דפים

יום שבת, ספטמבר 22, 2007

יומולדת 30 לפאנק

פוסט מחווה בלי קשר לעידן הדיגיטלי, כי אם לא היה פאנק כנראה שלא הייתי *כל כך* אוהבת מוזיקה.

אסתטיקה של כעס
אף פעם לא הייתי פאנקיסטית "בפועל" ולצד עשרות אלבומים עם קשר הדוק לפאנק יש לי גם מאות דיסקים עם קשר אפסי לפאנק. אבל בלבי אמונה שלמה שפאנק הוא האסתטיקה של הכעס בהתגלמותה האולטימטיבית. (היססתי אם לכתוב ביטוי פלצני, אבל מה לעשות שבזה בדיוק מדובר).
אני מתכוונת לכעס במובן החמור של fury. גם לפני הפאנק נכתבו שירי מאבק וכבודם של שירי מחאה שכתב לנון במקומם מונח, אבל אני לא מדברת על פרקטיקה בורגנית של הפגנות, הדלקת נרות בכיכר, חרם צרכני או טור ביקורת בעיתון. אני מתכוונת לטקסטים עם פרקטיקה של אין מה להפסיד, כלומר - לשבור ולצרוח, על מוסיקה לא בהכרח מלודית, של זמרים די מכוערים עם קול לא משהו, ובקיצור מוסיקה שאין לה תפקיד לעשות נעים. אבל אם למוסיקאים, יוצרים ואומנים לא יהיה את התפקיד של מתן במה לכעס, רשות הדיבור תהיה רק בידי פוליטיקאים ועיתונאים ואז כולנו יודעים מה (לא) קורה.

1977
למה ב-2007 יומולדת 30? כי ב-77' יצאו כל האלבומים הראשונים החשובים (ואולי היחידים) של הפאנק. המפורסם שבהם הוא Never Mind The Bollocks של ה-Sex Pistols. לכבוד יומולדת 30 לאלבום ההיסטורי (היחיד שלהם) הסקס פיסטולס יתאחדו לסיבוב הופעות בנובמבר הקרוב והקליטו מחדש את Anarchy in the U.K עבור המשחק Guitar Hero III.
אלבומי פאנק נוספים שנולדו באותה שנה, רובם תקליטי בכורה ללהקות מעולות:
The Clash – The Clash
Blondie – Plastic Letter
The Ramones – Leave Home; Rocket To Russia
Television – Marquee Moon
Iggy Pop – Lust For Life; The Idiot
The Jam – In The City; This Is The Modern World
באותה שנה נולדו הלהקות The Fall, Dead Kennedys, Siouxsie & the Banshees שהחלו לעבוד על אלבומי הבכורה שלהם.

במצגת מעניינת שפרסם מגזין טיים לציון 30 לפאנק, טוען Josh Tyrangiel (מבקר מוסיקה) שפאנק הוא תופעה הרבה יותר רחבה מבחינה מוסיקלית ממה שאנו נוטים לחשוב. אני מאוד מסכימה עם הטענה הזאת אבל כמות הז'אנרים המוסיקליים שבשמם מופיעה המילה Punk היא שערורייתית, ודי לומר שיש אפילו Christian punk

I Fought the Law and the law won
יש לי אהבה גדולה ועמוקה ל-Clash. בעייני הם מייצגים פאנק מקורי ושורשי, פאנק של פרולטרים באנגליה, של מהומות בלונדון, פאנק חברתי ופוליטי, פאנק בלי דאווינים וקישוטים, עם שירים קצרים של ארבעה אקורדים. המוסיקה של הקלאש התפתחה לעוד כיוונים אבל תמיד נתנה לטקסטים הרציניים גיבוי מושלם. בחרתי להדגים את החשיבות של הפאנק דווקא עם שיר ישן של ה-Crickets מ-1959 - I fought the law. השיר הפך להיט ב-1965 כש-Bobby Fuller חידש אותו. הנה הקליפ – שימו לב להומור ולצחוקים, לעניבות ולז'קטים, לכיף והאיזי הכללי:


ב- 1977 גם הקלאש עשו גרסת כיסוי לשיר. עכשיו שימו לב לאריזה החדשה בלי לשנות טקסט ולחן. לא רק שאין סיבה לחייך, כל המשמעות של השיר נעשית מטרידה. זה פאנק.


אקדמיה
מן הסתם יש מחקר שעוסק בפאנק (בייחוד באומנות, אבל הנה למשל תוצאות חיפוש במאגר חינוך). במדעי-החברה נחקרו פאנקיסטים, בדרך כלל בהקשר עברייני ולא מחמיא. אבל על משקל "מי שחושב שבבריה"מ התקיים קומוניזם - לא קרא מעולם קרל מרקס", ראוי להבהיר שתסרוקת מוהיקן וחולצה עם סמל אנרכיה - לא עושים ממך פאנקיסט.
באפריל 2008 יזכה הפאנק לראשונה לדיון מכובד ותשומת לב ראויה מהאקדמיה. אוניברסיטת Simon Fraser בקנדה, עומדת לקיים כנס בינ"ל ראשון ורציני בן 3 ימים: Punk: Word, Music, Politics, Influence. יש אפילו בלוג המלווה ומתעד כבר עכשיו את ההכנות ותכנון הכנס.

סוף (בחרו אפשרות)
1. הפאנק נגמר קצת אחרי שהתחיל, 1978. בקליפ הזה, מתועדת הדקה האחרונה בהופעה האחרונה של הסקס-פיסטולס. המילים האחרונות של ג'וני ליידון על הבמה הן: this is no fun at all, no fun. המצלמה מתמקדת על פניו החיוורות, הוא מותש וחולה ומילות הפרידה שלו לקהל הן:
ever get the feeling you've been cheated?
2. הפאנק נגמר בעשור הנוכחי, 2002. Joe Strummer מהקלאש, אחרון כותבי שירי הפאנק האותנטיים, מת.
3. כל עוד מאזינים לפאנק הוא לא נגמר.

9 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בגיל העשרה, שזה אומר שנות ה-90, ידעתי שפאנק זה הכי קול, כי זה מה שפני אהבה ושמעה.

עם זאת, אני מוכרח להודות שלא יכולתי להקשיב ליותר משיר אחד ברציפות, וגם זה היה הרבה יותר מדי.

אם אני לא טועה, היה שיר אחד של ה-clash

שכן נהניתי ממנו.

חוץ מזה, הקשר היחיד שלי לפאנק, היה גילוח חלקים מהשיער, והותרת חלקים אחרים בלתי מגולחים, כמו גם נעילת נעליי צבא ולבישת מכנסי טייטס שחורים.

אבל נדמה לי שבשלב הזה, כבר נחשבתי טראשר (טראש מטאל).

טל

אנונימי אמר/ה...

אני בדעה שכל עוד מאזינים לפאנק הוא לא נגמר.

מה דעתכם על הפאנק בארץ? היה בו יותר מחיקוי מוזיקלי מאוחר?
הפאנק בארץ הצליח להצמיח תרבות או דיון פוליטי / חברתי?

אני זוכר שכשהיינו צעירים כתבנו שירים, פרסמנו מניפסטים, ערכנו דיוני רחוב אבל הכל נגמר עם הגיל ומחוסר עניין לציבור ולמשתתפים ):

יותר מהכל פאנק זה דרך חיים וקשה לאנשים לקבל את העובדה שאני קם כל בוקר לעבודה שאסור ללבוש בה ג'ינס ואני עדיין מרגיש חי ושומע פאנק (;

אהה ותודה על הפוסט.

קסטה אמר/ה...

טל - אם אני זוכרת נכון כתבת פעם לאיזו להקה שאפילו החזירה לך תשובה אישית! זה היה תלוי על הדלת או משהו. אכן היית טראשר

אריק - גם אני בעד אופציה מס'3. לגבי פאנק בישראל אני בורה גמורה.

אנונימי אמר/ה...

כמי שתופשת עצמה חובבת מוזיקה, פאנק תמיד מעמיד אותי במבוכה, שכן מעולם לא התחברתי לסגנון הזה, גם אם הכרתי בחשיבותו המוזיקלית והחברתית. אז מבין שני הביצועים, אני לוקחת את הקריקטס.
אבל גם אני מצטרפת לאופציה מס' 3. שום דבר לא מת, כך אומרת הקלישאה, כל עוד יש מישהו שחושב/זוכר/מפעיל עליו/אותו...
בכל מקרה, תודה על פוסט מעניין אחרי שתיקה לא קצרה!

אנונימי אמר/ה...

הדיסק הראשון של הרמונז(סלף טייטלד) יצא ב1976

אנונימי אמר/ה...

להגיד שהפאנק נגמר 1978 אחרי שהסקס פיסטולס התפרקו גובל בבורות גמורה, את מפסידה כאן שרוולים שלמים של פוסט-ז'אנרים, שהשפיעו על המוסיקה הפופולרית כיום יותר מכל סגנון אחר, מפוסט-פאנק, אנרכו פאנק ואוי באנגליה עד ההארדקור פאנק בארה"ב בתחילת שנות ה-80.

לגבי פאנק בארץ, זין על חוסר עניין לציבור, בארץ פעלו להקות בשנות ה90 עם טקסטים שגורמים לגאד סייב דה קווין להראות כמו שיר ילדים, רק תנו שמיעה ללהקות כמו נכי נאצה, דיר יאסין (שפעלו בסוף העשור ותחילת העשור הנוכחי), מפגרת, יו אס אף, משכב בהמה
ולהקות של תחילת-אמצע העשור הנוכחי כמו
אסטרוגליידס, סמרטוט כחול לבן, נקמת עוללים, ועדת קישוט, ברוטל אסולט וכו'.

אנונימי אמר/ה...

כבר התכוננתי להגיד שבניגוד די מוחלט להצהרות הגרנדיוזיות בהתחלה על החשיבות האסתטית של הפּאנק, הפוסט עצמו בקושי מגרד את פני השטח, אפילו ביחס למהות של הפאנק המקורי, שלא לדבר על דברים מרגשים ומרתקים שצמחו ממנו בעשורים שבאו אחר כך, אבל נראה לי שהתגובה (הבוטה למדי, באופן שהוא מאוד punk ניתן להיאמר) של אנונימוס די עשתה לי את העבודה.
2 הדברים שאני רציתי להצביע עליהם, בכל זאת, הם לאו דווקא הביטוי המקומי של הז'אנר והפילוסופיות שלו, אלא 1) הדגש שתרבות הפאנק שמה על DIY - "עשה-זאת-בעצמך" המוסיקה של הסקס-פיסטולס למשל לא רק נשמעת מחוספסת גסה ומלוכלכת בתור מטרה סגנונית אלא גם ובעיקר כי מדובר באנשים שלא ממש יודעים לנגן - ולא אכפת להם גם. המסר הוא שכל אחד יכול לעשות מוסיקה. כל אחד יכול להקים להקה. גם אם שתיהן מחורבנות - היי, ככה בדיוק אנחנו רוצים את זה. כמה שיותר מכוער, ומה שיותר גועלי ושלא ינעם לשומעיו;
2) קשה לדמיין משהו שנתן דחיפה חזקה יותר לפריצה של יוצרות נשים לחזית של הרוק וגם האלקטרוניקה או הניצנים שלה מאשר הפאנק. במשך העשור הראשון שלאחר לידתו קמו הרכבים רבים שהיו על טהרת נשים או עם דומיננטיות נשית - אפשר להתרשם מקאדר מכובד שלהם באוסף שיצא לפני כשנתיים בשם grlz: women ahead of their time. ראוי גם לאזכר את סצינת הנו-ווייב הניו-יורקית שכוללת למשל את לידיה לאנץ' ואת ESG.
בעשור השני והשלישי המשיכו להיות תוצרי לוואי שרבים ורבות מוקירים, כמו תנועת הריוט גרררל שמיוחסת בעיקר לקתלין האנה הלסבית-פמיניסטית (ביקיני קיל, le tigre) ומיוצגת חלקית גם על-ידי סליטר-קיני בימינו ואפילו, אהם, האחיות הקנדיות התאומות טגאן ושרה... ואפילו את פולי ג'ין המופלאה קשה לי לדמיין בלי כל המורשת המפוארת הזו לפניה, מצדדיה ומאחוריה.

קסטה אמר/ה...

לאנונימוס (השני)
בשום אופן לא טענתי שהפאנק נגמר ב-78, ציינתי זאת כאפשרות אחת שכל אחד יבחר מה שהוא מרגיש.
למעשה כמה תגובות לפניך גם אמרתי שלדעתי הוא לא נגמר
אז האמן לי שאני לא "מפסידה שרוולים שלמים של פוסט-ז'אנרים", מכירה היטב ומאזינה לכולם.

לגבי פאנק ישראלי הודיתי שאין לי מושג (שוב, ראה תגובות) אז תודה על רשימת הלהקות והמידע, אבל אני לא מסכימה שטקסטים שגורמים ל"גאד סייב דה קווין להראות כמו שיר ילדים" עושים מהן "יותר" פאנק (וגם לא השמות "הפרובוקטיבים" של הלהקות). פאנק זה לא לזעזע לשם לזעזע.


ל-sharper
הפוסט לא עושה סקירה היסטורית ולא נכנס להשפעות. המטרה להזכיר ולציין יומולדת 30 חגיגי. כדי לכסות ולדון לעומק בפאנק צריך בלוג שלם או ספר.
מאז בית-ספר זכור לי כשמדברים על פאנק תמיד יש מי שיבהיר לך כמה אתה לא מבין בפאנק, מישהו שיודע יותר ממך מה זה פאנק "על באמת". מסירה את הכובע בפני המומחים. כל מה שאני יודעת זה לאהוב ולשמוע פאנק.

מסכימה מאה אחוז עם הדחיפה לנשים יוצרות, תודה שפירטת לגבי זה

אנונימי אמר/ה...

לא צריך להתגונן או להיעלב, לא היה פה נסיון להטפה או לחינוך מחדש. אם השתמע מדבריי שאני מעודדת את הסגנון של אנונימי(2) זו לא היתה כוונה, למרות שאני סבורה שלא צריך גם להתרגש ממנו יותר מדי. אם מישהו הגיע עד לסוף הפוסט ולתגובות כנראה שמצא בו עניין, שהרי אחרת לא היה טורח מן הסתם. גם לא טענתי לגבי סקירה היסטורית והשפעות או היעדרה, בסה"כ ניסיתי להצביע על תחושת החמצה אידאולוגית תוך השלמה כמיטב יכולתי, ואם נכנסתי לתחומים האלה זה היה רק כדי לחדד את הנקודה.
אני לא מתיימרת להיות הארד-קור או מומחית, למען האמת תמיד העדפתי את הפאנק המלודי של הבאזקוקס והאנדרטונס המתודלק ברוח נעורים מאשר את הפאנק הזועם של הקלאש והפיסטולס שתודלק במתח בין-מעמדי.
במסגרת הנוכחית של עודף כנות אני אעיר גם, ומקווה שלא ייחשב לי כהתנשאות או אייג'יזם, שאנחנו הזקיינעס כבר מתקשים לגייס איזה שמץ של התרגשות מול האיחוד "ההיסטורי" השלישי(!!) במספר של ג'וני רוטן ושות', וגם לא מהציניות המלווה ("אנחנו עושים את זה רק בשביל הבוכטות"), ואפילו לא מהצדק הפואטי (גלן מטלוק מחליף את סיד וישס הי"ד שבו הוא הוחלף רגע לפני הפריצה הגדולה).
לסיום, למרות שאנחנו לא עוסקים בהשפעות, הידעת? הריף של pretty vacant נכתב בהשראת S.O.S. של אבבא!

הוספת תגובה