דפים

יום שני, מאי 21, 2007

שוב לומד לאהוב מוזיקה / גל מור

טור אורח
קיבלתי את ההצעה לכתוב פוסט אורח בבלוג שכותרת המשנה שלו "לאהוב מוזיקה בעידן הדיגיטלי" בעיתוי קארמתי מעניין, בדיוק כשאני שוב לומד לאהוב מוזיקה.
לכאורה זו אמירה בנאלית, הרי מי לא אוהב מוזיקה? אך יש הבדל בין לשמוע מוזיקה לבין להקשיב לה. בעשור האחרון מיעטתי לאהוב מוזיקה, ללא ספק חטא נוראי בעיני מי שהייתי בשנות ה-80 וה-90.

האהבה שלי למוזיקה התפרצה לראשונה בערך ב-85', עת הכרתי את גל הרומנטיקה החדשה והגל החדש של אותה תקופה. רוקסי מיוזיק, דפש מוד, Flock of Seagulls, גארי ניומן, הליגה האנושית (אז עוד תרגמו שמות של להקות), ה-Cure, מארק אלמונד, Talk Talk ורבים אחרים.

חברי איתי הביא מחו"ל את Boy של U2, ומהר מאוד השתכנעתי שהם הלהקה הטובה בעולם (ואולי זה היה נכון באותם ימים). משם התפשטה תאוות המוזיקה שלי לכל הכיוונים, לתקליטים הראשונים של בואי ופינק פלויד, לו ריד, איגי פופ, ניק קייב, להקת Love, ניל יאנג, ה-Doors, סמית'ס, קלאש, לד זפלין, Joy Division, תאומי קוקטו וכל חבורת 4AD, סוניק יות', הפיקסיז, ביסטי בויז ועוד עשרות אחרים.

הרעב שלי למוזיקה לא ידע שובע. אמן הוביל לאמן והשפעה רדפה השפעה - ההפצה הוויראלית של השירים הייתה מכובדת גם במונחים של היום – החלפנו קסטות בבית הספר ובמקרים מיוחדים גם קנינו (זכור לי שרכשתי את האוסף המופלא Hits3 ב-15 שקל מחאפר בהדר הכרמל), הקלטנו שירים מגלי צה"ל וצה"ל 2, שבימים אלה עוד שימשו בית ספר טוב למוזיקה, וכמובן - במועדונים. ימים מרגשים במיוחד ציינו את הביקורים בחנויות התקליטים התל אביביות – בית התקליט וחנות בכיכר מסריק ששמה פרח מזיכרוני הרעוע.

המשמעות של אהבת המוזיקה הייתה להקשיב לאלבומים במשך שעות, שוב ושוב, לעתים עד שהאיר הבוקר, ליהנות משירים עד דמעות ולהרגיש שהמוזיקה מרוממת אותך לגבהים חדשים. אני זוכר שהטייפ השחוק בסטריאו שלי פיתח הרגל מגונה לאכול קלטות, ולעתים הייתי מקדיש שעות לניסיון להחזיר את הסליל לגלגל ולהציל את מה שנשאר.

בשנות ה-90 המוזיקה פינתה את המקום הראשון אצלי לעניינים יותר ארציים כמו שירות צבאי, לימודים וקריירה. המציאות התועלתנית וממוקדת המטרה הפכה את מנגינת החיים לרעש רקע. הספקתי להכיר את נירוונה, Radiohead ועוד הרבה אחרים אבל קצב ההאזנה הלך ופחת עד שהפסיק כמעט כליל לקראת סוף העשור.

בשנה האחרונה, כשמצאתי את עצמי מזמזם שירים מתוכניות ילדים בערוץ "הופ", הבנתי שהגעתי לתחתית. חיים ללא מוזיקה הם במובנים רבים חסרי טעם. זה עכשיו או לעולם לא. למזלי השירותים המוזיקליים באינטרנט באים לקראתי.

בעיני הרדיו הוא הערוץ הכי מוצלח להיחשף דרכו למוזיקה חדשה. הרדיו הישראלי על כל חד גוניותו, לא מספק את הסחורה, אבל מי צריך אותו. בעיני, Last.fm זו אחת ההמצאות הכי מוצלחות אי פעם (אני יודע שיש לו מתחרים חדשים אבל אני מעדיף לדבוק בשירות אחד).

זו התגשמות הפנטזיות הכי פרועות של שנות ה-80 שלנו. בעצם אני יכול לעשות כל מה שרציתי אז – לשדר ברדיו. אני משדר את התחנה שלי, המבוססת על הטעם המוזיקלי שלי, ומאזין לתחנות של אחרים, וביחד אנחנו יוצרים תחנה משותפת ברשת חברתית על טהרת המוזיקה.

כל זה מתנהל באופן דמוקרטי ושקוף. החברים ברשת הופכים לנשאים של צלילים - אני רוכב על זרמים מוזיקליים, עובר מתקופה לתקופה ומאמן לאמן בקליק אחד. אני מעשיר את העולם המוזיקלי שלי והם את שלהם. אני מופתע, לעתים לרעה ולפעמים לטובה, אבל תמיד מסקרן לשמוע את השיר הבא.

עכשיו, למשל, Last.fm החליט להגיש לי קטעים של ביזה ורחמנינוב. מה הסיכוי שהייתי קונה דיסקים שלהם או שומע אותם ברדיו? בגלל הסיבות האלה ואחרות, שלא אוכל לציין אותן בלי להפוך לטרחן, זו תקופה נהדרת למוזיקה, לא רק עבורי אלא בכלל.


גל מור - מתעניין בקו התפר בין טכנולוגיה לתרבות וכותב את הבלוג חורים ברשת. מלבד ללמוד לאהוב מחדש מוזיקה, הוא מגדל עם בת זוגו ילדה בבנימינה ועורך את ערוץ המחשבים של ynet.

1 תגובות:

Paul Oyster אמר/ה...

"פאז" כמובן (החנות בכיכר מסריק)

הוספת תגובה