לפני כמה שעות חזרתי מלבונטין שאירחו באדיבותם דיון ראשון מסוגו על רוק בהנחיית קובי אור. לדעתי היה מעניין ואני מצטרפת למשאלה שהובעה בסיומו שיזכה להמשך וקביעות. יצאתי עם תחושה טובה שבזכותו דברים יתפתחו בעתיד (בצד המעשי). לא יודעת בדיוק מה, איך ומתי אבל אולי בעוד כמה שנים באיזה ראיון מישהו יאמר "הכל התחיל להתגלגל ב-2009 בצהרי יום ששי במועדון לבונטין שבו נאספו כמה עיתונאי רוק ומוזיקאים..."
המיני - כנס ארך כשעתיים ונפתח בהופעה קצרה של אדם קומן. אחריו הגיעה חבילה קובי-אורית שענתה על כל הציפיות: דברי פתיחה ארוכים, מעוררי השראה, מחנכים ומחכימים. בסופם הקריא קטע פרי עטו על Judee Sill שהיה נקודת המוצא לדיון על ביקורת ומבקרי רוק. זה בהחלט היה הנושא המרכזי אבל היו עוד הרבה כיוונים בשיחה.

קובי אור בלבונטין, המארגן והמנחה. צילום: מיכאל רורברגר
פרופ' נסים קלדרון היה ראשון הדוברים והיחיד שלא בא מעולם העיתונות וביקורת מוזיקה. הוא סיפר על מה שהוביל לכתיבת ספרו והצורך הקריטי שלו בטקסטים כדי להתוודע אל הרוק. הוא דיבר על הצורך החד משמעי בקטלוג מלא מסודר למוזיקת רוק ישראלית ועל הבעיה החמורה בהיעדרה של ספרית מוזיקת רוק מקיפה ושלמה - "ספריה היא דרך שבה תרבות מכירה את עצמה". אמן.
קלדרון דורש סוג מסוים של מימון ציבורי. בניגוד לכל אומנות או ז'אנר מוזיקלי אחר המקבלים כמה פרוטות מהתקציב, הרוק יוצא דופן ולראיה אין לו אפילו כתב עת.
לדבריו של קלדרון ולשאלות של אור לגבי סגנון ומהות של ביקורת רוק ענו: שרון מולדבי שדוקא הצדיק עצמאות ממימון והזכיר שיצירות גדולות נעשו גם בכלא; בן שלו כנציג סגנון הכתיבה המאורגנת והבהירה; מיכאל רורברגר סיפר על המגזין ווליום ז"ל; קליה מור על השיקולים המאוד אישיים בכתיבת הביקורות שלה; עינב שיף על התמקצעות והביקורת כעבודה; ניב הדס ייצג את המוזיקאי שהוא גם מבקר; בועז גולדברג סיפר על עצמו כעיתונאי שהתגלגל לכתיבה על מוזיקה בשלב מאוחר; בועז כהן שמחפש בכתיבה יופי, תשוקה ואהבה; דוד פרץ על תפקיד המבקר כמתווך ושומר-סף; לסיום אורן אדר-בורלא קרא להצית את כל מערכות העיתונים "כי תעמולה כבר יש מספיק".
קובי אור התנהג כמארח אבהי והיה במצברוח מרומם. לכל אחד מהכותבים חילק מחמאות ושבחים ברצינות ובדייקנות האופיינית לו וראית על פניהם המסמיקות של המבקרים שעבורם זה סוג של פרס נובל!
לא היו פיזית אך בהחלט הוזכרו ונידונו: האינטרנט, רון מיברג, עמית שהם, אהד פישוף, וכמובן כותבים מחו"ל כמו גרייל מרקוס, ניק קנט ואלן ויליס.
המיני - כנס ארך כשעתיים ונפתח בהופעה קצרה של אדם קומן. אחריו הגיעה חבילה קובי-אורית שענתה על כל הציפיות: דברי פתיחה ארוכים, מעוררי השראה, מחנכים ומחכימים. בסופם הקריא קטע פרי עטו על Judee Sill שהיה נקודת המוצא לדיון על ביקורת ומבקרי רוק. זה בהחלט היה הנושא המרכזי אבל היו עוד הרבה כיוונים בשיחה.

קובי אור בלבונטין, המארגן והמנחה. צילום: מיכאל רורברגר
פרופ' נסים קלדרון היה ראשון הדוברים והיחיד שלא בא מעולם העיתונות וביקורת מוזיקה. הוא סיפר על מה שהוביל לכתיבת ספרו והצורך הקריטי שלו בטקסטים כדי להתוודע אל הרוק. הוא דיבר על הצורך החד משמעי בקטלוג מלא מסודר למוזיקת רוק ישראלית ועל הבעיה החמורה בהיעדרה של ספרית מוזיקת רוק מקיפה ושלמה - "ספריה היא דרך שבה תרבות מכירה את עצמה". אמן.
קלדרון דורש סוג מסוים של מימון ציבורי. בניגוד לכל אומנות או ז'אנר מוזיקלי אחר המקבלים כמה פרוטות מהתקציב, הרוק יוצא דופן ולראיה אין לו אפילו כתב עת.
לדבריו של קלדרון ולשאלות של אור לגבי סגנון ומהות של ביקורת רוק ענו: שרון מולדבי שדוקא הצדיק עצמאות ממימון והזכיר שיצירות גדולות נעשו גם בכלא; בן שלו כנציג סגנון הכתיבה המאורגנת והבהירה; מיכאל רורברגר סיפר על המגזין ווליום ז"ל; קליה מור על השיקולים המאוד אישיים בכתיבת הביקורות שלה; עינב שיף על התמקצעות והביקורת כעבודה; ניב הדס ייצג את המוזיקאי שהוא גם מבקר; בועז גולדברג סיפר על עצמו כעיתונאי שהתגלגל לכתיבה על מוזיקה בשלב מאוחר; בועז כהן שמחפש בכתיבה יופי, תשוקה ואהבה; דוד פרץ על תפקיד המבקר כמתווך ושומר-סף; לסיום אורן אדר-בורלא קרא להצית את כל מערכות העיתונים "כי תעמולה כבר יש מספיק".
קובי אור התנהג כמארח אבהי והיה במצברוח מרומם. לכל אחד מהכותבים חילק מחמאות ושבחים ברצינות ובדייקנות האופיינית לו וראית על פניהם המסמיקות של המבקרים שעבורם זה סוג של פרס נובל!
לא היו פיזית אך בהחלט הוזכרו ונידונו: האינטרנט, רון מיברג, עמית שהם, אהד פישוף, וכמובן כותבים מחו"ל כמו גרייל מרקוס, ניק קנט ואלן ויליס.