כאן זה יקרה: עיצוב ספר הקסטות בסטודיו של חגי מרום

המעצב חגי מרום הוא השותף שלי בעבודה על ספר הקסטות. הכרנו בגלל החיפוש שלו אחר כרטיסי כניסה עבור ספר עתידי שחגי מתכוון בעתיד להוציא לאור. זה המקום להזכיר שאם שמרתם כרטיסים לאירועים שיתקיימו בישראל (הופעות, הצגות, מוזיאונים, תערוכות) – חגי ישמח מאד לסרוק אותם.

קצת אחרי יציאת ספרו מחתרת הגרפיטי של ת"א ארגנתי סיור לקבוצה קטנה בסטודיו ברמת גן. הביקור הצליח לרגש את המשתתפים ואפילו פנו אליי עוד אנשים בבקשה לארגן סיורים נוספים כאילו מדובר באתר תיירות - מסתבר שגם בחדר אחד אפשר לצאת למסע רחוק שלוחץ על איזה כפתור של ילדות ונוסטלגיה. אגב, מאותו סיור החל המסע לחיפוש ציפורה מנדל.
האנרגיות והאווירה שיש בסטודיו הזה מתאימות מאד לספר הקסטות ואני שמחה שזה יהיה המקום בו הספר יעוצב. בתחום המוזיקה הכי בולט בסטודיו הוא אוסף תקליטי הילדים וגיליונות להיטון, מעריב לנוער, ראש1 ו-העיר DJ.
אז הנה כמה תמונות מהסטודיו שיש בו ספרי ילדים, אלבומי קלפים, משחקי קופסא, אריזות מזון ומה לא. מומלץ ללחוץ על התמונות לצפייה בגודל מלא.
מי שרוצה להביא לנו קסטות מוזמן להגיע אתן ישירות לסטודיו - הפרטים כאן.

 

להמשך >>

קוטנר, טרטקובר וקובי אור מספרים על תקליטים

לקראת נעילת התערוכה1/3  33 תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות שאצרו אבשלום סולימן וערן ליטוין בגלריית בצלאל, נערך ב-12 בנובמבר 2010 רב-שיח שהנחתה רותי דירקטור (אוצרת ראשית):

האספן

בספרייה הביתית של יואב קוטנר 10000 תקליטים מסודרים לפי נושאים וקטגוריות, ובתוך כל קטגוריה על פי א"ב. אבל הוא מבהיר שלא רואה עצמו כאספן, יש לו הרבה תקליטים כי "יצא לו" לקנות הרבה. מעולם לא התאמץ להשיג תקליט בגלל ערך אספני, כולם נרכשו בגלל שאהב ורצה להאזין להם.

יש חוק אחד בבית של קוטנר לגבי הספרייה: לכל אחד מותר לקחת כל תקליט אבל אסור להחזיר למדף. רק לקוטנר עצמו מותר, כי ברגע שתקליט לא יוחזר למקום המדויק הוא למעשה הופך לתקליט אבוד.
אגב היו מקרים שמבקרים ניסו לגנוב תקליטים מהספרייה. אחת הטכניקות היתה לבקש מקוטנר להביא כוס מים ואז לזרוק את התקליט מהחלון כדי לאסוף אותו ביציאה מהגינה.

עטיפות התקליטים מאוד השפיעו על קוטנר (לדעתו האלבום סרג'נט פפר של הביטלס לא היה זוכה לתשומת לב כה רבה לולא העטיפה המפורסמת). בצעירותו זוכר את עצמו בוהה שעות בצילומים על העטיפות ומדמיין, הן היו תחליף לוידאו קליפ. לדבריו התקליטים היו "חברים" והדיסקים, למרות איכות הצליל הטובה יותר, הרסו את היחסים הקרובים עם האלבום.

בזמנו היה הבדל גדול בין תקליטים תוצרת הארץ לתקליטים תוצרת חוץ מבחינת איכות השמע. קוטנר היה קונה מחו"ל תקליטים ומדי פעם חברות ישראליות היו משאילות ומדפיסות את העותק שלו, כולל העטיפה שלפעמים היו עליה שירבוטים... עד היום בהדפסה ישראלית בתקליט של ג'נסיס אפשר לראות הערה בכתב ידו של קוטנר על העטיפה.

אבל מי שהגדיל לעשות היה אילן בן-שחר שקוטנר הגדיר כסוג של "אספן גאון" כיוון שתמיד קנה ושמר כל תקליט ישראלי וכל עותק מהעיתונים מעריב לנוער ולהיטון במצב חדש ארוז וסגור ולאורך השנים הפך עצמו לארכיון פופ ישראלי. מאחר ולחברות התקליטים הישראליות כמעט ולא נשארו מאסטרים במחסנים (רובם נפגעו בשטפונות, שריפות, עכברושים...) הן פנו במקרים רבים לבן-שחר כדי להדפיס דיסק בהוצאה מחודשת.

קוטנר וקובי אור

האמן

כסטודנט בבצלאל דוד טרטקובר הבין שמה שהוא לומד מיושן ושמרני ועזב ב-1966 ללונדון בתקופה הכי "עסיסית" שלה כדי ללמוד ב- University of Art. אחרי שנתיים חזר לישראל ועטיפת התקליט הראשון שהוזמנה אצלו הגיעה מבני אמדורסקי לתקליט השלושרים שעיצובו הושפע מ-Alan Aldridge. לטרטקובר עצמו אין שום עותק של העטיפה הראשונה שעיצב.

ב-1969 עזב את עיר הולדתו ירושלים ועבר לת"א, שם קיבל חדר עבודה באבן גבירול, בתוך משרדי חברת הגר שהקימו בועז דוידזון וצבי שיסל. כך החלה תקופת עיצוב עטיפות התקליטים של אריק איינשטיין. בתחילה איינשטיין קבע מה יופיע על העטיפה ורק מאוחר יותר החל העיצוב. למשל הקולאז' בעטיפה הפנימית של שבלול המתעד את חיי איינשטיין וקרוביו הושפע במידה רבה מ- Peter Blake (שעשה את סרג'נט פפר).

בהמשך החל הקשר עם המחלקה הישראלית של חברת CBS, שעד אז עבדה על עטיפות התקליטים עם אבנר כץ שהתרכז באיור ופחות בעיצוב ולכן התעלם מהצד האחורי של העטיפות. לעומתו, טרטקובר ראה בתקליט מוצר צריכה תרבותי ולכן היה חשוב לו שתהיה בהירות, שבראש העטיפה יופיעו פרטי האלבום כדי שיזוהה תוך כדי דפדוף במדפי חנויות התקליטים וכמובן עיצוב גב העטיפה. בנוסף, תמיד היה לו חשוב שהעיצוב יהיה "תוצרת הארץ" עם דגש מקומי, לכן חזרו הרבה פעמים דימוי הדקלים ופרטים מאוסף הצעצועים שלו (משחק הלוח בתקליט שירי ארץ ישראל הוא מחנות הצעצועים של בר-לוי באלנבי, חלוץ תעשיית המשחקים בישראל).

בסוף שנות ה-80 עם הופעת הדיסקים והמעבר לחוברות קטנות טרטקובר איבד עניין בעיצוב אלבומים. העטיפה שהוא הכי גאה בה עד היום היא אלבום ההצגה מלכת אמבטיה שמופיע עליה טור נאצה נגד חנוך לוין.

המבקר

קובי אור לא הבחין בין דיסקים לתקליטים, מבחינתו העיקר תמיד להיות כמה שיותר מקורי ופרובוקטיבי. הוא קורא להכין את עטיפות האלבומים באופן עצמאי כיוון שלמד מרפי לביא ז"ל שבסופו של דבר רק עשייה עצמאית תוביל לעשייה גם במישור פוליטי.

אור הציג דוגמאות מהאוסף הפרטי שלו ובניגוד לאספנים קנאים הזמין את כולם לראות מקרוב ולגעת:
עטיפות בהן נראית גופת אישה שנרצחה ונאנסה, אדם ירוי בראשו שזה עתה התאבד ("דובי נמלים" של אור וחן שנייברג), הדיסק מים של מוזיקאי ישראלי קטוע רגל בשם גדם שעל עטיפתו מודבקות עשרות רגלי מקקים, עטיפת תקליט השנים הרעות של דורלקס סדלקס מודבקת מגזרי עיתונים, עטיפת הדיסק של Hot Poop בה נראים חברי הלהקה מכינים מנות ומזריקים (אחד מהם מחרבן) ועוד..

כמובן שבסוף אור הדגיש שוב את חשיבותה של הבעת מחאה וביקורתיות בעטיפות תקליטים וסיכם את הדיון בקריאה "תפילו כבר את הממשלה הארורה הזאת!"

קריאה נוספת:

• מחוץ לעטיפה:1/3  33 תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות / גבי טרטקובסקי
• שיח גלריה על עטיפות תקליטים עם דוד טרטקובר וקובי אור / יעל מאירי
• כנס המוזיקה של הייניקן: המסתכלים בקנקן – על עיצוב עטיפות אלבומים / יעל רגב
• רזיאל 29, ככר השעון, יפו / Cade Del Martzianno

להמשך >>

שילוב מוזיקה עם אתר התמונות פליקר

שלושה שימושים באתר התמונות המשובח פליקר בהקשר של מוזיקה:

1. הבלוג הנהדר New Music Strategies סוקר בכל פעם אתר אחר ברשת שעשוי לסייע למוזיקאים. פליקר קיבל דירוג גבוה של 4.5 כוכבים כיוון שלדעת הכותב (Ariel Hyatt) הוא כלי מעולה לבניית בסיס מעריצים. האפשרות לפתוח או להצטרף לקבוצה, להציג תמונות מהופעות, לייצר בקלות גלויות ומוצרים, לצרף קטעי וידאו, ובמיוחד בגלל שהוא מתאים ל-micro blogging, כלומר למי שאין זמן ויכולת לכתוב ולתחזק בלוג רשמי, פליקר הוא אופציה מעולה לדיווחים קצרים.

2. הוידיאו המיוחד לשיר Astronaut (מאת Dan Frick) מבוסס על רעיון מבריק שביצע Felix Jung. בכל פעם שתנגנו את השיר הקליפ ייראה אחרת! מדובר בסרטון פלאש המורכב מ-53 תמונות ה"נשאבות" מפליקר לפי תגיות המתאימות למילות השיר.

כיוון שבכל יום מועלות אלפי תמונות חדשות לאתר, התצוגה לעולם אינה קבועה והקליפ דינמי ומשתנה בכל צפייה. משעשע לראות איזה תגיות אנשים מצמידים לתמונות מסוימות ואיך זה משפיע על תפיסת משמעות השיר (אפשר להקליק על כל תמונה ולהגיע לעמוד הצלם בפליקר). דורש זמן טעינה אך מומלץ מאוד לראות, יותר מפעם אחת...

3. בגלל שבמאגר התמונות של פליקר ניתן לשלב לצד התמונות טקסט וגם תגיות, משתמשים רבים מתעדים באמצעותו אוספים. החל מאיש המציג את אוסף הגולות שלו (שימו לב למיון הנבון בעזרת התגיות) ועד מוסד ענק כמו ספריית הקונגרס שבחרה לקטלג את ארכיון התמונות שלה באמצעות פליקר.
השימוש הפופולרי לגבי אלבומי מוזיקה הוא עבור תצוגת העטיפות (cover art), בעיקר של תקליטים, אבל גם דיסקים. נוח להגיע לאוספים כאלה דרך חיפוש בקבוצות.
יש מי שמקפיד לאנדקס ולמיין את האלבומים בתוספת הפרטים ויש מי שרק מציג את הצילומים לראווה. התחילו מהקבוצה שנקראת The Record Collective המכילה כמעט 10000 עטיפות תקליטים, או לכו בקטן יותר לקבוצה המתעדת את עטיפות התקליטים המיוחדים של חברת התקליטים 4AD. יש אוספים מיוחדים שלא משתייכים לקבוצה ולכן כדאי לערוך גם חיפושים נפרדים ולגלות אוצרות כמו אוסף עטיפות התקליטים הקלאסיים הזה (כדאי לקרוא את טקסט ההסבר!)

להמשך >>