יחסי מדינה-מוזיקה

בישראל כותרות החדשות לגבי יחסי הממשל עם אומנות עסקו בעיקר בתחום של צנזורה וחופש הביטוי או הצורך בתמיכה מוסדית וכלכלית ביוצרים וביצירה. אך לפני כמה זמן הועלתה הצעת חוק בנושא שיתוף קבצים על ידי מפלגת מרצ. יובל דרור תיאר אותה, ובצדק, כ"דרקונית" ו"מלאה חורים". בכל אופן התקיים סוג של מאבק ציבורי נגד ההצעה, ולפני חודש היא אכן הוקפאה והוסרה מעל סדר היום. ללמדכם שאפשר להשפיע, טיפונת.

בשבוע שעבר התקיימו בחירות לקונגרס האמריקאי. איך זה משפיע על עתיד המוסיקה הדיגיטלית? William McGeveran מ-Berkman Center for Internet and Society שבאוניברסיטת הארוורד מנבא שחורות. הבעיה טמונה בנציג בשם Howard Berman שכנראה יתמנה ליו"ר ועדה העוסקת בקניין רוחני (אני מתעבת את הביטוי הזה). הרקורד של ברמן, כך נטען, הוא חלומם הרטוב של אנשי ה-RIAA ויש להניח שימשיך לייצג את האינטרסים של הוליווד והתעשייה "על פני גמישות והפצה של שימוש הוגן". האיש כנראה נתפס כאיום רציני על ידי משפטנים, בכתבה אפילו מופיע ביטוי על שמו שנקרא The Berman effect. אמאל'ה.

הערת ביניים: עד שאקדיש להם פוסט מכובד ונפרד, כדאי מאוד להתוודע ל-EFF. ארגון מדהים של משפטנים, אנשי אקדמיה, אומנים ועוד אנשים שאכפת להם מהזכויות הדיגיטליות שלנו וחופש הביטוי באינטרנט. מי שרוצה ללמוד עוד על הקשר בין מוסיקה ופוליטיקה בעידן הדיגיטלי ימצא באתר שפע של חומר (שיתוף קבצים, DRM, זכויות יוצרים ועוד). הארגון יוזם ולוקח חלק פעיל במאבקים משפטיים בארה"ב ושווה תמיד לעקוב אחריו.

למעשה בפוסט הזה רציתי להפנות אתכם לסקירה בשם The New Ambassadors שהתפרסמה לפני יומיים ב-New York Times על תופעה חדשה שצוברת תאוצה – סבסוד להקות ומוסיקאים על ידי ממשלות ותפיסתם כשגרירים לכל דבר! לא מדובר בגימיק אלא בתוכניות רשמיות ורציניות. כדרכו של ה-NYT הכתבה מעולה ומקיפה, ומביאה את דבריהם של כל הצדדים המעורבים וכמובן דוגמאות למדינות (ניו-זילנד, דנמרק, קנדה, שבדיה, אוסטרליה) שנתנו מענקים ללהקות או מימון חלקי לסיבוב הופעות וכיו"ב, במטרה להגדיל את היצוא (כלומר מכירות המוסיקה) ולראות בפירוש בלהקות נספחי תרבות. נכון שלעתים יש הרגשה של עבודה בשירות הממסד, אבל התחושה הכללית היא של שביעות רצון.