכסות את כולם כמו שצריך. באתר הזה יש רשימה מכובדת של שירי מחאה המתייחסים ישירות או בעקיפין לעוני.

בסוף פשוט הלכתי לגוגל. כתבתי את המילים music ו-poverty. בתוצאות הראשונות גיליתי את סרט התעודה The Ultimate Song. הסרט מסקר את העוני המתפשט בארה"ב, מציג את המיתוסים הקשורים באבטלה וגזע בהקשר של עוני, וכמובן מתייחס לחשיבות של מוזיקה ומוזיקאים כשותפים במאבק החברתי נגד עוני. (לצפייה ב-youtube חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4)

גם עכשיו לא ברור לי איך אפשר לכתוב פוסט על מוזיקה ועוני. אני מקווה שלפחות תבקרו בקישורים הנ"ל ואולי יעלו בראשכם עוד דרכים שמוזיקה יכולה לתרום לצמצום העוני או לשפר את מצב העניים. בעיקר אני מקווה שתחשבו על זה גם מעבר ליום הנוכחי. נזכרים איך הזדהיתם והזדעזעתם במתקפת ה-11 בספטמבר בארה"ב בה היו 3000 הרוגים? זכרו שגם עוני הוא אסון חברתי שנגרם, ולא אסון טבע שקורה. בכל יום מתים בעולם 16000 ילדים מסיבות הקשורות ברעב.

* נתונים על רעב ועוני בטקסט נכונים לשנת 2008 ונאספו מהאתרים UNDP, FoodFirst

להמשך >>

תחת אבטחה כבדה

"במקום בו חוסמים אתרים לא יצעדו הומוסקסואלים"
(גל מור - YNET, על ההשלכות של חוק חסימת האתרים וחוק איסור קיום מצעד הגאווה)

1. אני באמת ובתמים חושבת שח"כ אמנון כהן מש"ס עושה את הדבר "הנכון" עבור מצביעיו. לדעתי הוא דוגמא ומופת לח"כ חרוץ - הוא מייצג ומשרת את ציבור הבוחרים שלו, הוא עושה מה שהאזרחים שהצביעו עבורו מצפים ממנו ומחוקק חוקים שישרתו אותם ודרך חייהם (על כך הוא מקבל משכורת) ולמעשה זו זכותו, ואולי שליחותו, להעמיד את הצעות החוק נגד האינטרנט או נגד מצעד הגאווה להצבעה.
אם הוא מצליח להשיג רוב ותמיכה להצעותיו, הרי שיש לבדוק מי הם נציגי הציבור והח"כים מחוץ למפלגות הדתיות שתמכו בהן.
לעשות מח"כ אמנון כהן הרשע המוחלט זו טעות כי הוא לא זה שצריך לתת דין וחשבון. על הבאנרים האלה צריכים להופיע ח"כים אחרים, הם האשמים האמיתיים המאפשרים לחוקים אנטי-דמוקרטיים לעבור, בגלל שיקולים קואליציוניים מפוקפקים, או בגלל בורות.

2. בעוד כמה שעות יחל מצעד הגאווה בת"א תחת אבטחה כבדה.
אלימות זה לא דבר מפתיע, זו הרי תופעה סופר-אנושית. אלא שאלימות אפשר בהחלט להבין, אבל לא צריך בשום אופן לקבל.
סובלנות/ התעלמות/ אדישות כלפי אלימות על כל סוגיה – זה המעשה הלא אנושי, וזה מה שיום אחד יסגור פה לכולם את הבאסטה..
בשנה שעברה, בהקשר של מצעד הגאווה בירושלים, הסביר היטב את העניין עו"ד ערן אטינגר בשם פרקליטות המדינה. אני אוהבת את הטקסט הזה יותר מכל מאמר דעה, בגלל היחס ההפוך בין האופי האפור והיבש של הדברים לבין העוצמה חוצבת הלהבות של משמעותם:

"בעוד יד ימינם של העותרים מגישה עתירה המתריעה מפני אלימות והפרות סדר, יד שמאלם מלבה את אש האלימות שמפניה הם מתריעים בעתירתם.
(העתירות הוגשו על ידי) עותרים הנמנים על ציבורים שונים שהכריזו מלחמה של ממש על קיומו של המצעד ושגורמים מתוכם נוקטים זה זמן רב איומים ואלימות כדי למנוע את זכותם של הצועדים להפגין את דעותיהם ברבים.
(אסור לביהמ"ש לתת) פרס לאלימות, בדמות כפייה על המשטרה לבטל את המצעד...
נקודת המוצא היא שפעולתה של המשטרה צריכה להיות מכוונת לא נגד המשתתפים בתהלוכה אלא נגד המאיימים במעשי אלימות נגדם...כניעה לאלימות במקרה זה היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
המחיר החברתי הכבד שתשלם החברה הישראלית במקרה של כניעה לאלימות הוא כבד מנשוא."

להמשך >>

יחסי מדינה-מוזיקה

בישראל כותרות החדשות לגבי יחסי הממשל עם אומנות עסקו בעיקר בתחום של צנזורה וחופש הביטוי או הצורך בתמיכה מוסדית וכלכלית ביוצרים וביצירה. אך לפני כמה זמן הועלתה הצעת חוק בנושא שיתוף קבצים על ידי מפלגת מרצ. יובל דרור תיאר אותה, ובצדק, כ"דרקונית" ו"מלאה חורים". בכל אופן התקיים סוג של מאבק ציבורי נגד ההצעה, ולפני חודש היא אכן הוקפאה והוסרה מעל סדר היום. ללמדכם שאפשר להשפיע, טיפונת.

בשבוע שעבר התקיימו בחירות לקונגרס האמריקאי. איך זה משפיע על עתיד המוסיקה הדיגיטלית? William McGeveran מ-Berkman Center for Internet and Society שבאוניברסיטת הארוורד מנבא שחורות. הבעיה טמונה בנציג בשם Howard Berman שכנראה יתמנה ליו"ר ועדה העוסקת בקניין רוחני (אני מתעבת את הביטוי הזה). הרקורד של ברמן, כך נטען, הוא חלומם הרטוב של אנשי ה-RIAA ויש להניח שימשיך לייצג את האינטרסים של הוליווד והתעשייה "על פני גמישות והפצה של שימוש הוגן". האיש כנראה נתפס כאיום רציני על ידי משפטנים, בכתבה אפילו מופיע ביטוי על שמו שנקרא The Berman effect. אמאל'ה.

הערת ביניים: עד שאקדיש להם פוסט מכובד ונפרד, כדאי מאוד להתוודע ל-EFF. ארגון מדהים של משפטנים, אנשי אקדמיה, אומנים ועוד אנשים שאכפת להם מהזכויות הדיגיטליות שלנו וחופש הביטוי באינטרנט. מי שרוצה ללמוד עוד על הקשר בין מוסיקה ופוליטיקה בעידן הדיגיטלי ימצא באתר שפע של חומר (שיתוף קבצים, DRM, זכויות יוצרים ועוד). הארגון יוזם ולוקח חלק פעיל במאבקים משפטיים בארה"ב ושווה תמיד לעקוב אחריו.

למעשה בפוסט הזה רציתי להפנות אתכם לסקירה בשם The New Ambassadors שהתפרסמה לפני יומיים ב-New York Times על תופעה חדשה שצוברת תאוצה – סבסוד להקות ומוסיקאים על ידי ממשלות ותפיסתם כשגרירים לכל דבר! לא מדובר בגימיק אלא בתוכניות רשמיות ורציניות. כדרכו של ה-NYT הכתבה מעולה ומקיפה, ומביאה את דבריהם של כל הצדדים המעורבים וכמובן דוגמאות למדינות (ניו-זילנד, דנמרק, קנדה, שבדיה, אוסטרליה) שנתנו מענקים ללהקות או מימון חלקי לסיבוב הופעות וכיו"ב, במטרה להגדיל את היצוא (כלומר מכירות המוסיקה) ולראות בפירוש בלהקות נספחי תרבות. נכון שלעתים יש הרגשה של עבודה בשירות הממסד, אבל התחושה הכללית היא של שביעות רצון.

להמשך >>