השבוע הלכתי לשמוע את הרצאתו של הדוקטורנט עמרי רוח-מדבר (להלן: ר"מ) מהתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באונ' בר-אילן. ר"מ חוקר מפרספקטיבות מגוונות את השינויים שמתחוללים בעולם המוזיקה בעקבות כניסה של טכנולוגיה. ההרצאה על ה"סייבורג הווקאלי" היא לטענתו רק "הערת שוליים" במחקר, אבל אני יכולה להעיד שבתור הערת שוליים היה מרתק לשמוע על התהליך ההיסטורי של התופעה ובסיום אפילו התנהל דיון עם לא מעט אמוציות על מה נחשב "טבעי" ומהי "אומנות".על מה מדובר? בשנים האחרונות ישנו שימוש הולך וגובר ב"עיוות מכונתי" של הקול. זה קורה כל הזמן בפרסומות, משחקי מחשב וכמובן מוזיקה. בייחוד בתרבות הפופ אין כמעט זמר/ת שלא עושים שימוש באפקט מתכתי של קולם. דוגמאות מוכרות: Cher עם השיר Believe, שרית חדד – קצת משוגעת והרשימה מתארכת לאינספור אומנים ושירים.
למה זה מעניין? כי לטענת ר"מ מדובר בתופעה, שכלל לא היתה נפוצה לפני העידן הדיגיטלי ובטח שלא נחשבה אומנותית.
ר"מ מציג בהרצאה סקירה של 90 השנים שקדמו לעשור הנוכחי ומציג את האופנים בהם שונה הקול האנושי: מסתבר שעיוות הקול נחשב תופעה שולית וניסיונית או שנעשה לצרכים שאינם אומנותיים. אמנם אחרי שנות ה-40 הטכנולוגיה כבר נכנסת לתחום האומנות אבל הקול הסינתטי נשמע מ"גרונם" של חפצים וכלים (בתקליטי ילדים וסרטי אנימציה) – כלומר הקול המלאכותי יוחס רק לאובייקטים שהם לא אנושיים.
בשנות ה-60 וה-70 ה"סייבורג הווקאלי" בא לידי ביטוי בסרטים כמו אודיסיאה בחלל (בסצנת "מותו" של המחשב HAL), התפוז המכני (באמצעות סינתיסייזר moog) - אבל עדיין היה מדובר בהקשרים לא חיוביים ובסצנות לא מוסריות. אם בכל זאת שולב במוזיקה דובר על סוג של אוונגרד ("הגיטרה המדברת" אצל Pink Floyd או Peter Frampton).
השינוי הבולט כיום, לטענת ר"מ, הוא שמדובר בתופעה רווחת של ממש, שאינה מוסתרת (ואף מובלטת) ומופיעה בהקשרים אומנותיים או מסחריים חיוביים לגמרי. הקול המכונתי מיוחס לזמרים אנושיים שלא מתרגשים מהעבודה שכולנו יודעים שזהו לא קולם האמיתי. ומכאן שיש שינוי פילוסופי עמוק ומהותי של מה שנחשב בחברתנו ראוי מבחינה מוזיקלית ואומנותית. היחס שלנו אל מכונות השתנה, היחס שלנו אל ה"טבעי" השתנה ואלה גררו גם טרנספורמציה בתפיסת האסתטיקה בתרבות שלנו.