האם אפשר לתעד את פסקול החיים שלך?

מדברים עכשיו על ציון 25 שנים לאלבום The Queen Is Dead של הסמית'ס ותוך כדי קריאה על העניין אני מבינה שמעבר להיותו אלבום מופת בעייני, הוא גם נמצא בקטגוריה מצומצמת של אלבומים שהיו (ועדיין הינם) "הפסקול של חיי".

אני לא מתכוונת בביטוי הזה רק לעובדה שצלילי האלבום ליוו אותי ברקע לאורך שנים, אלא ממש במשמעות פרקטית, מדובר על שירים שמתחברים אצלי לנסיעות, למעשים שעשיתי בליווי השיר או בהשפעתו, מנגינות וטקסטים שעד היום קופצים לי בראש בעקבות אמירה של מישהו, בקיצור שירים שלא רק עומדים כיצירת אומנות מוזיקלית אלא ממש כפסקול של פעילות וחוויות, כמעט סוג של ביוגרפיה.

היום מצאתי אפליקציה לאייפון/אייפאד שנקראת My Audio Bio. השירות מאפשר לרשום סיפור אישי אודות שיר או קטע מוזיקלי, כך שהמשתמש משתף גם את השיר וגם זיכרונות לגבי השיר. אפשר להצמיד לשירים גם תמונות ווידאו והמטרה לעודד את המשתמשים לספר את חייהם דרך השירים האלה וליצור קטלוג מוזיקה אוטוביוגרפי.

אמנם לא כולם יודעים לספר טוב סיפור ולבחור חוויה שמעניינת אנשים מחוץ למעגל הקרוב, אבל ברוב המקרים התוצאות די מוצלחות ואמינות. כמו המשתמש Brian Maucere שזוכר את הלילה הראשון שלו בפריס בזכות שיר של Outkast, או מספר למה עד היום הוא נזכר במחנה ריכוז בגרמניה בגלל שיר של מובי. אפשר גם לעשות תהליך הפוך של הרכבת רשימות השמעה לפי סיפורים, וגם לשלב את התוכן בפייסבוק.
מייסד החברה, Dan Morris, טוען שבנוסף להיותו תחליף לכתיבת בלוג, ב-My Audio Bio הפואנטה אינה שיתוף בזמן אמת והגולשים מספרים איך מוזיקה השפיעה על חייהם, בניגוד לרוב האפליקציות החברתיות בהן אנחנו מדווחים למה אנו מאזינים כרגע.

אבל למרות שזה רעיון שנוגע בחיים של כולם, למרות סיפורים מרגשים ומצחיקים ולמרות שהאפליקציה ניתנת להורדה בחינם, אין הרבה פעילות באתר, לפחות כרגע, משהו לא עבד.

אולי הבעיה טכנית והאפליקציה לא מושלמת (אפשרויות חיפוש לוקות בחסר). אולי זה בגלל שפסקול חיינו בעשור האחרון מורכב מהרבה קטעים שלא ניתן לקטלג כשירים או אלבומים (משחקי מחשב, מאש-אפים ביוטיוב) ואולי גם אם האלבום The Queen Is Dead היה יוצא היום, בעידן של שיתוף ודיווח אינסופי על המרחב שלנו, חוויות מוזיקליות רגשיות עדיין נותרו משהו אינטימי בלתי ניתן לתיעוד, והפסקול של החיים שלך הוא פשוט רק שלך.

להמשך >>

מדונה ופסטיבל הטייפים – אין יותר הפוך מזה

שני אירועי קצה בשבוע אחד שאני חייבת לכתוב עליהם יחד.

אתמול הייתי בסיור מאחורי הקלעים במתחם ההופעה של מדונה בפארק הירקון.*
נשלחה הזמנה חגיגית ומעוצבת במייל, והמוזמנים נתבקשו לשמור בסוד על המפגש כיוון שנערך לקבוצה קטנה של בלוגרים וטוויטריסטים, כלומר Tweetup.
אתה יודע שזה הולך להיות מכבש יחצ"ני ועדיין מרגיש מוחמא וסקרן. התייצבתי במתחם שמתפקד כבסיס צבאי סגור. לא פגשתי בלוגרים שמוכרים לי מתחום המוזיקה, אלא בעיקר משתמשי טוויטר שנראו חבורה מגובשת מאוד. האירוח היה נעים ובסך הכל חוויה מעניינת והזדמנות ראשונה עבורי. הרשת עושה שעות נוספות בהפקה הזאת:
1. ראשית החסות של ספקית האינטרנט 013 נטוויז'ן על אירוע ענק כזה. היא לא פסיבית (יחסית) כמו למשל זו של בנק דיסקונט במופע של לאונרד כהן. 013 נטוויז'ן עושה את זה טוב מאוד, כמשהו לכאורה טבעי לתחום העיסוק והקהל שלה.
2. אתר מכירת הכרטיסים של 013 נטוויז'ן למופע של מדונה הוא למעשה האתר היחיד שמוכר כרטיסים למופע. זה המקרה הראשון בישראל שיותר ממחצית כרטיסים להופעה נמכרו באינטרנט.
3. החלטה מודעת ומוצהרת להשתמש בבלוגרים ומשתמשי טוויטר כבדים ולא בעיתונאים כדי להגביר את היחצ"נות. בנוסף יוקם מתחם מיוחד עבור משתמשי טוויטר בזמן ההופעה, על מנת שיעבירו את האירועים וההתרחשויות בזמן אמת. כמובן שכל אחד יכול להזין את הטוויטר שלו מחוץ למתחם אבל שם הכוונה להעצים את תחושת החשיבות של השימוש בטוויטר, לקיים מקום מפגש למשתמשים ויש רמז כי טוויטריסט-העל גיא עוזרי (העוזר האישי של מדונה) יגיע לבקר במקום. נאמר שזו פעם ראשונה בעולם שהוחלט להקים מתחם כזה בהופעות, אבל אני חושבת שאפשר למצוא השראה מאירועים אחרים שכתבתי עליהם כאן. בכל מקרה זה בהחלט יזום ומאורגן.


מנש מצוות ההפקה מסביר על העיר המוקמת מאחורי הבמה של מדונה

אם נושא הרשת לא היה עולה בסיור הזה, לא הייתי כותבת עליו כאן. באותה מידה צריכה לשאול האם נושא שאינו קשור למוזיקה אמור להיות מסוקר כאן?
המילים "הכי" ו"הפקה" נאמרו הרבה מאוד. הוסבר על מעליות ומכונית באזור הבמה, אבל לא על נושא הנגנים. נאמר שהמטרה היא חד משמעית "לרגש" אבל לא בהקשר של "שירים". שמעתי ש"מדונה היא מותג", לא הוסיפו גם את התואר "זמרת". דובר על גובה מסך הוידאו, אבל המילה "מוזיקה" לא נאמרה אפילו פעם אחת. הופתעתי. אני לא תמימה ויודעת לאן הגעתי, ברור לי שמדונה זה בעיקר שואו ובידור מסוג מסוים ואני באמת חושבת שלחוות ערב עם טונות "וואו!" זה לגמרי אחלה, אבל עדיין הרגשתי שגם למוזיקת פופ מגיע רספקט ואפילו הוא נעלם. הפקה לא פחות גרנדיוזית מזו של מדונה כרגע היא ההופעה של להקת U2 והיא מוכיחה שאינה סותרת את העובדה שהמוזיקה היא זו שצריכה איכשהו להיות בפרונט.

לעומת שלוש השעות של מדונה, פסטיבל הטייפים השלישי יימשך שלושה ימים.*
גם ההזמנה אליו נשלחה במייל אבל היא אותו פלייר מהפעם הקודמת וההודעה לעיתונות היא מסמך וורד הכי לא מעוצב אבל מלא בתוכן. לעומת הפארק, הצימר הוא מהמקומות הכי קטנים שאי פעם ראיתי בהם הופעה. אם ממש מתעקשים על השוואות אפשר להגיד ששטחו זהה למסך וידאו אחד בהופעה של מדונה, כלומר בקושי יש איפה לשבת ולא נדיר לראות את הקהל גולש למדרכה. כאן המארגנים והמשתתפים מתנדבים והכניסה לקהל חופשית. השנה מחיר כניסה ליום בודד 20 ש"ח, וכרטיס לשלושת ימי הפסטיבל 50 ש"ח.


המשותף לכל היוצרים הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר. רובם אינם מוכרים, לא בגלל שטרם הגיעה שעתם להתפרסם אלא כיוון שמדובר ביוצרים שהעשייה שלהם היא מה שהמיינסטרים מכנה שוליים.
באירוע הזה מקבלים הרבה מוזיקה, צלילים וסאונד. באמת שיש לי בלב מלא חששות על כך שאני חוטאת לרוח הפסטיבל, נדמה לי שאני המשתתפת היחידה שאינה מוזיקאית ומגיעה כדי לדבר... הנה התוכנית המלאה:

חמישי / 03.09 / 20:00
יוסי מר-חיים - אורח קבוע של הפסטיבל עם היצירה 12 פילים
פני ברסימנטוב - הרצאה על הקסטה בתרבות הפופולרית
Valerio Tricoli - לראשונה יארח הפסטיבל מוזיקאי סלילים מברלין. יצירותיו משלבות מוזיקה קונקרטית עם צורות קונספטואליות של סאונד: מוזיקה, כצלילים מוקלטים או כצלילים הנוצרים באופן סינתטי
אלכס דרול - סולו

שישי / 04.09 / 17:00
אופיר בחמוצקי
עומר גל - בננות לנשרים – הופעה שתשלב טייפ ילדים, מצלמה וקלידים
מאיה דנון – דר' ס. - עבודת סאונד על בסיס קלטת הדרכה של היפנוזה עצמית
רובוקופ – הרכב נסיוני שישרשר מכשירים
ליאור גקלר - ליאור ואני
תזמורת הצימר + עלמה בן-יוסף - רון קציר יעשה מניפולציות על VHS יחד איתו ינגנו שמיל פרנקל בסלילים, יעל ברולסקי בכינור, גיא דוביוס ועלמה בן-יוסף בטייפים

שבת / 05.09 / 17:00
Black Persian + איתי מטוס
Mites - שישה טייפים ושני מיקסרים ליצירת drone אינטנסיבי ומעודן
Cassexxe Vibrato - הצמד זהר ניקוטין ואולה, עושות פופ הזוי וחולמני או נויז עצבני
Brain Holes - יציג טייפים אשר נותחו וחוברו מחדש ליצירות סייבר מרעישות
אורי דרומר - טקסטים חלומות והזיות
Valerio Tricoli + Eran Sachs + Alex Drool

אם נושא המוזיקה לא היה דומיננטי באירוע הזה, לא הייתי כותבת עליו כאן. באותה מידה צריכה לשאול האם נושא כה אנלוגי אמור להיות מסוקר כאן? הרי הפסטיבל הזה לא ממש סופר את האינטרנט והמשתתפים בו בעצם בוחרים בטייפ ככלי מוזיקלי. משום מה הפעם לא היתה התלבטות :-)


* גילוי נאות:
בסיור של מדונה הייתי אורחת של החברות מיקרוסופט ישראל, 013 נטוויז'ן, Blink
בפסטיבל הטייפים אני משתתפת כמרצה ביומו הראשון

להמשך >>

תחיית הקסטה (מס' 4)

"מאז שאני זוכר אהבתי להאזין ואח"כ גם לערוך אוספים-מיקסטייפים כשהפורמט האהוב עליי היה ונותר הקלטת. כן זו עם סליל מגנטי - היא העניקה צליל נהדר ובעל אופי שהפורמט הדיגיטלי לא יכול לשחזר לטעמי."
את המשפט הנ"ל גזרתי מהתיאור של מורפלקסיס/בנימין אסתרליס אודות הבלוג החדש שלו. כשמוזיקאי ומנהל לייבל כותב טקסט כזה, וגם משתמש בתמונות של קסטות בעיצוב האתר, אני מתיישבת לכתוב עוד פרק על תחיית הקסטה...

לפני חודשיים נתתי בבית הספר הלילי הרצאה קצרה עם הרבה שקופיות שהיתה אמורה לשכנע את הנוכחים כי הקסטה לא נעלמה מהתרבות הפופולרית שלנו ואף זוכה לסוג של תחייה מחודשת באומנות, חפצים, אביזרים וביגוד (תודה לדיגיטל-מי/שי ליברובסקי שלבש טי-שירט עם הדפס של קסטה ושימש דוגמא חיה :-)
בין השאר, כמובן ציינתי את השימוש הן באייקון הויזואלי של הקסטה והן בטרמינולוגיה בכל הקשור לתיאור אוספים, כלומר מיקסטייפים.
אך תתפלאו שיש גם פעילות בעניין המוזיקה עצמה.
לא מפתיע שיש בלוגרים שמכינים מדי פעם פודקסטים מתוך קסטות ישנות שהועברו לפורמט דיגיטלי. הזכרתי בעבר את Dinosaurs and Robots, חפשו גם ב-Daltson Oxfam Shop או ב- T A P E.
אבל כן מפתיע לשמוע אודות הקלטות חדשות על גבי קסטות טייפ, בעיקר בארה"ב. למה זה קורה? הנה שלוש סיבות:

1. ספרים / audio books נמצאים בשימוש לעתים קרובות תוך כדי נסיעה במכונית. נכון לשנת 2005, 53% מהמאזינים ל-audio books בארה"ב עושים זאת ברכב. 37% ממכירות הספרים המוקלטים הן על גבי קלטות, גם בגלל הסיבה הטכנית החשובה – אפשר להמשיך לשמוע בדיוק בנקודה שההאזנה נעצרה. בדיסק זה לא כל כך אפשרי ובטח לא נוח כשמדובר בהקראת ספר ארוך.

2. מוזיקה / להקות שוליים כמו Heartwarmer וגם Black Walls או Awesome Color פשוט מעוניינות להוציא חומרים חדשים על קלטות משיקולי נוסטלגיה וכבוד למדיום. חוץ מהרכבים בודדים יש גם לייבלים מבוססים על טהרת הקסטות מסיבות של אידיאולוגיה, אהבת סאונד הקלטת ו/או שנאת סאונד הדיסק. ראו לדוגמא Nailbat Tapes ו- Infinity Cat (שניהם מנאשוויל), או את Hiss Lab והלייבל עם השם שלא משאיר מקום לספקות- Dead Format Cassette Label.

3. אסירים / ל-2.3 מיליון אסירים בארה"ב אסור לעשות שימוש בדיסקים כיוון שהם עלולים לשמש ככלי נשק חד. בנוסף, אין להם אינטרנט כדי לשמוע מוזיקה דרך אתרים, רדיו-מקוון או רשתות חברתיות מוזיקליות. די ברור מדוע הם מכניסים כמיליון דולר בשנה לחברת North Hollywood's Pack Central למשל, שמשווקת עבורם מוזיקה על קסטות בלבד.

ברור שהקסטות לא יחזרו לכבוש את השוק. מכירות קסטות בשוק המוזיקה מגיעות בסך הכל לאחוז אחד וד"ר Shawn DuBravac, כלכלן האגודה לצרכנות אלקטרונית קובע כי בניגוד לתקליטי הויניל, לקסטות הפלסטיק פשוט אין סקס-אפיל...
למרות זאת, מדובר במדיום שמסרב למות סופית. הוא גווע לאט, ועם טונות של סטייל.

להמשך >>

שילוב מוזיקה עם אתר התמונות פליקר

שלושה שימושים באתר התמונות המשובח פליקר בהקשר של מוזיקה:

1. הבלוג הנהדר New Music Strategies סוקר בכל פעם אתר אחר ברשת שעשוי לסייע למוזיקאים. פליקר קיבל דירוג גבוה של 4.5 כוכבים כיוון שלדעת הכותב (Ariel Hyatt) הוא כלי מעולה לבניית בסיס מעריצים. האפשרות לפתוח או להצטרף לקבוצה, להציג תמונות מהופעות, לייצר בקלות גלויות ומוצרים, לצרף קטעי וידאו, ובמיוחד בגלל שהוא מתאים ל-micro blogging, כלומר למי שאין זמן ויכולת לכתוב ולתחזק בלוג רשמי, פליקר הוא אופציה מעולה לדיווחים קצרים.

2. הוידיאו המיוחד לשיר Astronaut (מאת Dan Frick) מבוסס על רעיון מבריק שביצע Felix Jung. בכל פעם שתנגנו את השיר הקליפ ייראה אחרת! מדובר בסרטון פלאש המורכב מ-53 תמונות ה"נשאבות" מפליקר לפי תגיות המתאימות למילות השיר.

כיוון שבכל יום מועלות אלפי תמונות חדשות לאתר, התצוגה לעולם אינה קבועה והקליפ דינמי ומשתנה בכל צפייה. משעשע לראות איזה תגיות אנשים מצמידים לתמונות מסוימות ואיך זה משפיע על תפיסת משמעות השיר (אפשר להקליק על כל תמונה ולהגיע לעמוד הצלם בפליקר). דורש זמן טעינה אך מומלץ מאוד לראות, יותר מפעם אחת...

3. בגלל שבמאגר התמונות של פליקר ניתן לשלב לצד התמונות טקסט וגם תגיות, משתמשים רבים מתעדים באמצעותו אוספים. החל מאיש המציג את אוסף הגולות שלו (שימו לב למיון הנבון בעזרת התגיות) ועד מוסד ענק כמו ספריית הקונגרס שבחרה לקטלג את ארכיון התמונות שלה באמצעות פליקר.
השימוש הפופולרי לגבי אלבומי מוזיקה הוא עבור תצוגת העטיפות (cover art), בעיקר של תקליטים, אבל גם דיסקים. נוח להגיע לאוספים כאלה דרך חיפוש בקבוצות.
יש מי שמקפיד לאנדקס ולמיין את האלבומים בתוספת הפרטים ויש מי שרק מציג את הצילומים לראווה. התחילו מהקבוצה שנקראת The Record Collective המכילה כמעט 10000 עטיפות תקליטים, או לכו בקטן יותר לקבוצה המתעדת את עטיפות התקליטים המיוחדים של חברת התקליטים 4AD. יש אוספים מיוחדים שלא משתייכים לקבוצה ולכן כדאי לערוך גם חיפושים נפרדים ולגלות אוצרות כמו אוסף עטיפות התקליטים הקלאסיים הזה (כדאי לקרוא את טקסט ההסבר!)

להמשך >>

להוציא את המוזיקה לרחוב

לפני כמה חודשים סופר לי על רעיון לשיווק דיסק ישראלי חדש: השמעות "גרילה" ברחוב. לוקחים כמה נגני MP3 המכילים את שירי האלבום, נעמדים במקומות בעיר ומציעים לאנשים להאזין בחינם לשירים. אם יאהבו – יוכלו לרכוש את הדיסק שכמה עותקים ממנו מביאים בתיק נפרד... מציע הרעיון מוכר לרבים מכם אבל עד כמה שידוע לי התכנית, נכון להיום, לא יצאה לפועל ולכן לא אחשוף פרטים. השאלה היא מה דעתכם - האם זה יכול לסייע לשיווק אלבום? הייתם מעוניינים להאזין לדיסק שמישהו היה מציע לכם ברחוב? האם תוכלו לעצור ולהתרכז בהאזנה? האם צפויים קשיים טכניים? (פקחי עירייה למשל...)
בעייני הרעיון מבורך, בתנאי שבחירת המקומות תהיה מוצלחת. לא כל רחוב, לא כל שעה. זה היבט שצריך לחשוב עליו הרבה. בכל מקרה אין ספק שמבחינה טכנית כיום קל יותר להוציא מוסיקה לרחוב. הדוגמא הכי טריוויאלית היא מסיבות ה- Mobile Clubbing הנערכות בערים שונות בעולם: כמה מהר ניתן לארגן ולפזר אותן, וכמה מינימום השקעה כספית וציוד הן דורשות (ביחס לכמות האדירה של מוסיקה שניתן לאחסן בנגנים)



לפני כשנה, תוכנן עבור הרכבת התחתית של לונדון פרויקט Undersound. הרעיון היה להפוך את רשת הרכבות לרשת ויראלית של מוסיקה: הנוסעים יוכלו להעלות שירים מהנגנים שלהם בתחנות מרכזיות ובמקביל להוריד מוסיקה שנוסעים אחרים השאירו עבורם. המערכת הממוחשבת של הפרויקט עוקבת איזה שירים הועלו והיכן (רעיון למחקר אתנוגרפי?), מספר הפעמים שהשיר נשמע, כמות האנשים שהאזינו לו ועוד נתונים. הנוסע מקבל הודעה בכל פעם שמישהו הוריד שיר שהוא תרם למאגר (למרות שניתן להשתמש במערכת באופן אנונימי). כדאי לקרוא את הרציונל וההשראה לפרויקט מפי שלוש הסטודנטיות שהגו אותו, תענוג בריטי מעורר מחשבה.
הסיקור התקשורתי בנושא היה בעיקר באוקטובר 2006 כשהפרויקט היה בשלבי ניסוי ואני לא בטוחה שהוא אומץ. אם למישהו יצא להיתקל במערכת אשמח לשמוע עדויות. (אגב, הרעיון מזכיר את מושג Traffic Napster שעליו כתב הסופר קורי דוקטורוב)

מי שרוצה להיות עם היד על דופק לגבי מולטי-מדיה בחלל אורבני, מומלץ לעקוב אחר אירועי futuresonic השנתיים המתקיימים בעיקר בבריטניה וגם בכמה מדינות באירופה. מדובר על אירועי אומנות-טכנולוגיה-מוסיקה המציגים את המילה האחרונה בתחום. השנה הוצגה במסגרת תוכנית Urban Play תערוכה אינטראקטיבית בתוך קניון גדול במנצ'סטר שכונתה Art For Shopping Centers. לא במקרה המיצג התקיים 30 שנה אחרי האלבום המפורסם של בריאן אינו - Music For Airports (אלבום אמביינט שהושמע בטרמינל בנמל תעופה לה-גרדיה בניו-יורק).
מוסיקה, כמו מחאה, משגשגת במיוחד כשמוציאים אותה לרחוב העירוני. בעידן הדיגיטלי יש יותר אפשרויות לעשות את זה.

להמשך >>

פוסט שלילי

רוע
בשבוע שעבר הושג ניצחון לרדיו המקוון שמשאיר טעם מר בפה כי כל עוד ה-RIAA נמצאים איתנו, לא מאמינה שאי פעם מוזיקאים ומאזינים יוכלו לנשום לרווחה. נדמה לי שלפחות בכל חודש ישנה ידיעה מבהילה על מעללי הארגון הזה. קראו את הטור של גיא חג'ג' מהן הסיבות לבחירתם לחברה הגרועה באמריקה.

בולשיט
דנה פאר מדווחת בנענע על גאדג'ט שנקרא MusicMarker. מעין מחזיק מפתחות שמסוגל להקליט קטע ממנגינה שאנחנו שומעים ולא מצליחים לזהות, ואז לחפש אותה ברשת ולאתר לנו את פרטי השיר. יש מוצרים שלא צריך לנסות או לקרוא עליהם ביקורת, כי כל כך ברור שהם שטויות במיץ עגבניות.

אסון
לא קשור לתרבות דיגיטלית, אלא לחוסר תרבות. ודאי ראיתם את הפרסומת לכרטיס אשראי שלא אציין שמו, המלווה לא פחות ולא יותר בשיר Life On Mars? של דייוויד בואי. נכון, כבר מזמן יש הזנייה של יצירות מופת מוסיקליות בעולם הפרסום וידוע שאנחנו מתבוססים בעולם של שיווק וצרכנות. אבל המקרה הזה הוא חציית קו אדום שמבהילה אותי כל פעם מחדש. הביצוע הטפשי של ניר אוורבוך, השימוש ביצירה קאנונית של הרוק בלי לשים קצוץ על ההקשר והתוכן. האם לפרסומאים שהלכו על זה אין חברים? מצפון? ערכים? ילדות?

כיעור
אייפוד מצופה זהב 24 קארט – כנראה הגדרה חדשה לביטוי להוסיף חטא על פשע. למה לייצר כזה דבר? מי מתהלך עם זה?

להמשך >>

פרויקט אופנה: The Sound of Clothes

לפני שבועיים כתבה דנה פאר על iWear – אביזר "פלא" חדש המאפשר להצמיד בחוזקה את האייפוד לכל פריט לבוש שרוצים, ונזכרתי בפרויקט מיוחד שרציתי לספר עליו.
כידוע לא חסרים גאדג'טים המשלבים מוסיקה ולבוש, ולמעשה ההתפתחות שלהם מקבילה למחשוב הלביש בכלל (wearable computing).
אבל אני רוצה לעשות הבחנה בין נגנים לבישים – ממשקפי שמש ועד נעליים, לבין בגדים מנגנים.
כך למשל, לפני כמה חודשים דובר רבות על חולצת-גיטרה שפיתח ד"ר Helmer לחברת CSIRO - אתם עושים תנועות של נגינה בידיים והחולצה מנגנת בהתאם... (הנה וידאו). דוגמא נוספת: מאמר מ-2001 בניו-יורק טיימס מספר על מדען יפני המפתח בגדים שיאפשרו ליצור מוסיקה תוך כדי עיסוק בפעילויות אחרות ולשתף אותה עם אחרים דרך רשת אלחוטית. לא משנה אם המוצרים הפכו מסחריים, הפואנטה היא שכבר הרבה שנים מדענים עסוקים בנושא, משום מה.

פרויקט The Sound of Clothes מגיע ממקום אחר – מעולם האופנה. הפרויקט מורכב מסדרת ניסויים שחוקרים את הצלילים הקיימים או המופקים מפרטי לבוש, והתוצאות בעלות איכויות אודיו-ויזואליות מרהיבות:

1. Synaesthesia – צלם הפופ Nick Knight צילם בגד שעיצב Nicolas Ghesquiere. האמן הדיגיטלי Nick Ryan לקח את הצילומים והבגד המקורי ותרגם את החוויה האסתטית לצלילים. אל תפספסו את הראיון איתו (וידאו) ואת המצגת האינטראקטיבית (shockwave) שאיתה אתם מוזמנים להתהפנט. יש גם גלריית תמונות של הבגדים וטקסטים שמספרים על המחשבה מאחורי ההפקה.



2. Anechoic – ביוני 2006 נערכה הקלטה חיה באולפן מעבדה מיוחד, של הסאונד הכי מדויק הנשמע מבגדי מעצבי ידועים (Prada, Christian Dior...), או יותר נכון, מהחומרים מהם עשויים הבגדים: ניילון, עור, קטיפה, מתכות, משי, נוצות ועוד. הצלילים מועצמים וחדים בצורה יוצאת דופן. כל הניסוי תועד ב-11 קליפים (לחכות בסבלנות להורדה). בנוסף, יש גם לכם אפשרות ל"נגן" על החומרים באמצעות הדמיה אינטראקטיבית.

3. Blow, Clap, Talk & Hum – הפעם תורם של ה-accessories להישמע...חגורות, נעליים, תיקים ותכשיטים יהפכו למעין כלי נגינה ויצייתו לנשיפות, לנקישות ולקולות שלכם (צריך מיקרופון)

להמשך >>

הקלות הבלתי נסבלת של שוק המוזיקה / עידן בר-אשר

טור אורח
חבר שלי עובד בחברה צעירה ומלאת חובבי מוזיקה. לשיפור תנאי העבודה של העובדים, הם הקצו לעצמם כונן ענק בשרת, לתוכו כל אחד מוריד, כראות עיניו, מוזיקה מאוסף ה-mp3 הביתי שלו. כך בשעות העבודה כל עובד יכול להיכנס לשרת ולדגום מאות, אם לא אלפי, להקות וזמרים שמעולם לא שמע עליהם. מדי פעם הוא היה מגיע אלי עם הדיסק-און-קי שלו, בנפח ג'יגה, זורק לי אותו ואומר "קח, תשמע, יש כאן כל מיני דברים טובים". חישוב מהיר יראה שבג'יגה אחת נכנסים כ-12 דיסקים מלאים באיכות סבירה של 160kbs. הסיפור היה חוזר על עצמו אחת לשבוע בערך, עד שהרגשתי שאני טובע בים של מוזיקה לא מוכרת, לא מעניינת יותר מדי, ובעיקר – בגלל חוסר הספק. כי למי יש זמן לשמוע באמת שנים-עשר דיסקים חדשים בכל שבוע, כשהעבודה היא לא עריכה מוזיקלית ב-88FM?

כששמתי לזה סוף, בסך הכל רציתי לחזור לימים ההם שחשיפה למוזיקה חדשה היתה מבוקרת. הימים שבהם הטכנולוגיה לא אפשרה את ההצפה שאנו עוברים היום. כשחבר היה מספר בעיניים בוהקות שהוא שמע משהו חדש טוב באמת, ואני הייתי הולך לחנות דיסקים ומבקש להקשיב. אם זה היה באמת ראוי – הייתי משקיע את מיטב כספי, וכך בניתי לי אוסף דיסקים שעד היום אני גאה בו. בתוך כך היתה החוויה של החזרה הביתה, הסרת עטיפת הנילון מהדיסק, קריאה מדוקדקת של החוברת עם המילים והפרטים הטכניים שקשורים לדיסק, התרשמות מהעיצוב, וכמובן – הדיסק שהתנגן ללא הרף במשך שבוע לפחות.

היום על במחשב שלי שוכבות ג'יגות רבות של מוזיקה שחלקה הגדול בינוני. את חלקה אפילו לא שמעתי יותר מפעם אחת. היא פשוט מצאה את דרכה לשם ואני, מתוך כפייתיות מסוימת, מסרב למחוק אותה. אם שמעתי משהו סביר, בכמה לחיצות הוא יכול למצוא את דרכו לאוסף שלי. זה לא אוסף שאני גאה בו. זה תוצר של הקלות הבלתי נסבלת של תעשיית המוזיקה הכפופה לטכנולוגיה המודרנית.
לקלות הזאת יש גם צד שני: הצד של היוצרים. כשהיתה לי להקה בשנות העשרה שלי, חסכנו כסף בעבודה קשה בשביל לקנות כמה שעות באולפן הקלטות בינוני בתל אביב, וזה בשביל ליצור לעצמנו איזה דמו פשוט. הרבה מאמץ היה כרוך בזה, המון כוונות והשקעה, וחזרות אינסופיות לקראת הלילה המיוחל. ידענו שיקח זמן רב עד שנשיג שוב את הכסף לכך. היום כל ילד בן 12 עם Cubase ו- Reason על המחשב יכול ליצור לעצמו מוזיקה. במונחים של מעמדות – המעמד הנמוך גדל לאין שיעור, ולצערי הוא מקטין את הכח של המעמד העליון. לא שאין מקום לכולם, אבל הקונסטלציה החדשה שנוצרה בשילוב בין מוזיקה לטכנולוגיה, הן ברמת הצריכה והן ברמת היצירה, גורם לחברות התקליטים, אלה שיכולות להרים הפקות אמיתיות, להימנע מלהסתכן עם יוצרים טובים שיכולים להיחלץ מהמעמד הבינוני ולעלות למעמד העליון.

בשביל להימנע מטון מתקרבן, מאשים או נוסטלגי, אני כן אומר שיש לכך גם צדדים חיוביים. יש משהו מופלא באפשרות להגיע למוזיקה שנוצרת על ידי להקת שוליים באיזה חור בקצה השני של העולם. אנחנו לא כפופים יותר לחברות הפצה, למשלוחים, לחוסרים, לדיסקים שהפסיקו להדפיס אותם. וכן, מהשוליים צומחות להקות אינדי שלא מצאו את דרכן לחברות התקליטים הממוסדות, ובעזרת אולפני הקלטה ביתיים והפצה רשתית מגיעות לקהלים שבדרכים אחרות סביר ולא היו מגיעות לשום מקום. מאידך – הן גם לא מרוויחות מכך כסף, כך שספק איזה עתיד יהיה להן.

עידן בר-אשר – עובד עם נוער. סטודנט לתואר שני בפילוסופיה. מזמן לא שמע משהו חדש שהפיל אותו אבל אוהב מוזיקה איכותית מכל הסוגים - מאמין שכל סגנון מוזיקלי, גם טראש, יכול להיות איכותי אם זוכה לטיפול ראוי. מעדיף להתעוור מאשר להתחרש, מה זה חיים בלי מוזיקה?

להמשך >>

מגילת זכויות אוהבי המוזיקה

בהשראת מכתב התנצלות שקיבל מחברת תעופה, ניסח השבוע Bruce Houghton, מומחה לטכנולוגיה ותעשיית המוסיקה וכותב הבלוג Hypebot, את "A Music Lover's Bill of Rights".
(האם לדעתכם אלה זכויות של אוהב מוזיקה או בעצם זכויות צרכן?)

1. ניתן יהיה לשמוע את המוזיקה שרכשתי בכל מכשיר/חומרה שברשותי.
2. המכשירים שאתם מוכרים להשמעת מוזיקה יעשו שימוש במערכות הפעלה תואמות.
3. לא ינקטו צעדים משפטיים כנגד אוהבי מוזיקה המחליפים ביניהם מוסיקה שלא למטרות רווח מסחרי.
4. עמלות המתווספות למחירו של כרטיס הופעה לא יעלו על 20% מערכו הנקוב.
5. כשאני באולם/מועדון הופעות בבעלותכם – התייחסו אליי כאורח שלכם.
6. אנשים שנותנים או מקבלים כסף או מתנות תמורת נגינת שירים ברדיו ציבורי, יישלחו למאסר.
7. אומנים, לייבלים ואחרים שאינם מכבדים אותי – אל להם לצפות לקבל את כספי.
8. אם אתם מעוניינים שארכוש מוזיקה שלכם – הציעו לי הן איכות והן תמורה לכספי.
ואני מוסיפה סעיף 9 –
מוזיקה וספרות אינן מותרות, הן אבני בנין של תרבות וחינוך. צריכתן חייבת להיתפס כחוויה שהיא מעבר ל"בידור". לפיכך, לא יתכן שתמחור דיסק (או ספר) יהיה כמחירו של בקבוק יין יקר.

מה אתם הייתם מוסיפים? אולי משהו שרלבנטי בייחוד בישראל?

להמשך >>

נחמד, מעניין, מוזר, cool - חדשות מוזיקה

נחמד
הגיטריסט היפני Takeshi Terauchi ולהקתו ה-Bunnys הוציאו אלבום חדש בשם Let's Go Classics עם ביצועי surf למוזיקה סימפונית קלאסית (ברהמס, שטראוס, בטהובן ועוד).
כשאני אומרת "נחמד" אני רק מתכוונת שהלוואי וזה היה מחליף את מוזיקת המעליות ו/או ההמתנה בטלפון. תוכלו לשפוט בעצמכם, את התקליט אפשר להוריד במלואו מהבלוג WFMU (שיש בו עוד כמה דברים).

מעניין
הסקסופוניסט Rudresh Mahanthappa הוציא אלבום ג'אז אוונגרדי חדש שנקרא Codebook ומבוסס על כתבי סתרים ותיאוריות מספרים.
ב- wired אפשר לקרוא על תהליך היצירה ולהאזין למספר קטעים, ביניהם The Decider שכולו טרנספורמציה של מתמטיקה למוזיקה, או Play It Again Sam שבו המתופף Dan Weiss מנגן על פי קידוד מורס. מה שיפה הוא שלמרות שההלחנה על פי נוסחאות למיניהן והאלגברה עלולה לכאורה לייצר ג'אז "אנליטי", בסופו של דבר דווקא מתקבלת מוזיקה מאוד זורמת וכייפית.

מוזר
בבלוג Music Thing מסקרים באופן קבוע מכירה מיוחדת של כלי נגינה ב-eBay. לפעמים מדובר בכלים ממש מוזרים כמו התוף החשמלי הזה, או הגיטרה המגוחכת הזאת, ולפעמים מדובר ביצירות אומנות של ממש כמו תוף-מרים של אמן לבנוני, או סט גיטרות פסיכדלי משנות ה-60 שיצרו Semie Mosely והאמן Von Dutch. הפוסט נקרא תמיד eBay of the day ומופיע בתדירות די גבוהה.

cool (מוקדש לדודי)
בחודש הבא ייהנו Brant Webb ו-Todd Russell מלילה בלתי נשכח עם להקת ה- Foo Fighters.
במהלך עבודתם במכרה זהב בטסמניה, נלכדו השניים במשך 15 יום בעקבות מפולת סלעים. בין המצרכים שביקשו (עד שכוחות הסיוע יוכלו לחלצם) – נגן iPod עם מוזיקה של ה-Foo Fighters. מנהיג וסולן הלהקה Dave Grohl ששמע על כך, החליט לעשות מחווה והבטיח לשניים "לילה גדול עם בירות". את המסר האופטימי הם קיבלו ביום ה-11 ללכידתם (!) ואכן העניין עומד להתגשם במהלך סיבוב הופעות אקוסטיות שתקיים הלהקה בקרוב בבית האופרה של סידני.

להמשך >>

הקהל הוא היוצר + פסטיבל האנימציה והקומיקס

בעיתון "העיר" מהללים השבוע סרט המתעד הופעה חיה של ה-Beastie Boys ב-Madison Square Garden בניו-יורק שהתקיימה ב-9 באוקטובר 2004.
מדובר בסרט מסקרן ומיוחד במינו כיוון שצולם כולו על ידי הקהל. 50 מעריצים קיבלו לידיהם בתחילת ההופעה מצלמות וידאו ידניות Hi8 ונתבקשו לצלם את ההופעה מהזווית שלהם. התוצאה מוטרפת ואינטנסיבית, בין השאר כיוון שהתנאי היה איסור לכבות את המצלמה (כולל בשירותים). אפשר רק לדמיין איזו עבודת עריכה נדרשה בסוף.
הסרט יצא השנה בשם Awesome, I Fucking Shot That! ואורך שעה וחצי. רשמו לפניכם: יום שני 28.8 בשעה 22:00 שידור ב-HOT Prime ובהמשך הקרנות בהאוזן השלישית.
לדעתי הרעיון להגיש את החוויה במצב "נא" מושלם להופעה של הביסטיס, כי אשויץ ואומר שלפני עשר שנים זכיתי לראותם בפריס ואכן, הלוואי שהיתה לי מצלמה, אפילו סתם של סלולרי, אפילו לעשר דקות.

עם עיקרון דומה, שימו לב לרעיון של Terry McBride מנכ"ל Nettwerk (לייבל קנדי), בנוגע לאלבום של Barenaked Ladies: המעריצים יקבלו דרך אתר MySpace הקלטות של הקולות, הבאס, הגיטרות והתופים של כל שיר (שבד"כ מוקלטים בערוצים נפרדים) - ואת העריכה והרמיקסים יוכלו המעריצים לעשות בעצמם.
במקום עבודת המפיק והשליטה המוחלטת שיש לתעשייה על המוצר הסופי, מק'ברייד מציע סוג של כאוס. לפני שצוחקים (או נבהלים) - כדאי לקרוא.

עדכון 24.4.07 :
גם Beck מפיץ אלבום עם מוזיקה שמוכנה למיקסוס.
ה-Shins מבקשים מהמעריצים לצלם במכשירים הסלולריים שלהם את ההופעה ב-Austin City Limits Festival
אתר JamGlue ומזמין את ההמונים לערוך מיקסים לשירים שהם בעצמם מעלים. לא צריך להיות מקצוען, המנשק ידידותי ולפעמים יש גם תחרויות .
----------------------------------------------

על פסטיבל האנימציה, הקומיקס והקריקטורה שנפתח היום בסינמטק ת"א סביר להניח ששמעתם בגלל הפרסום הרב. אני מאוד אוהבת וצורכת קומיקס, למעשה הבלוג הזה ברגע האחרון התביית על מוזיקה ולא על קומיקס. ולכן לפני שאגש לעניינינו אני רוצה בשביל הפרוטוקול להביע מחאה על העירבוב שעושים בפסטיבל בין קומיקס (ז'אנר ספרותי) ובין אנימציה (ז'אנר קולנועי).
שמעתי השבוע גם מאיש ותיק בתעשיית האנימציה בארץ את אותה מחאה: "מה הקשר בין קומיקס לאנימציה?! אני שונא קומיקס ולא מבין מה הקטע של הבועות". צודק, קומיקס זה לא אנימציה (על שנאת הקומיקס נתחשבן אח"כ). אם תלכו לכנס קומיקס בצרפת, אתם באמת חושבים שלובשי חולצות Asterix מתעלפים מסרט חדש של Pixar? אני מבינה שבארצנו הקטנה נדרשים לאיגום משאבים וצריך להגיע למסה של קהל, אבל אפילו אצלנו - האם בפסטיבל אבו-גוש ראיתם אומנים שמופיעים בבארבי? (הרי כולם שרים ומנגנים...)

בחזרה למוזיקה: בראשון ושני בשעות הצהריים יש בפסטיבל הנ"ל אירוע אנימציה שנקרא צליל מצוייר – סרטים שמאיירים צלילים: "לקט מיוחד במינו של סרטי אנימציה במגוון טכניקות וסגנונות, הנותנים ביטוי חזותי לצלילים. אין מדובר בקליפים הנותנים ביטוי חזותי לשיר עם מילים, אלא בהתמודדות הקשה של מתן צורה וצבע לצלילים, מלודיות ומקצבים. התוצאות עוצרות נשימה, ולפעמים מהפנטות ממש".
ואגב כן, יש קומיקס באינטרנט על מוזיקה. קוראים לו Bassist Wanted הכרתי אותו רק לפני חודש בזכות עונג שבת ובינתיים אני מבסוטה. קחו בחשבון שזה בסה"כ סטריפ קומי, הולכים על זה בשביל הכיף.

להמשך >>

הופעות סאונד ואומנות דיגיטלית

השבוע הייתי בסליחה, איך יוצאים מכאן? במרכז הישראלי לאומנות דיגיטלית בחולון. האירוע השלישי (מתוך תשעה) בסדרת הפזורה - תכנית סאונד ומוזיקה ניסיונית שמתקיימת במרכז הנ"ל. את האירוע ארגן ערן זקס שגם הופיע והציג באירוע בעצמו.
בעבודה Lost and Sound, הרכיב בניה רכס עשרים טרנזיסטורים שמשדרים כלום, כלומר מכוונים לאזורים מתים בסקאלה. התוצאה היא כלי נגינה חדש.

הקליפ שתעד את A Slow Walk for Longplayer היה מהפנט (למי שלא יודע אוהד פישוף חצה את גשר לונדון בהליכה איטית מאוד שארכה כמעט 10 שעות). פסקול הקליפ נלקח מתוך היצירה Longplayer של Jem Finer שתתנגן אלף שנה ללא הפסקה (מבלי לחזור על עצמה) ונערך בצורה מושלמת על ידי פישוף. אני כמעט בטוחה שאת הקליפ עצמו ערך אדם הורוביץ (כן חברה?)
מאוד אהבתי את תום, מעיין הבתולים של אורי דרומר שבנה מכשיר המייצר סאונד בעזרת תנועה של מים בתוכו (קונסטרוקציה לא פשוטה שכללה כיור וכלי מטבח...), ובצמוד לו חממת צמחים שהפיקה סאונד מהתאורה שפעלה עליה (אל תשאלו אותי איך). היה ממש נעים להיות בחדר הזה ומענין להסתכל על הצלילים שנוצרו מופיעים על תוכנת ה-Max שרצה על המחשב. (ואולי לא פחות חשוב, דרומר לבש חולצה של Lydia Lunch. יותר אמירה מזה? :-)

הערה למארגנים: הופעות האילתור האלקטרו-אקוסטי התקיימו בצמוד לחדר שבו אמנון וולמן הציג את חולצת הרמקולים הצבאית. לבישת החולצה היתה אמורה להיות חוויה אינטימית שבה הסאונד התפשט דרך הגוף ובכלל הכל עבד על תחושות. אלא שבכל פעם שהתקיימה הופעה היה בלתי אפשרי לשמוע ולחוות את מה שניסה וולמן להעביר בגלל הבאסים והווליום מחדר ההופעה. במבנה כה גדול כמו של המרכז היה ראוי להתמקם אחרת.

רשמו לפניכם את אירועי הסאונד הבאים של הפזורה:
5.9.2006 - חידה: מה הקשר בין קונג פו לגלידה? / מאיה דוניץ
26.9.2006 - מסע רפאים / לויק קסוס, דניאל הופמן, ז'אן קלוד ג'ונס, סטפן הורנשטיין, יעל תאי, נדב עשור
17.10.2006 – Seventeen Migs of Spring / Seventeen Migs of Spring
7.11.2006 – חול / אורי דרומר
28.11.2006 – גזופינקסט (gezoofinkst) / יוני סילבר
כל האירועים מתקיימים ב-20:30, מחיר כניסה 20 ₪. יוצרי התכנית הם אילן וולקוב, אסף תלמודי ואייל דנון.
-----------------------
בהקשר זה צריך להזכיר את c.sides, פסטיבל בינלאומי למוזיקה אלקטרונית ולאומנות דיגטלית שיתקיים בבנייני האומה בירושלים בסוף החודש. 3 ימים, 100 אומנים (רבים מחו"ל), 80 הופעות, 3 במות. פרטים מלאים באתר הפסטיבל. מי שיפקוד מוזמן לכתוב ולספר איך היה.

להמשך >>

די "להרג" המוזיקלי

לפעמים נדמה שבמיוחד בתחום של מוזיקה וטכנולוגיה הטרמינולוגיה נגועה בדרמה אלימה. ה"רצח" הקדום שיצא לי להכיר בתחום היה כמובן-

ו"הדם הטרי" ביותר שראיתי בנושא היה במגזין Wired אתמול: "MySpace Kills Internet Tube Song"
בין שני אירועים אלה ודאי כולכם ראיתם שהתרחש, ועדין מתקיים, טבח -




מספיק עם זה. כי
א. שפה היא תודעה.
ב. נמאס שמעתיקים אצלנו כותרות וביטויים שלא עוברים טוב מאנגלית.
ג. רק בני-אדם ובע"ח (וכנראה גם עצים) נהרגים/מתים/נרצחים. כל השאר מחוסלים, נחלשים, נסגרים, נגמרים, מצונזרים, מסתיימים, נעצרים, משתנים.
שבת שלום

להמשך >>

מוזיקה במשחקי וידאו / דודי טרבס

טור אורח
מי זוכר את המוזיקה במשחקי הוידאו של שנות השמונים? הנה תזכורת קטנה (Super Mario Bros., 1985). מצחיק לחשוב שהמשחקים הראשונים של שנות השמונים היו אילמים או שהמוזיקה בהם היתה פרי יצירתם של מתכנתי המשחק... הנה דוגמא למוזיקה קצת יותר עדכנית (Halo 2, 2004). זה כבר נשמע הרבה יותר טוב...
קשה לי לדמיין את עצמי משחק היום ב- Halo 2 בלי מוזיקה קצבית שתלווה את מסע הטבח של מאסטר צ'יף ברחבי הגלקסיה, או נוהג במהירות מסחררת ב- Burnout בלי גיטרות חשמליות להזרמת האדרנלין.
הגישה כלפי מוזיקה במשחקי וידאו השתנתה בשנים האחרונות. אם בעבר היו המתכנתים משלבים מנגינה קליטה שתפצה על קטעי המשחק השקטים, הרי שהיום המוזיקה נתפשת כערוץ נוסף להעצמת חוויית המשחק והחברות המפתחות את המשחקים מחפשות לחנים מקוריים וחדשניים.
בסרטון מומלץ זה ניתן ללמוד על Halo 3, משחק שייצא בתחילת 2007. מרטין אודונל, מלחין המשחק מציג בשליש האחרון של הסרטון את ההפקה המוסיקאלית. לפיו: "The music and the sound is all about the drama, I am just trying to absolutely score the drama of this moment". בסרטון אפשר לראות חלק מתהליך הפקת המוזיקה.
ג'ספר קיד, המלחין של Hitman (2006) – Blood Money מספר שהגישה שלו היתה להלחין מוזיקה כאילו יצאה מראשו של Agent 47, גיבור המשחק. אגב, במשחק זה (כמו גם ב- Halo 3) הוקלטה נגינה של תזמורת חיה(!) ששולבה בקטעי המשחק השונים.
אחד המלחינים הטובים בכל הזמנים הוא נובו אואמצו (Nobuo Uematsu) היפני, שבין היתר הלחין את הלחנים עבור סדרת המשחקים Final Fantasy, אחת מסדרות המשחקים הפופולאריות בכל הזמנים. המוזיקה שלו פופולארית בתרבויות המערב והמזרח הרחוק כאחד. סגנון המוזיקה שלו משלב פופ עכשווי עם מוזיקה קלאסית. ההצלחה שלו הביאה לכך שמופקים היום קונצרטים המנגנים את המוזיקה של Final Fantasy.


להלן טריילר של Final Fantasy X, המוזיקה ברקע הולחנה ע"י נובו. באתר המעריצים הלא רשמי שלו תוכלו למצוא קטעים שהוקלטו במסעות ההופעות של נובו.
אופן שילוב המוזיקה במשחק היא אומנות בפני עצמה, הלחן צריך לבנות את האוירה ככל שהמשחק מתקדם. המוזיקה מתאימה עצמה לקצב המשחק (Dreamfall: The Longest Journey, 2006), ממש כמו בסרט פעולה, כשמתחילה סצינת פעולה ועימה גם המוזיקה המתאימה.
תעשיית משחקי הוידאו ידועה כגורם המביא לפיתוחים המתקדמים של חומרת המחשב. מעבדים חזקים יותר, זיכרון גדול יותר ובין היתר גם כרטיסי קול טובים יותר. ככל שמערכות השמע של המחשב משתכללות יכולות הפקת הצלילים של המשחקים עולות בהתאמה. הודות להתקדמות זו מפותחים היום משחקים, המשתמשים בטכנולוגיות מעולם הקולנוע כמו Dolby Digital, ואפקטי surround.
אז מה נשאר עוד לחדש בעולם המוזיקה למשחקים? ובכן, האפשרות להאזין למוזיקה מותאמת אישית (מתוך מאגרי המוזיקה של המשתמשים ולא של המשחק). כמו כן אחד התכנונים המדליקים הוא היכולת לשמוע את המוזיקה ישירות מהאינטרנט, יכולת שתוסיף מימד חדש למשחקי המכוניות השונים. ב- Xbox 360 (קונסולת המשחק החדשה מבית מיקרוסופט) התשתית לכך כבר קיימת וסביר שתהיה גם בקונסולות מתחרות. טכנולוגיות כמו DOME הופכות לממשיות.
לסיכום, מוזיקה במשחקי וידאו הינה ערוץ נוסף להעצמת חוויית המשחק ומושקעת בה אנרגיה רבה ליצירת האוירה המתאימה ביותר. יש מי שיאמר שעל המוזיקה יקום ויפול משחק!

דודי טרבס - איש מחשבים ומנהל צוות פיתוח, גיימר מושבע של Xbox (מה זה PlayStation?). נשוי באושר עם מתחרה בעייתית ב- PES 5, איתה הוא מגדל בכיף שני מאסטר צ'יפים קטנים

להמשך >>

עמרי רוח-מדבר מדבר על "הסייבורג הווקאלי"

השבוע הלכתי לשמוע את הרצאתו של הדוקטורנט עמרי רוח-מדבר (להלן: ר"מ) מהתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באונ' בר-אילן. ר"מ חוקר מפרספקטיבות מגוונות את השינויים שמתחוללים בעולם המוזיקה בעקבות כניסה של טכנולוגיה. ההרצאה על ה"סייבורג הווקאלי" היא לטענתו רק "הערת שוליים" במחקר, אבל אני יכולה להעיד שבתור הערת שוליים היה מרתק לשמוע על התהליך ההיסטורי של התופעה ובסיום אפילו התנהל דיון עם לא מעט אמוציות על מה נחשב "טבעי" ומהי "אומנות".
על מה מדובר? בשנים האחרונות ישנו שימוש הולך וגובר ב"עיוות מכונתי" של הקול. זה קורה כל הזמן בפרסומות, משחקי מחשב וכמובן מוזיקה. בייחוד בתרבות הפופ אין כמעט זמר/ת שלא עושים שימוש באפקט מתכתי של קולם. דוגמאות מוכרות: Cher עם השיר Believe, שרית חדד – קצת משוגעת והרשימה מתארכת לאינספור אומנים ושירים.
למה זה מעניין? כי לטענת ר"מ מדובר בתופעה, שכלל לא היתה נפוצה לפני העידן הדיגיטלי ובטח שלא נחשבה אומנותית.
ר"מ מציג בהרצאה סקירה של 90 השנים שקדמו לעשור הנוכחי ומציג את האופנים בהם שונה הקול האנושי: מסתבר שעיוות הקול נחשב תופעה שולית וניסיונית או שנעשה לצרכים שאינם אומנותיים. אמנם אחרי שנות ה-40 הטכנולוגיה כבר נכנסת לתחום האומנות אבל הקול הסינתטי נשמע מ"גרונם" של חפצים וכלים (בתקליטי ילדים וסרטי אנימציה) – כלומר הקול המלאכותי יוחס רק לאובייקטים שהם לא אנושיים.
בשנות ה-60 וה-70 ה"סייבורג הווקאלי" בא לידי ביטוי בסרטים כמו אודיסיאה בחלל (בסצנת "מותו" של המחשב HAL), התפוז המכני (באמצעות סינתיסייזר moog) - אבל עדיין היה מדובר בהקשרים לא חיוביים ובסצנות לא מוסריות. אם בכל זאת שולב במוזיקה דובר על סוג של אוונגרד ("הגיטרה המדברת" אצל Pink Floyd או Peter Frampton).
השינוי הבולט כיום, לטענת ר"מ, הוא שמדובר בתופעה רווחת של ממש, שאינה מוסתרת (ואף מובלטת) ומופיעה בהקשרים אומנותיים או מסחריים חיוביים לגמרי. הקול המכונתי מיוחס לזמרים אנושיים שלא מתרגשים מהעבודה שכולנו יודעים שזהו לא קולם האמיתי. ומכאן שיש שינוי פילוסופי עמוק ומהותי של מה שנחשב בחברתנו ראוי מבחינה מוזיקלית ואומנותית. היחס שלנו אל מכונות השתנה, היחס שלנו אל ה"טבעי" השתנה ואלה גררו גם טרנספורמציה בתפיסת האסתטיקה בתרבות שלנו.

להמשך >>