לא אתרים, לא שירים ולא אלבומים.
שלושת אנשי העשור שלי במוזיקה בעצם נבחרו בגלל טקסטים -
קורטני לאב – רוקרית אמריקאית, כולל סמים וסנסציות. ידועה לטוב ולרע כאלמנתו של קורט קוביין המנוח מלהקת נירוונה וכנראה חבה לו את הונה הכספי. אולי המאפיינים האלה אפשרו לה לשאת בשנת 2000 הרצאה חשובה שהתפרסמה תחת הכותרת Courtney Love does the math.
בכנס שהתקיים בהוליווד לאב העבירה ביקורת נוקבת על חברות התקליטים הגדולות בארה"ב. לאנשי התעשייה היא לא צריכה לגלות מה שהם ממילא יודעים ולמוזיקאים היא לא צריכה לספר מה שהם חווים על בשרם. לאב פנתה אלינו, הקהל. היא הבינה שמתחיל עשור של עידן האינטרנט ותחילתו של ויכוח לגבי פיראטיות ולמי הולך הכסף של צרכני המוזיקה.
בהרצאה היא חשפה בצורה מפורטת כיצד מתנהל חוזה מול מוזיקאי, מי מרוויח ואיך כל העניין מתגלגל מבחינה כספית תוך כדי שימוש בדוגמאות מספריות. היא דיברה על טכנולוגיות ועל מודלים חדשים הרבה לפני מוזיקאים אחרים. לפחות לי היא הסבירה פעם אחת ולתמיד למה ארגון RIAA ודומיו לא מייצגים אומנים אלא חברות תקליטים.
לא ידעתי שככה זה עובד. שמענו שחברות תקליטים עושות מיליונים, ידענו על אמרגנים נצלנים שהשאירו אומנים חסרי כל, ראינו פה ושם שימוש ציני ויחצ"ני באומן. אבל משהו בהרצאה הזאת פתח לי את העיניים, עד אז לא ידעתי שזו שיטה ולא הבנתי עד כמה המוזיקאי מנוצל.
חשוב שאמריקאית מוכרת דיברה על זה ולא מישהו מהשוליים, חשוב שמישהי מפוצצת בכסף דיברה על זה ולא מוזיקאי הנאבק על האפשרות ליצור, חשוב שהדברים נישאו בהוליווד.
הרבה שנים לפני מייספייס או פייסבוק, במסקנה שמגיעה בסוף ההרצאה קורטני לאב מנבאת את התהליך של העשור – דמוקרטיזציה ויחסים ישירים בין המעריצים למוזיקאים.
Courtney Love
שנת לידה: 1964
ציטוט:
Piracy is the act of stealing an artist's work without any intention of paying for it…I'm talking about major label recording contracts
בלוגרים – יותר ממבקרים באתרי מוזיקה, יותר מחברים, קרובי משפחה או קולגות בעבודה, יותר מעיתונאים או מוכרים בחנויות מוזיקה, יותר משדרני רדיו או מוזיקאים מוערכים. מי שת'כלס נתן לי הכי הרבה מוזיקה להאזנה, מי שהכי השפיע עליי לקנות דיסק או לשקול ללכת להופעה, מי שהכי הרבה הכיר לי מוזיקה חדשה, ומי שאת הסקירות והביקורות שלו לקחתי הכי ברצינות היה בלוגר/ית.
נכון שלפעמים הם גם כותבים בעיתון או משדרים ברדיו, נכון שחלקם מוזיקאים או מתפרנסים ממוזיקה. אבל מה שקבע היא הכתיבה (והקבצים) בבלוגים האישיים שלהם.
בעשור הזה כתבו עליהם ספרים ומחקרים. היללו אותם כמי שמקדמים מכירות ומשפיעים על מצעדים וגם תבעו אותם. מה יהיה איתם בעשור הבא?
The music blogger
שנת לידה: 2003 לפי ויקיפדיה
ציטוט:
Right-click here to download zip file and don't forget to buy the music
לורנס לסיג – אקטיביסט אמריקאי, פרופסור משפטן מאוניברסיטת הארווארד.
מהמייסדים וההוגים של שיטת זכויות יוצרים המכונה Creative Commons המותאמת לעידן הדיגיטלי ומציגה אלטרנטיבה ראויה והגיונית לשיטות copyrights קיימות. עם עשרות הרצאות מבריקות שהועברו בכנסים מובילים לאורך העשור ועל ידי כתיבת טורים וספרים מעולים, לסיג נותן תוקף אקדמי למודלים אלטרנטיביים מתבקשים של צריכה והפצת תכנים, לרבות מוזיקה. הוא משפטן שחושב על שגשוג תרבותי של חברה, ולא עורך דין שפועל לשגשוג כלכלי של עסק. בספריו Free Culture ו-Remix לורנס לסיג מאבחן ומתאר את התרבות הדיגיטלית בצורה בהירה ומדויקת, תמיד מסתכל קדימה ונותן אינסוף רעיונות וחומר למחשבה לגבי מוזיקה. דבריו תמיד מבוססים מחקר, עם רפרנסים, דוגמאות וניתוח מעמיק. אף אחד לא עשה את זה כמוהו בעשור הזה.
Lawrence Lessig
שנת לידה: 1961
ציטוט:
If the Internet teaches us anything, it is that great value comes from leaving core resources in a commons, where they're free for people to build upon as they see fit
מה שהנ"ל כתבו או אמרו היה ציון דרך עבורי, כמי שאינה מוזיקאית. אני צרכנית של מוזיקה, מאזינה, אוספת, גולשת באינטרנט, חלק מהקהל. שלוש הדמויות האלה שינו ועיצבו לי את החוויות האלה בעשור שעבר.
לכל קוראי קסטה אני מאחלת שנת 2010 טובה ומוצלחת.
מוזיקה משנה חיים, לפעמים מצילה אותם. בעשור החדש נקווה שיתנו לה לזרום ולהגיע בחופשיות לאוזניים של כמה שיותר אנשים.
למרות נתוני (אי)מכירת דיסקים, זכרו שמתגלגל הרבה כסף בעולם המוזיקה. בעשור הבא קיימת הזדמנות יותר מאי פעם לפעול כך שרובו יגיע ליוצרים.
ובכל זאת...
מי איש העשור מבחינת תעשיית המוזיקה והמוזיקאים?
לדעתי גבוה מעל כולם – שון פנינג. סטודנט אמריקאי שנתן לעולם תוכנת שיתוף קבצים חלוצית בשם Napster ובין הראשונים שנאלצו להתמודד מול מערכת החוק בסוגיות עקרוניות של מוזיקה בעידן הדיגיטלי.
ידענו מה זה MP3 ויכולנו איכשהו לשתף קבצים לפני נאפסטר, אבל היא היתה פופולרית ופתחה לנו את העשור. נאפסטר נסגרה בשנת 2001 ומאותו רגע אי אפשר היה לחזור אחורה וכולם יצאו לדרך עם תעשיית מוזיקה חדשה ושונה, ולא רק בגלל תוכנות ואתרים שבאו במקומה. מאז לא נחו אנשי חברות תקליטים, מוזיקאים, עורכי דין וחובבי מוזיקה בכל העולם. נאפסטר הצית דיון גלובלי על תפיסת המוצר והצורך הקרוי מוזיקה. המהות והפעילות של נאפסטר חידדה, ואולי סללה את הדרך, לתפיסות תרבותיות וחברתיות של מושגים כמו קהילה מקוונת, שיתוף, בחירה, תיווך, ו"קניין רוחני". במישרין ובעקיפין, בעשור הזה שון פנינג טלטל את תעשיית המוזיקה, השפיע על שיווק, חשיפה ומכירות של מוזיקאים והפעיל שעות נוספות את מערכת המשפט.
Shawn Fanning
שנת לידה: 1980
ציטוט:
Napster works because people who love music share and participate
שלושת אנשי העשור שלי במוזיקה בעצם נבחרו בגלל טקסטים -
קורטני לאב – רוקרית אמריקאית, כולל סמים וסנסציות. ידועה לטוב ולרע כאלמנתו של קורט קוביין המנוח מלהקת נירוונה וכנראה חבה לו את הונה הכספי. אולי המאפיינים האלה אפשרו לה לשאת בשנת 2000 הרצאה חשובה שהתפרסמה תחת הכותרת Courtney Love does the math.
בכנס שהתקיים בהוליווד לאב העבירה ביקורת נוקבת על חברות התקליטים הגדולות בארה"ב. לאנשי התעשייה היא לא צריכה לגלות מה שהם ממילא יודעים ולמוזיקאים היא לא צריכה לספר מה שהם חווים על בשרם. לאב פנתה אלינו, הקהל. היא הבינה שמתחיל עשור של עידן האינטרנט ותחילתו של ויכוח לגבי פיראטיות ולמי הולך הכסף של צרכני המוזיקה.
בהרצאה היא חשפה בצורה מפורטת כיצד מתנהל חוזה מול מוזיקאי, מי מרוויח ואיך כל העניין מתגלגל מבחינה כספית תוך כדי שימוש בדוגמאות מספריות. היא דיברה על טכנולוגיות ועל מודלים חדשים הרבה לפני מוזיקאים אחרים. לפחות לי היא הסבירה פעם אחת ולתמיד למה ארגון RIAA ודומיו לא מייצגים אומנים אלא חברות תקליטים.
לא ידעתי שככה זה עובד. שמענו שחברות תקליטים עושות מיליונים, ידענו על אמרגנים נצלנים שהשאירו אומנים חסרי כל, ראינו פה ושם שימוש ציני ויחצ"ני באומן. אבל משהו בהרצאה הזאת פתח לי את העיניים, עד אז לא ידעתי שזו שיטה ולא הבנתי עד כמה המוזיקאי מנוצל.
חשוב שאמריקאית מוכרת דיברה על זה ולא מישהו מהשוליים, חשוב שמישהי מפוצצת בכסף דיברה על זה ולא מוזיקאי הנאבק על האפשרות ליצור, חשוב שהדברים נישאו בהוליווד.
הרבה שנים לפני מייספייס או פייסבוק, במסקנה שמגיעה בסוף ההרצאה קורטני לאב מנבאת את התהליך של העשור – דמוקרטיזציה ויחסים ישירים בין המעריצים למוזיקאים.
Courtney Loveשנת לידה: 1964
ציטוט:
Piracy is the act of stealing an artist's work without any intention of paying for it…I'm talking about major label recording contracts
בלוגרים – יותר ממבקרים באתרי מוזיקה, יותר מחברים, קרובי משפחה או קולגות בעבודה, יותר מעיתונאים או מוכרים בחנויות מוזיקה, יותר משדרני רדיו או מוזיקאים מוערכים. מי שת'כלס נתן לי הכי הרבה מוזיקה להאזנה, מי שהכי השפיע עליי לקנות דיסק או לשקול ללכת להופעה, מי שהכי הרבה הכיר לי מוזיקה חדשה, ומי שאת הסקירות והביקורות שלו לקחתי הכי ברצינות היה בלוגר/ית.
נכון שלפעמים הם גם כותבים בעיתון או משדרים ברדיו, נכון שחלקם מוזיקאים או מתפרנסים ממוזיקה. אבל מה שקבע היא הכתיבה (והקבצים) בבלוגים האישיים שלהם.
בעשור הזה כתבו עליהם ספרים ומחקרים. היללו אותם כמי שמקדמים מכירות ומשפיעים על מצעדים וגם תבעו אותם. מה יהיה איתם בעשור הבא?
The music bloggerשנת לידה: 2003 לפי ויקיפדיה
ציטוט:
Right-click here to download zip file and don't forget to buy the music
לורנס לסיג – אקטיביסט אמריקאי, פרופסור משפטן מאוניברסיטת הארווארד.
מהמייסדים וההוגים של שיטת זכויות יוצרים המכונה Creative Commons המותאמת לעידן הדיגיטלי ומציגה אלטרנטיבה ראויה והגיונית לשיטות copyrights קיימות. עם עשרות הרצאות מבריקות שהועברו בכנסים מובילים לאורך העשור ועל ידי כתיבת טורים וספרים מעולים, לסיג נותן תוקף אקדמי למודלים אלטרנטיביים מתבקשים של צריכה והפצת תכנים, לרבות מוזיקה. הוא משפטן שחושב על שגשוג תרבותי של חברה, ולא עורך דין שפועל לשגשוג כלכלי של עסק. בספריו Free Culture ו-Remix לורנס לסיג מאבחן ומתאר את התרבות הדיגיטלית בצורה בהירה ומדויקת, תמיד מסתכל קדימה ונותן אינסוף רעיונות וחומר למחשבה לגבי מוזיקה. דבריו תמיד מבוססים מחקר, עם רפרנסים, דוגמאות וניתוח מעמיק. אף אחד לא עשה את זה כמוהו בעשור הזה.
Lawrence Lessigשנת לידה: 1961
ציטוט:
If the Internet teaches us anything, it is that great value comes from leaving core resources in a commons, where they're free for people to build upon as they see fit
מה שהנ"ל כתבו או אמרו היה ציון דרך עבורי, כמי שאינה מוזיקאית. אני צרכנית של מוזיקה, מאזינה, אוספת, גולשת באינטרנט, חלק מהקהל. שלוש הדמויות האלה שינו ועיצבו לי את החוויות האלה בעשור שעבר.
לכל קוראי קסטה אני מאחלת שנת 2010 טובה ומוצלחת.
מוזיקה משנה חיים, לפעמים מצילה אותם. בעשור החדש נקווה שיתנו לה לזרום ולהגיע בחופשיות לאוזניים של כמה שיותר אנשים.
למרות נתוני (אי)מכירת דיסקים, זכרו שמתגלגל הרבה כסף בעולם המוזיקה. בעשור הבא קיימת הזדמנות יותר מאי פעם לפעול כך שרובו יגיע ליוצרים.
ובכל זאת...
מי איש העשור מבחינת תעשיית המוזיקה והמוזיקאים?
לדעתי גבוה מעל כולם – שון פנינג. סטודנט אמריקאי שנתן לעולם תוכנת שיתוף קבצים חלוצית בשם Napster ובין הראשונים שנאלצו להתמודד מול מערכת החוק בסוגיות עקרוניות של מוזיקה בעידן הדיגיטלי.
ידענו מה זה MP3 ויכולנו איכשהו לשתף קבצים לפני נאפסטר, אבל היא היתה פופולרית ופתחה לנו את העשור. נאפסטר נסגרה בשנת 2001 ומאותו רגע אי אפשר היה לחזור אחורה וכולם יצאו לדרך עם תעשיית מוזיקה חדשה ושונה, ולא רק בגלל תוכנות ואתרים שבאו במקומה. מאז לא נחו אנשי חברות תקליטים, מוזיקאים, עורכי דין וחובבי מוזיקה בכל העולם. נאפסטר הצית דיון גלובלי על תפיסת המוצר והצורך הקרוי מוזיקה. המהות והפעילות של נאפסטר חידדה, ואולי סללה את הדרך, לתפיסות תרבותיות וחברתיות של מושגים כמו קהילה מקוונת, שיתוף, בחירה, תיווך, ו"קניין רוחני". במישרין ובעקיפין, בעשור הזה שון פנינג טלטל את תעשיית המוזיקה, השפיע על שיווק, חשיפה ומכירות של מוזיקאים והפעיל שעות נוספות את מערכת המשפט.
Shawn Fanningשנת לידה: 1980
ציטוט:
Napster works because people who love music share and participate
