כך עבר עליי יום חמישי, עם קצת תמונות וחצי פואנטה בסוף:
13:00 – האוזן השלישית ת"א. שיחה קצרה עם קובי אור על הפוסט החדש שכתב לכבוד השקת האלבום החדש של יעל לוי. מפנה את תשומת לבי לגיטריסט המצוין Chris Spedding שמגיע עכשיו עם בריאן פרי להופעה. למדתי משהו.
 |
| צילום: עופר היכל |
13:10 - לורי אנדרסון מגיעה לחנות. כולם מאוד מנומסים אבל בלי קשר היא ממש נחמדה. חותמת לי על Home of the Brave. בלי שיזמתי או פניתי היא זו ששאלה לשמי, הושיטה יד ללחיצה, הסתדרה לצילום משותף. בחיי שלא ביקשתי, באתי רק להחתים וזהו, אבל היא באמת רוצה לדעת מי עומד מולה ואף עשתה סקר קטן וביקשה מכולם להצביע מי מאיתנו מוזיקאי, מי סופר, מי משורר...
במפגש מעריצים סטנדרטי, אמן מחו"ל שזמנו יקר בדרך כלל נפרד לשלום אחרי הקטע הפורמלי. אבל אנדרסון באה לספר ולהקשיב. היא פשוט החלה לדבר, לשתף ולענות על שאלות ואפשר להגיד שדפקה לנו הרצאה: על הפרויקט Delusion, המופע, על הצורך והדרך לספר סיפור, גסיסתה ומותה של אמה, למה היא בעד אמנות רב-תחומית, העיסוק שלה בכישלונות, על בריאן אינו... באיזשהו שלב קיבלה מיקרופון ודלת החנות נסגרה כדי שיהיה יותר שקט ואתה צובט את עצמך לבדוק האם זה אשכרה קורה פה ככה סתם בצהריים מדוע נפל בחלקך לשוחח עם לורי אנדרסון.
וכך המשיכה לדבר על ההבדל בין being sad / feeling sad, נתנה טיפים לחיים של עשייה וכמה המלצות קריאה (אני זוכרת רק את The Waiting Place). בגדול כל פיסקה שהיא מוציאה מהפה גורמת לך לחשוב, או משעשעת, או "סתם" מעניינת.
וכך המשיכה לדבר על ההבדל בין being sad / feeling sad, נתנה טיפים לחיים של עשייה וכמה המלצות קריאה (אני זוכרת רק את The Waiting Place). בגדול כל פיסקה שהיא מוציאה מהפה גורמת לך לחשוב, או משעשעת, או "סתם" מעניינת.
14:10 – יצאתי לרחוב וקיבלתי את סמס השנה. ההופעה שכמעט עשור אני מתפללת לראות בדרך לכאן, אינטרפול באים באוגוסט.
18:00 – מתפנה לעבור על אימיילים אחרונים שהצטברו ומגלה בהם קישור האזנה לשירים החדשים של מוריסי (BBC sessions)
19:00 – מקבלת מייל עם תמונה של מתנה בדרך אליי: תקליט הויניל של דודו טסה והכוויתים.
לכאורה זה נראה יום מושלם, אלא שבשעות האחרות של היום הזה גם היו שפע עבודות וסידורים מתישים, כאבים פיזיים לא פשוטים, מכות מצרים כספיות ובשורות מעצבנות ומדאיגות. לכן בעצם מה שקורה בכל הקשור למוזיקה זה רגעי הנחת והדלק לעבור ביניהם. נקודות אור בכל מיני רגעים שעושות מעניין ושמח ומרגש. נזכרתי במשפט של הסופר ס.יזהר "...הספרות והאומנות והמוסיקה והתאטרון או הפילוסופיה אינם תבלין לעיקר, אלא הם עצם התוכן ההכרחי והטעם לחיים". זו לא אמירה כל כך חדשה ומקורית אך עדיין מסביבי הרבה מאוד אנשים מתייחסים לזה רק כבידור או "פנאי" והופכים את כל התפיסה של אומנות ותרבות כאן למותרות.
