יש לכם אומץ לאינדי אמיתי? מיקסטייפ בוי ג'ורג' חגיגי

בוי ג'ורג', 1962

אתמול בהופעה של רונסון ראיתי את בוי ג'ורג' שר ומופיע אחרי המתנה של 25 שנים. הייתי בהופעה של מועדון תרבות ב-1985 אבל בתור ילדה קטנה שלא קלטה עוד כמה שנים היא תמשיך לאהוב את הזמר שעל הבמה, שגם בקושי הצליחה לראות.
גם אחרי שהתבגרתי התאפשרה לי פעם יחידה להגיע להופעה בחו"ל, אך ברגע שהגעתי לתחנת הרכבת בלונדון התבשרתי על ביטול ההופעה בגלל טרגדיה במשפחתו של ג'ורג'.

הרבה אנשים מרימים גבה כשמוצאים בין אלף התקליטים והדיסקים שלי את כל הדיסקוגרפיה של בוי ג'ורג'. דמיינו מישהו עובר על ספרייה מוזיקלית מסודרת אלפביתית ורואה באותC  את הדיסקוגרפיה של הקלאש, אח"כ את כל הדיסקוגרפיה של הקיור, סדרת American של ג'וני קאש ואז...Culture Club

לפעמים קשה להתחבר למוזיקה של ג'ורג' (שלא לדבר על כמויות הדאנס) אבל ברור לי שזה הזמר היחיד שכל פעם שקולו נשמע באוזניי, כאילו נטלתי חופן כדורי וואליום, או במילים של אילת יגיל "מצליח להעניק בעשר דקות מספיק חום להאיר את רמת גן".

אם לא די בכך, יחד עם זה מגיע בונוס שלא נגמר: בוי ג'ורג', לטוב ולרע, הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בעולם המוזיקה ולפעמים גם מחוצה לו. האוטוביוגרפיה המעולה שלו, היא מסמך מרתק על לונדון של שנות ה-70 וה-80 (פוסט-פאנק, מועדונים, מהפכת ג'נדר), והכי כיף שבתוך כל החרא של ילדות נוראית, סמים, כלא וקרובים מתים האיש מפוצץ הומור עצמי וממשיך להתאפר על אפכם וחמתכם.

רשימת השירים

להאזנה לחצו כאן (60 דק')
להורדת המיקסטייפ לחצו כאן עם סמן ימני (save as, 55 MB)

רוב הקטעים באוסף הזה הם דואטים או שיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים והוקלטו בלייבלים עצמאיים, ואני בטוחה שעבורכם מהווים אלטרנטיבה (בלשון המעטה) למה שאתם בדרך כלל שומעים. אם אתם יכולים לפתוח את הראש ולהתרגש בלי להיות ציניים תזכו לשעה עם זמר ש"מראה למצחיקים האחרים איך נשמע זמר".

1. Ich Bin Kunst  -  מתוך המחזמר Taboo המבוסס על האוטוביוגרפיה של ג'ורג', 2002
   
2. The Crying Game – גרסה מחודשת לשיר בהפקת Pet Shop Boys (שגם עושים קולות רקע). שיר הנושא בסרט "משחק הדמעות" 1992
   
3. Losing Control - גרסת אנפלאגד מ-2002 לאחד השירים הוותיקים מקריירת הסולו של ג'ורג'. הביצוע המקורי מ-1992 נקרא Am I Losing Control והרבה יותר איטי
   
4. La Barque – שיר הנושא מהסרט הצרפתי Le Libertin (2000) המתאר את מאבקו של Diderot הפרוע לכתוב את האנציקלופדיה הראשונה. הבמאי הזמין את ג'ורג' לשיר את שיר הנושא כמחווה לאנשים שלא הולכים בתלם...
   
5. More Than Likely – דואט עם PM Dawn, 1993
   
6. Time Machine – דואט עם החברה הוותיקה Amanda Ghost, 2007
   
7. St. Christopher – מתוך האלבום U Can Never Be 2 Straight - 2002
   
8. American Heart – Bliss מארחים את ג'ורג' לדואט עם Alexandra Hamnede, 2009
   
9. The Deal – שיר וטקסט טיפוסי של ג'ורג' עם הגיטרה של השותף הקבוע John Themis, 2009 אבל התגלגל בהופעות הרבה קודם
   
10. Sweet Toxic Love – רוח התקופה בה ג'ורג' היה עמוק בתוך ענייני הודו והארי קרישנה, 1992
    
11. I specialize in Loneliness – מההרכב שנקרא Jesus Loves You, 1992
    
12. You Are My Sister – דואט עם Antony & the Johnsons, אנתוני כתב את השיר פחות או יותר לג'ורג', 2004
    
13. Pentonville Blues  – שיר רגאיי, אולי הז'אנר שג'ורג' יודע לעשות הכי טוב,  Glide & Swerve מארחים את ג'ורג'
    
14. That's the Way – השיר היחיד מאלבום של מועדון תרבות. דואט עם הזמרת המדהימה Helen Terry שליוותה הרבה את הלהקה, 1983
    
15. Somebody To Love Me – מארק רונסון מארח את ג'ורג' לדואט עם Andrew Wyatt באלבום שכולו מחווה לשנות ה-80, 2010

הצילום האהוב עליי בכל הזמנים – לו ריד, דייויד בואי, איגי פופ / סבא, בן, נכד

לאחרונה כותבים הרבה על הביוגרפיה החדשה של דייויד בואי וזו הזדמנות לדבר על צילום הרוק הכי אהוב עליי בהיסטוריה של הרוק, צילום שחור לבן פשוט בלי אפקטים ובלי זוויות אומנותיות מיוחדות אבל הייתי שמחה לתלות אותו בענק בסלון.

איגי פופ נתלה על לו ריד ודייויד בואי תרתי משמע. כיוון שידוע מי היה הסנדק האומנותי של כל אחד, אנו למעשה רואים בצילום סבא חכם עם משקפיים (ריד), בן מתוסבך (בואי), נכד מופרע (איגי) ואב קדמון (מארק בולן  על החולצה של איגי).

נדיר לתפוס את שלושת המצולמים ביחד. הם עומדים במלון Dorchester המפואר בלונדון, והשנה היא 1972. בשנה זו כמות הסמים שהנ"ל צרכו מפלצתית וגובלת בנס רפואי.

צילום: Mick Rock, 1972

התמונה הזאת מרגשת אותי בגלל שאני חושבת כמה ז'אנרים מוזיקליים התפתחו מאוד בזכות החבורה הזאת או לפחות הושפעו עמוקות, בלתי נתפס ממש. וזה לא נגמר במוזיקה – חשבו כמה נוכחות היתה לסגנון שלהם ולפועלם בכל הקשור להופעות חיות, קליפים, אופנה, מגדר...
הצלם הוא Mick Rock ועותקים של הצילום ההיסטורי בחתימתו עדיין נמכרים באתר המכירות היוקרתי של Christie’s ומוערכים בין 1500-2000 דולר.

יש גרסה נוספת של התמונה ללא המראה, הנברשת והאיש ברקע, אבל היא מסתירה את הלק השחור על ציפורניו של לו ריד והמבט של איגי פופ בה פחות שובב...

קיץ 2011 – הודעה

לא משנה באיזה צד אתם ומה עמדותיכם בנוגע לאירועי המחאה של קיץ 2011, אתם חלק ממנו.
דוקא יש הרבה מה לכתוב על מוזיקה בהקשר של המחאה. כשעוקבים ברשת אחרי כתבות, ציוצים והפוסטים בנושא, מגלים הרבה עיסוק במוזיקאים מקומיים, בהפניות לשירים מכל התקופות עם טקסטים רלבנטיים, חיפוש הימנונים ויצירת קליפים.
 

הדיון כל כך משתלט ומסיבי ואיני מוצאת זמן וטעם לכתוב כאן טור חדש. המון אנרגיה ותשומת לב שלי ושל רוב האנשים, כך נדמה לי, מוקדשת בתקופה הנוכחית לתכנים אחרים. ועדיין, במעגלים קרובים אליי, אני רואה יותר מדי אנשים עייפים ואדישים, אפילו כדי להיכנס לאיזשהו שיח פעיל בנושא, תהא עמדתם אשר תהא.
לכן אני בוחרת למסור הודעה כללית מאוד, ומבליטה בפניכם שיר אחד שהצגתי בעבר, אך הפעם אני מקווה שיזכה ליותר השמעות וצפיות: