בין הביקורת הטובות על האלבום In Rainbows של רדיוהד הגעתי לראיון עם גיטריסט הלהקה ג'וני גרינווד שהיה מאכזב. כשנשאל מה תשובתו למעריצים הטוענים כי איכות השירים נמוכה (160K), ענה שזה "good enough" ואי אפשר לתת איכות כמו CD.
התשובה מעצבנת כי ממוסיקאי רציני כמוהו מצופה להביע צער ולא להעביר מסר שיש להסתפק באיכות בינונית ומטה של סאונד, ומי שקצת מבין גם יודע שאפשר בהחלט לשפר את האיכות בקלות יחסית, ועם מאמץ נוסף אפילו לשפר משמעותית.
כזכור, אופן השיווק של In Rainbows נתן גישה חופשית להורדת השירים ברשת בשיטת שלם כפי יכולתך/רצונך, אם בכלל. לכן אולי במקרה זה אפשר לטעון שאם עשו לך טובה/הנחה/מתנה תגיד תודה ואל תתלונן. אלא שאתר Our Digital Music פרסם אתמול נתוני איכות שירים הנמכרים באתרים הפופולריים בעולם (עם הפניה גם למחירים), ומראה לנו שיש פערים והפשרה על איכות המוסיקה היא גם מול צרכנים משלמים. הנה הנתונים:
Amazon 256 kbps
iTunes 256 kbps
Napster 192 kbps
Rhapsody 192 kbps
Zune 192 kbps
eMusic 153 kbps
WalMart 128 kbps
לפני שתגידו כי האוזן לא מרגישה בהבדל, הקדישו שתי דקות (רצוי עם אוזניות) לצפייה בסרטון הבא המסביר בצורה פשוטה מה המשמעות של דחיסת מוסיקה ואיך אפשר "לכסח" עומק של צליל כדי להגביר ווליום של שיר.
חשוב לשים לב כי מדובר על רמת האיכות המידרדרת בקומפקט-דיסק! כלומר כשגיטריסט רדיוהד אומר שהוא לא יכול לתת שירים באיכות טובה כמו CD, הוא בעצם מדבר על איכות שכבר נשחקה במשך השנים:
עוד על האיכות הבעייתית, הן של MP3 והן של CD, כדאי לקרוא גם אצל דויד פרץ. אפשר לראות שהמגיבים בפוסט שלו, בדומה למוסיקאים ואודיופילים אחרים, מזכירים שתקליטים הם הפורמט הטוב ביותר. לצערי הופתעתי לגלות שזה לא תמיד כך.
איכות התקליטים היום גם לא טובה
באוגוסט 2007 פרסם Suhas Sreedhar את Tearing Down The Wall Of Noise. מדובר במצגת וכתבה מצוינות בנושא איכות השמע. ההצגה של הנושא מובנית ומקיפה ולא צריך להיות טכנאי סאונד כדי להבין.
בתחילה הוא מסביר היטב את הבעיה בדחיסת המוסיקה שאשמים בה לטענתו תאגידי מוסיקה גדולים ולייבלים עצמאיים כאחד. כולם חוטאים בהעצמת הווליום על חשבון עושר וגיוון הצליל.
ככל שדיסק ישן יותר, כך יש סיכוי שיהיה באיכות גבוהה יותר כיוון שלאורך השנים תופעת הדחיסה החמירה. למרות שבשנת 2000 הציגו חברות סוני ופיליפס את ה-SACD הפתרון לא ממש אומץ.
בהמשך הוא מדבר על ה-MP3, שהציב רף חדש של נחיתות צליל, הן בגלל האיכות הירודה והן בגלל הפופולריות והביקוש שלו. אפשר להגיד שבגלל MP3 אנו מאזינים למוסיקה שאינה "נושמת". גם במקרה זה, למרות שישנם פורמטים איכותיים אחרים, MP3 ממשיך להוביל.
לבסוף Sreedhar מדבר על תקליטים. מסתבר שבימנו גם הם לא אופטימליים כיוון שחברות המוסיקה מייצרות אותם בעקבות הדיסקים. כלומר הקבצים הדיגיטליים מומרים לויניל ולכן לא נוצר באמת תקליט אמיתי עם האיכויות שהיו לו בעבר (המסר - שמרו על התקליטים הישנים). זו גם הסיבה שתקליטים חדשים נשמעים חזק יותר לעומת תקליטים של פעם. הדבר מעלה שאלות לגבי כדאיות רכישת תקליטים חדשים לעומת תקליטים יד-שניה שהופקו לפני העידן הדיגיטלי ויש בהם את האיכות המפורסמת אליה אנו מתגעגעים. אמנם תקליט ישן עלול להישמע חלש יותר, אבל את הווליום אפשר לסדר עם מגבר טוב.
מי אשם ואצל מי הפתרון (הפתעה)
מדוע פתרונות טכנולוגיים קיימים וטובים לא מיושמים? Sreedhar דוקא טוען שהדבר תלוי בנו: המאזינים הם אלה שזקוקים ומעדיפים מוסיקה דחוסה וחזקה יותר, אנחנו אלה שמתפשרים ומנמיכים ציפיות לגבי איכות המוסיקה.
בעבר היו מאזינים לקונצרט באולם או צמודים לפטיפון או רדיו גדולים בחדר/דירה. מהרגע שמוסיקה נעשתה ניידת (רדיו קל לנשיאה, ווקמן, נגנים וכו'), ההאזנה עברה להתרחש ברחוב, בתחבורה ציבורית, בעבודה – בקיצור בסביבות רועשות יותר שגם גונבות מהמאזין תשומת לב ולכן מצריכות ווליום גבוה יותר.
מכאן מובן שגם הפתרון יתחיל בצרכנים. כשהתעשייה תראה שעולה הביקוש לסאונד איכותי (אם נחזור לדויד פרץ, ראו המלצתו "להצביע" על ידי הורדת קבצי mpc בלבד), תהיה לה יותר מוטיבציה לפתח, להטמיע ולהפיץ פורמטים טובים יותר. משפט הסיום במאמר של Sreedhar מסכם:
התשובה מעצבנת כי ממוסיקאי רציני כמוהו מצופה להביע צער ולא להעביר מסר שיש להסתפק באיכות בינונית ומטה של סאונד, ומי שקצת מבין גם יודע שאפשר בהחלט לשפר את האיכות בקלות יחסית, ועם מאמץ נוסף אפילו לשפר משמעותית.
כזכור, אופן השיווק של In Rainbows נתן גישה חופשית להורדת השירים ברשת בשיטת שלם כפי יכולתך/רצונך, אם בכלל. לכן אולי במקרה זה אפשר לטעון שאם עשו לך טובה/הנחה/מתנה תגיד תודה ואל תתלונן. אלא שאתר Our Digital Music פרסם אתמול נתוני איכות שירים הנמכרים באתרים הפופולריים בעולם (עם הפניה גם למחירים), ומראה לנו שיש פערים והפשרה על איכות המוסיקה היא גם מול צרכנים משלמים. הנה הנתונים:
Amazon 256 kbps
iTunes 256 kbps
Napster 192 kbps
Rhapsody 192 kbps
Zune 192 kbps
eMusic 153 kbps
WalMart 128 kbps
לפני שתגידו כי האוזן לא מרגישה בהבדל, הקדישו שתי דקות (רצוי עם אוזניות) לצפייה בסרטון הבא המסביר בצורה פשוטה מה המשמעות של דחיסת מוסיקה ואיך אפשר "לכסח" עומק של צליל כדי להגביר ווליום של שיר.
חשוב לשים לב כי מדובר על רמת האיכות המידרדרת בקומפקט-דיסק! כלומר כשגיטריסט רדיוהד אומר שהוא לא יכול לתת שירים באיכות טובה כמו CD, הוא בעצם מדבר על איכות שכבר נשחקה במשך השנים:
עוד על האיכות הבעייתית, הן של MP3 והן של CD, כדאי לקרוא גם אצל דויד פרץ. אפשר לראות שהמגיבים בפוסט שלו, בדומה למוסיקאים ואודיופילים אחרים, מזכירים שתקליטים הם הפורמט הטוב ביותר. לצערי הופתעתי לגלות שזה לא תמיד כך.
איכות התקליטים היום גם לא טובה
באוגוסט 2007 פרסם Suhas Sreedhar את Tearing Down The Wall Of Noise. מדובר במצגת וכתבה מצוינות בנושא איכות השמע. ההצגה של הנושא מובנית ומקיפה ולא צריך להיות טכנאי סאונד כדי להבין.
בתחילה הוא מסביר היטב את הבעיה בדחיסת המוסיקה שאשמים בה לטענתו תאגידי מוסיקה גדולים ולייבלים עצמאיים כאחד. כולם חוטאים בהעצמת הווליום על חשבון עושר וגיוון הצליל.
ככל שדיסק ישן יותר, כך יש סיכוי שיהיה באיכות גבוהה יותר כיוון שלאורך השנים תופעת הדחיסה החמירה. למרות שבשנת 2000 הציגו חברות סוני ופיליפס את ה-SACD הפתרון לא ממש אומץ.
בהמשך הוא מדבר על ה-MP3, שהציב רף חדש של נחיתות צליל, הן בגלל האיכות הירודה והן בגלל הפופולריות והביקוש שלו. אפשר להגיד שבגלל MP3 אנו מאזינים למוסיקה שאינה "נושמת". גם במקרה זה, למרות שישנם פורמטים איכותיים אחרים, MP3 ממשיך להוביל.
לבסוף Sreedhar מדבר על תקליטים. מסתבר שבימנו גם הם לא אופטימליים כיוון שחברות המוסיקה מייצרות אותם בעקבות הדיסקים. כלומר הקבצים הדיגיטליים מומרים לויניל ולכן לא נוצר באמת תקליט אמיתי עם האיכויות שהיו לו בעבר (המסר - שמרו על התקליטים הישנים). זו גם הסיבה שתקליטים חדשים נשמעים חזק יותר לעומת תקליטים של פעם. הדבר מעלה שאלות לגבי כדאיות רכישת תקליטים חדשים לעומת תקליטים יד-שניה שהופקו לפני העידן הדיגיטלי ויש בהם את האיכות המפורסמת אליה אנו מתגעגעים. אמנם תקליט ישן עלול להישמע חלש יותר, אבל את הווליום אפשר לסדר עם מגבר טוב.
מי אשם ואצל מי הפתרון (הפתעה)
מדוע פתרונות טכנולוגיים קיימים וטובים לא מיושמים? Sreedhar דוקא טוען שהדבר תלוי בנו: המאזינים הם אלה שזקוקים ומעדיפים מוסיקה דחוסה וחזקה יותר, אנחנו אלה שמתפשרים ומנמיכים ציפיות לגבי איכות המוסיקה.
בעבר היו מאזינים לקונצרט באולם או צמודים לפטיפון או רדיו גדולים בחדר/דירה. מהרגע שמוסיקה נעשתה ניידת (רדיו קל לנשיאה, ווקמן, נגנים וכו'), ההאזנה עברה להתרחש ברחוב, בתחבורה ציבורית, בעבודה – בקיצור בסביבות רועשות יותר שגם גונבות מהמאזין תשומת לב ולכן מצריכות ווליום גבוה יותר.
מכאן מובן שגם הפתרון יתחיל בצרכנים. כשהתעשייה תראה שעולה הביקוש לסאונד איכותי (אם נחזור לדויד פרץ, ראו המלצתו "להצביע" על ידי הורדת קבצי mpc בלבד), תהיה לה יותר מוטיבציה לפתח, להטמיע ולהפיץ פורמטים טובים יותר. משפט הסיום במאמר של Sreedhar מסכם:
How songs and albums will sound will depend entirely on whether or not the listener actually cares about the intricacies of the music
עדכון 26.12
היום פרסם מגזין Rolling Stone פרויקט גדול שהוקדש לנושא עם הרבה נקודות מבט של מוסיקאים ומפיקים ודוגמאות מצוינות:
The Death of High Fidelity
היום פרסם מגזין Rolling Stone פרויקט גדול שהוקדש לנושא עם הרבה נקודות מבט של מוסיקאים ומפיקים ודוגמאות מצוינות:
The Death of High Fidelity
